קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב גובה דמי פגיעה: .1התובע הגיש נגד הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, תביעה לדמי פגיעה בשיעור השתכרותו ערב אשפוז של 105יום, על-פי משכורתו בתקופת ההעדרות מהעבודה ולא בשיעור משכורתו ערב יום הפגיעה. בדיון המוקדם שנערך בפני הרשם נקבעה הפלוגתה הבאה: האם יש מקום לשלם לתובע דמי פגיעה בשיעור השתכרותו ערב האשפוז של 105 ימים, או לפי זו של יום הפגיעה (בתוספת עליית המדד). .2ואלה עובדות המקרה כפי שהסכימו עליהן באי-כוח הצדדים: ביום 17.1.1971נפגע התובע בדרכו לעבודה. הנתבע הכיר בפגיעה זו כבתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק). לתובע שולמו דמי פגיעה בגין 5ימים. ביום 21.1.1981אושפז התובע לתקופה של 105ימים בגין אותה פגיעה. בעד 70 יום שמיום תחילת האשפוז ועד ליום 31.3.1981שילם הנתבע לתובע דמי פגיעה על בסיס של 24.70שקל ליום. בעד 35הימים הנותרים, שילם הנתבע לתובע דמי פגיעה בסך של 37.60שקל ליום. .3השאלה הצריכה להכרעה היא שאלת פרשנותם של סעיף 54(א) לחוק ותקנה 9לתקנות ביטוח לאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), תשי"ז-1956, ובעיקר המלים "...ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי הפגיעה...", דהיינו היום הראשון בו נעדר מעבודתו מחמת הפגיעה. .4בהשתמשו במלה "לראשונה", גילה המחוקק את רצונו, כי תשלום דמי פגיעה יינתן לנפגע בעד היום הראשון בו הוא זכאי לדמי פגיעה, ויום זה יכול שיחול כעבור זמן מיום הפגיעה. מכאן, שיום ההעדרות הראשון הוא הוא "היום שבעדו מגיעים לראשונה דמי הפגיעה", ולפי יום זה ייקבע בסיס החישוב של דמי הפגיעה. במקרה שלפנינו נעדר התובע ממקום עבודתו, כבר למחרת הפגיעה, במשך חמישה ימים. בכך הפעיל את זכותו לקבל תשלום דמי פגיעה ועל כן אין מנוס מהקביעה, כי באותו מועד נקבע הבסיס לחישוב מכאן ואילך, וכך אנו קובעים. אין ספק, כי בכך נגרם עוול לתובע, אך עוול זה אין בידינו לתקן, אלא בידי המחוקק. .5לאור האמור לעיל אנו דוחים את התביעה. אין צו להוצאות.דמי פגיעה