מה הדין בסוגיית חופש הביטוי המסחרי ? עקרון חופש הביטוי משתרע על תכניו של הביטוי על כל צורותיו וגווניו וכפי שנקבע בבג"צ 606/93, קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור: "הביטוי המסחרי (COMMERCIAL SPEECH) אינו בן חריג לחופש הביטוי, אלא הוא אבר מאבריו. בפסיקתנו הוא נכלל בזכות לחופש הביטוי כדבר מובן מאליו, ללא צורך בהנמקה מיוחדת... חופש הביטוי אינו מבחין בין אמצעי הביטוי השונים".   אולם אף שגבולותיו של חופש הביטוי המסחרי צרים מגבולות חופש הביטוי הפוליטי או האומנותי (ר' בענין בג"צ 4644/00, יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח', תק'-על 2000 (3) 496) הרציונלים העומדים בבסיסו זהים הם. הביטוי המסחרי מספק מידע לציבור ובכך הוא מגשים את זכות הציבור לקבל מידע מסחרי, מבטיח התמודדות בין המפרסמים המאפשרת לציבור לגבש את עמדתו בדבר המוצר או השירות העדיפים.. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חופש הביטוי המסחרי: 1. התובעת - גמלאית שפרשה מעבודתה כמורה ברשת אורט ישראל בע"מ (להלן: אורט) - ביקשה לפרסם מודעה בתשלום בירחון "קשר עין" המוצא לאור ע"י ארגון המורים העל יסודיים בסמינרים ובמכללות (להלן: הארגון או הנתבע(.   משסורבה בקשתה, הגישה התביעה לצו עשה, נשוא פס"ד זה, המורה לנתבע לפרסם המודעה בבטאונו כאמור.   2. הנתבע - ארגון עובדים שהקמתו ותפקידיו לא הוסדרו בחוק - מפיץ את הירחון חינם לכ-40,000 חבריו - המורים הפעילים והגימלאים.   מטרת הירחון, כמוצהר ע"י הארגון, הינה שמירת הקשר עם החברים, לצורך העברת מידע מקצועי ופדגוגי, כמו גם מידע לענין שירותי רווחה הניתנים מטעמו. חלקו האחר של הירחון הינו פרסומי.   אין חולק כי הפרסומים הינם בתשלום וכי בכל גליון מוזהרים הקוראים באופן בולט כי "אין המערכת אחראית לתוכן המודעות".   מערכת הירחון מונה חמשה חברים - ביניהם יו"ר הארגון רן ארז, גב' ניצה בראל ושלושה אחרים. על ההפקה והפרסום מופקדת "תנופה אפיקי תקשורת בע"מ" (להלן: חברת ההפקה).   המבקש לפרסם מודעת פרסום בירחון מופנה לחברת ההפקות על פי נוהל שנקבע. זו מעבירה את המודעות לאישור הארגון ובכפוף לאישור כאמור היא מפרסמת את המודעה.   3. נוסח המודעה שפרסומה סורב ע"י הארגון הינו זה:   ”הודעה חשובה לגימלאי רשת אורט בעקבות תביעה משפטית שהגשתי בענין קרן 1/3 13 קיבל חלק מהגימלאים שעבד מעל משרה תשלום נוסף. תשלום זה שגוי. חובה וחשוב לבדוק אותו בהקדם. כדי לבדוק חישובי אורט, המנסה להתחמק מהתשלום הנכון, אבקשכם להתקשר לשרה בטלפון 5630119-02. יש להכין את פירוט החישוב או התשובה השלילית. הבדיקה ללא תשלום".   4. התובעת מלינה על כך שבסירוב הארגון לפרסם את המודעה הוא פוגע בזכות חופש הביטוי. עוד היא טוענת כי פסילת המודעה נעשתה בחוסר תום לב ומשיקולים לא עניניים. לעומתה טוען הארגון כי בהיותו ארגון פרטי חופשי הוא לנהוג כפי שנהג וביה"מ אינו מוסמך להתערב בהחלטתו, ומכל מקום כי מידת ההתערבות של ביה"מ בנסיבות הענין האמור הינה מוגבלת.   עוד נטען כי ההחלטה שקיבל הארגון נופלת במסגרת שיקול הדעת של עורך עתון וחברי מערכת וככזו אין בסיס לתקיפתה או להתערבות בה.   עוד ולחילופין טוען הארגון כי החלטתו שלא לפרסם את המודעה היתה עניינית בנסיבות הענין.   5. מאחר שאין חולק כי חופש הביטוי הינו ערך שהוכר כאחד מחרויות היסוד של האדם בישראל ומאחר שגם ערך זה, כמו זכויות יסוד וערכים אחרים, אינו מוחלט, יש לבדוק את מידת תחולתו במקרה הקונקרטי:   מאפייני הנתבע: 6. אף שכאמור הנתבע איננו גוף סטטוטורי אלא ארגון עובדים וולונטרי שהעומדים בראשו נבחרים ע"י חברי הארגון ואף שכטענתו אין הירחון מתוקצב מקופת המדינה, אלא ממומן מדמי החבר שמשלמים חברי הארגון, לא בקנין פרטי מדובר.   כפי שנקבע בע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ (פ"ד מ"ט (3) 196, 198): ”בגבול שבין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי קיים אזור דמדומים, שבו המשפט הפרטי והמשפט הציבורי משמשים בערבוביה, לעיתים זה לצד זה ולעיתים זה בתוך זה. באזור זה קיימת דואליות נורמטיבית, כלומר, דו קיום של המשפט הפרטי והמשפט הציבורי".   כך נקבע כי הדואליות האמורה עשויה לחול גם על גוף פרטי, שלא הוקם ע"י חוק, שאין לו סמכויות מכוח חוק ושאינו משתייך, להלכה או למעשה, למינהל הציבורי, וכי "גוף שאופיו הוא דו-מהותי... יחולו עליו הן כללי המשפט הפרטי והן כללי המשפט הציבורי. הנורמות והכללים האמורים יופעלו תוך התחשבות באופיו המיוחד של הגוף, ולייחוד זה השפעה הן על העקרונות מתחום המשפט הפרטי והן על הנורמות מתחום המשפט הציבורי" (ע"א 294/91, חברת קדישא גחש"א ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מ"ו (2) 464, 492).   בענייננו הגם שהארגון אינו גוף סטטוטורי הוא אינו גוף פרטי, ואף שהוא אוטונומי בבחירת מאפייני העתון ותכניו, זכאים חברי הארגון, המממנים אותו, כי הוא יופעל בדרך העולה עם עקרון השוויון וההגינות וכי ההחלטות המתקבלות לענין פסילה של מודעה (כמו גם פסילה של מאמר וכיו"ב) לא יסטו מתחום הסבירות ולא יהיו נגועים בשיקולים זרים.   מאפייני הפרסום המסחרי   7. עקרון חופש הביטוי משתרע על תכניו של הביטוי על כל צורותיו וגווניו וכפי שנקבע בבג"צ 606/93, קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור (פ"ד מ"ח (2) 1 פסקה 8):   ”הביטוי המסחרי (COMMERCIAL SPEECH) אינו בן חריג לחופש הביטוי, אלא הוא אבר מאבריו. בפסיקתנו הוא נכלל בזכות לחופש הביטוי כדבר מובן מאליו, ללא צורך בהנמקה מיוחדת... חופש הביטוי אינו מבחין בין אמצעי הביטוי השונים".   ואולם אף שגבולותיו של חופש הביטוי המסחרי צרים מגבולות חופש הביטוי הפוליטי או האומנותי (ר' בענין בג"צ 4644/00, יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח', תק'-על 2000 (3) 496) הרציונלים העומדים בבסיסו זהים הם. הביטוי המסחרי מספק מידע לציבור ובכך הוא מגשים את זכות הציבור לקבל מידע מסחרי, מבטיח התמודדות בין המפרסמים המאפשרת לציבור לגבש את עמדתו בדבר המוצר או השירות העדיפים.   מאפייני התובענה:   8. ואף זאת - מצויים אנחנו בתחום עתירה ל"צו עשה" שבהתייחס אליו נקבע שאף שנפגע זכאי לו, "עוצמת" הזכות לציווי אינה כ"עוצמת" זכות הנפגע לפיצוי, וכי עקב הנזק שעשוי להיגרם לצד שכנגד, נתונה החלטה לצו עשה לשיקול דעתו של ביה"מ, תוך בחינת "האינטרסים והערכים הבאים לידי התנגשות" (ר' ע"א 214/89, אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מ"ג (3) 840, סע' 14).   9. בהתייחס לאלו יש לבחון אם בהתחשב באופיו של הירחון כמקור אינפורמציה למורים וגימלאים, ההחלטה שנתקבלה נעשתה משיקולים עניניים ואם לא לקתה באי סבירות עד כי מוטל על ביה"מ להתערב בה.   10. לטענת הנתבע בהיות הארגון עוסק, בין היתר, במתן שירותים הנוגעים לבירור זכויות חבריו, עלול קורא סביר לקבל את הרושם כאילו התובעת נמנית על צוות השירות בארגון. עוד הוא טוען כי תוכן המודעה הינו מטעה, שכן, לטעמו, עולה ממנו כי התובעת זכתה בתביעה משפטית שהגישה נגד אורט, כי בעקבות זכייתה קיבלו חלק מהגימלאים תשלום מרשת אורט - משהוברר כי חישובו היה שגוי, כי רשת אורט מנסה להתחמק מביצוע חישוב נכון, כי התובעת יודעת לחשב את הסכומים השונים להם זכאים גימלאי רשת אורט וכי הבדיקה הינה ללא תשלום.   11. כפי שהוברר במהלך הדיון התובעת, ביחד עם תובעים אחרים, הגישה תביעה לביה"ד לעבודה בענין דרך חישוב הכספים המגיעים לגמלאים בענין קרן 1/3 13. התביעה טרם נשמעה לגופה ואולם הבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית נדחתה, תוך שנקבע כי "אין ביה"ד סבור שבשלב זה של הדיון ניתן לומר כי מדובר בסיכויי תביעה הגבוהים מהסטנדרט הרגיל...".   יתר על כן, אף שהתובעת מציעה את עצמה במודעה כמי שאמונה על דרך החישוב הנכונה של קרן 1/3 13, בחקירתה, מעבר לאמירות כלליות (ולא ברורות), היא לא גילתה ידע שבעזרתו תוכל לערוך חישוביהם של אלו שיפנו אליה אם אמנם תפורסם המודעה.   התובעת לא ידעה להסביר את דרך החישוב העומדת בבסיס תביעתה בביה"ד לעבודה או להסביר במה מוטעה דרך החישוב של אורט או להגדיר מה המחלוקת בינה לבין אורט לענין דרך החישוב, וגם הבטחתה כי לישיבה הבאה תמציא את "דרך החישוב" שלה לא מולאה.   יצויין כי בביה"ד לעבודה הודתה התובעת, בחקירתה הנגדית, כי אינה יודעת לערוך את החישוב "אני לא יודעת בדיוק איך עושים את החישוב..." (עמ' 8 ש' 3-4 לנ/3) ואכן בהתייחס לשאלת מומחיותה של התובעת קבע ביה"ד כי היא "אינה מתמצאת דיה בחישובי תביעתה...".   12. את הלהט שהפגינה לענין פרסום המודעה הסבירה התובעת ברצונה שהגימלאים ידעו מה זכויותיהם: "אני דואגת לזכויות העובדים". "פניתי לארגון המורים שיפרסם לי מודעה תמימה כדי להודיע לאנשים את הזכויות שלהם" (עמ' 11 ש' 22). "אני רוצה שאנשים ידעו את הזכויות שלהם ויחליטו אם הם רוצים להילחם או לא" (עמ' 13 ש' 12).   משנשאלה מדוע אינה מפרסמת את המודעה בעתון אחר השיבה (בין היתר) כי הפרסום בירחון הארגון הוא זול יותר וכי "התביעה לא עולה לי כסף כי עוה"ד שלי הוא בן זוגי".   בענין זה הציע הנתבע את הגירסה כי מאחורי התביעה עומדים שיקולים כלכליים של התובעת. כנטען בסיכומי ההגנה: "המשמעות האמיתית של הדברים הינה, שעל ידי פרסום המודעה מושכת התובעת תובעים פוטנציאליים, אשר בגינם ישולם לבן זוגה שכר טרחה, ולפיכך אין ספק כי פרסום שהבדיקה חינם, רחוק מאוד מהמציאות ומן המטרה האמיתית העומדת בבסיס המודעה".   13. ואולם, אף אם אמנם מאחורי המודעה שמבקשת התובעת לפרסם עומדים "שיקולים כלכליים" שלה, הווי אומר רצונה למשוך גימלאים שעשויים להשתכנע כי יש מקום להגיש תביעה נגד אורט ושיעשו זאת באמצעות בן זוגה (דבר שלענין השלכותיו האתיות אינני נדרשת להתייחס במסגרת זו), עדיין עצם קיומו של שיקול כלכלי מצידו של מפרסם איננו מהווה עילה לפסול פרסום מודעה; והראיה - עיון במודעות המפורסמות בירחון (שצורף כנ/2 לתצהיר ההגנה) מלמד כי בבסיס רבות מהן שיקולים כלכליים (כך למשל נמצא בירחון פרסום לענין מבצע למכירת מזרונים למורים "במחירים הזולים ביותר בארץ" - שלא זאת שעל פניו ברור כי הוא פורסם משיקולים כלכליים אלא שלא שמענו שהנתבע טרח לבדוק בטרם הפרסום כי אמנם המחירים המוצעים הינם הזולים ביותר בארץ או שמא בהטעיית ציבור הקוראים מדובר).   14. גם לא מצאתי כי יש במודעה כדי להטעות את הקוראים באופן שיגרום לנתבע להפר חובת הנאמנות שלו כלפיהם אם יאשר הפרסום.   הלשון הנקוטה במודעה הינה כי "בעקבות תביעה משפטית" שהגישה התובעת "קיבל חלק מהגימלאים... תשלום נוסף". המודעה אינה מדברת על פס"ד שניתן - והטענה שהניסוח יוצר את הרושם אצל הקורא הסביר כי התובעת זכתה בתביעה המשפטית אין לה על מה שתסמוך.   גם העובדה שהתובעת אינה יודעת לערוך את החישוב לבדה לא צריכה להשפיע על השיקול לענין הפרסום, שכן לא נאמר במודעה שהתובעת תבדוק החישוב אלא שיש לפנות אליה כדי "לבדוק חישובי אורט".   גם הטענה כי קורא סביר עלול לקבל את הרושם כאילו שרה נמנית על צוות הארגון אין לה על מה שתסמוך. התובעת ביקשה לפרסם המודעה במדור הפרסומים ואין בנוסח המודעה שום דבר שעשוי לגרום לאדם סביר לקשור אותה לנתבע.   יתר על כן, העובדה כי בפועל שולמו כספים לחלק מהגימלאים לאחר הגשת התביעה מלמדת שאכן מלכתחילה החישוב לפיו שילם אורט התשלומים על פי קרן 1/3 13 היו מוטעים.   15. יצויין כי גם לגוף הענין נראה לי הסירוב לא מובן, שכן המודעה מתייחסת לזכויות העובדים שהנתבע הינו נציגם. משהוגשה תביעה ומששולמו כספים נראה כי לפחות לכאורה קיים בסיס לכך שהחישוב לפיו משולמים התשלומים הינו מוטעה. ממילא, האינטרס של הנתבע צריך היה להיות שהדבר יובא לידיעת הגימלאים על מנת שישקלו את צעדיהם; והנה, לכאורה עושה הוא יד אחת עם המעביד, כדי למנוע מידע זה מאלו שלהם הוא חב חובת נאמנות.   16. אף שבעקרון זכותו של הנתבע שלא לפרסם מודעה או מאמר, זכות זו הנגזרת מערך האוטונומיה של העתון וחופש שיקול הדעת של חברי המערכת שלו, מוגבלת לכך ששיקולי הדחיה הינם שיקולים עניניים ההולמים תקנון ו/או נהלים של הארגון וקריטריונים שעל פיהם שוקלת המערכת פרסום ו/או אי פרסום של חומרים המגיעים לשולחנה. בהעדרם של אלו ייקבעו השיקולים על פי העקרונות שנקבעו בשיטה המשפטית הסלולה - סבירות ושיקולים עניניים.   בענייננו לא מצאנו שהארגון קבע נהלים בענין. לא זאת אלא שמעדותו של יו"ר הארגון עולה כי ההכרעה לענין פסילתה של המודעה היתה שלו ("המילה האחרונה היתה שלי" (עמ' 21 לפר')). עוד עולה מעדותו כי המערכת דנה בשאלת פרסום המודעה וחבריה (למעט גב' בר אל) אף לא נשאלו לדעתם בענין.   17. סיכומם של דברים - משלא נמצא כי שיקולים עניניים עמדו בבסיס החלטת הנתבע ומשאין המודעה שונה במהותה ממודעות אחרות המפורסמות בירחון ניתן בזה צו המורה לו לפרסם המודעה ככתבה וכלשונה.   הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום.חופש הביטוי