בקשת מעצר עד תום ההליכים יש לבחון לאור הוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. הוראות החוק הנ"ל (סע' 21) קובעות את התנאים למעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, שהם: קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביא לשיבוש הליכי המשפט, להתחמקות מהליכי שפיטה ו/או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות. קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה. לענין תנאי זה קובעת הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(5) סיפא לחוק כי הואשם הנאשם באחת העבירות הנזכרות בס"ק (1)-(5) לחוק, חזקה כי קיימת העילה האמורה בסעיף (ב) לעיל, אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. בית המשפט לא יתן צו מעצר, אלא אם שוכנע, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לא יצווה בית המשפט על מעצרו של אדם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (תנאים מצטברים): לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה; לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור. "המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (הנשיא א' ברק, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 134, 151 ב'). באותו ענין, סברה השופטת ד' דורנר (בדעת מיעוט) כי "אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". (בש"פ 8087/95, שם, 157, ה'). כלומר שומה על בית המשפט לבדוק אם מחמור הראיות לא עולה ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. כדברי השופט א' גולדברג, הנשיא והשופטת דורנר "מדברים בשתי לשונות. הנשיא - על קיומו של "סיכוי סביר", שהראיות יביאו להרשעת הנאשם, והשופטת דורנר מדברת על "ספק סביר" שמעורר חומר החקירה שבעטיו אין לעצור את הנאשם, התוספת בדבריו של הנשיא, המדגימה כי "לעיתים מובנה בתוך חומר החקירה ספק, באופן, שמתוך מכלול החומר ניתן להסיק כבר עתה כי אין סיכוי שיינתן אמון במוסר האמרה..." אינה משנה את התיזה הבסיסית שעליה מבוססת חוות דעתו". (בש"פ 8087/95 שם 169ד - 170א). אמנם נכון כי "מכוחה של ה"חזקה התכופה", רשאי ביהמ"ש לקבוע כי המחזיק ברכוש גנוב "סמוך" לאחר גניבתו (ו"סמוך" בהקשר זה פורש ע"י הפסיקה פירוש גמיש ביותר, הכל בהתאם לטיבו ולאופיו של הרכוש הגנוב ועפ"י נסיבות החזקתו ברשות הנאשם) - "מעורב" באחריות לגניבת הרכוש, או לפחות "יודע" כי הרכוש נגנב ובאיזה אופן נגנב, ומכוחה של קביעה זו - רשאי ביהמ"ש להרשיע את הנאשם שבהחזקתו נתפס הרכוש הגנוב "סמוך" לאחר גניבתו באחריות לגניבת הרכוש או לקבלתו, בידיעה שהוא גנוב ב"אופן" שבו נגנב. וזה בתמצית הכלל: "ההנחה שבעובדה העולה מן ההחזקה ברכוש גנוב יכול ותוביל למסקנה כי המחזיק הוא הפורץ או הגנב... (או י-ק) שהמחזיק ברכוש הוא מקבל רכוש גנוב ביודעין... הנאשם רשאי ויכול ע"י הסבריו להפריך את ההנחה או לגרוע מסבירותה... ובכך להחלץ מאחיזה" (י' קדמי, על הראיות, חלק שני 839). מעצרמעצר עד תום ההליכים