לדבריו של כב' השופט פליטמן אשר קבע במחלוקת דומה כדלקמן: "אין ספק, כי יש לייחס מהימנות רבה לגרסתו הראשונית של המערער בבית-החולים בטרם היותו מודע להשלכה של גרסה זו או אחרת לגבי זכאותו". (ע"בל 01269/00 לוי רפאל נ. המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם פסק דין מיום 28.6.01). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיבות גרסה ראשונית בבית חולים - תאונת עבודה: 1. ביום 2.11.95 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") להכיר באוטם שריר הלב שאירע לו ביום 30.7.95 כפגיעה בעבודה. המוסד דחה את תביעתו של התובע במכתב נושא תאריך 11.2.96 מהנימוק כמפורט כדלקמן: "עפ"י הבירור שערכנו מסתבר שלא אירע לך אירוע תאונתי כלשהו אשר גרם לך להתקף לב ביום 30.7.95". 2. הרקע העובדתי: 2.1 התובע יליד 1940 ועבד מזה כ- 9 שנים במחלקת הבשר בחנות רשת המזון "קו-אופ" צפון במפרץ חיפה. בתביעה שהגיש התובע למוסד, נרשם תחת הכותרת תאור הפגיעה: כיצד נגרמה ובמה התעסקת בעת הפגיעה : "הרגשתי חולשה כללית ותופעה של זיעה וכאב בצד שמאל של החזה". 2.2 לא מן הנמנע לציין כבר במעמד זה, כי אין בטופס התביעה איזכור לויכוח ו/או אירוע כלשהו שאירע לתובע בעבודתו ביום 30.7.95. 2.3 ממקרא גליון חדר המיון וכן סיכום המחלה מבי"ח רמב"ם בחיפה עולה, כי ביום 30.7.95 ארע לתובע התקף לב, כאשר האירוע תואר באותו תיעוד רפואי כדלקמן: "בשעות הבוקר לראשונה בחייו חש פעמיים כאב בחזה שנמשך כרבע שעה וחלף לבד. במיון בשעה 13.30 החל כאב לוחץ חזק שנמשך עד עכשיו (שעתיים)". מכאן, שגם בתיעוד הרפואי אין אזכור לויכוח ו/או אירוע כלשהו שאירע לתובע בעבודתו ביום 30.7.95, המועד בו לקה באוטם שריר הלב. 2.4 כך גם עולה מהתיעוד הרפואי ואף אין זה שנוי במחלוקת כי לתובע לא היו גורמי סיכון כלשהם פרט לעישון של 30 סיגריות ליום במשך 20 שנים עד 1988. 2.5. ביום 8.1.96 נגבתה מהתובע הודעה על-ידי חוקר המוסד בשם זילברמן יעקב (להלן: "החוקר"). התובע חתם על הודעתו בה אמר כי: "זה היה ביום ראשון ב- 30.7.95 בערך בשעה 10.00 במהלך עבודה שגרתית. חשתי חולשה והזעתי וכמעט נפלתי זה נמשך כרבע שעה. הלכו להזעיק את הממונה שהגיע למקום סגן המנהל טוביה. התחושה הרעה חלפה בערך בשעה 11.00. שוב חשתי את אותם תופעות אבל בעוצמה רבה יותר בינתיים הגיע המנהל אלי פילמן, בדק לי דופק מצא דופק מהיר הזמין מונית ופינו אותי ישר לבי"ח רמב"ם. שלח אותי עובד בשם יוסף... ש: האם היה אירוע חריג כלשהו ביום האירוע האם היתה לך מריבה כלשהי באותו יום האם התרגזת? ת: זכור לי שכ- 5 דקות לפני האירוע השני לפני השעה 11.00 אחד הלקוחות לא יודע מה שמו בקש מוצר מסויים הצעתי לו את המוצר שהיה לפני ביקש את המוצר יותר טוב יותר טרי. זה לא קליינט שלנו קבוע זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. עניתי לו שאין לי את המוצר במקום אחר זה מה שיש - הוא התלונן על הסחורה אמר שרוצה את הסחורה ולא יגש למנהל עניתי לו שזה מה שיש בינתיים ויכול לגשת למנהל אם הוא מעוניין בכך. הוא דיבר לא יפה. ממה הרגיז אותי לא יכולתי לענות לו שהוא בתור קליינט צועק כל הזמן. אני לא רגיל לשמוע דברים כאלה תמיד מדברים טובות על השירות שלי. אני לא רגיל לשמוע מילים גסות לא זוכר כיצד התבטא. אני לא עניתי לו. לא הגענו לכלל ויכוח או צעקות. דיבר כמה דקות כ- 5 דקות מאז לא ראיתי אותו. מיד לאחר מכן מצבי החריף. לא יודע אם מר ג'ריס או משהו מהעובדים היה עד להתבטאות של הקליינט. מעבר לכך לא היו לי כל מריביות ולא אירועים חריגים באותו יום. ש: מדוע לא ציינת ע"ג טופס התביעה את ההתרגזות שלך מדברי הלקוח ? ת: אף אחד לא שאל אותי על כך". 2.6. ביום 13.8.96 הגיש התובע כתב תביעתו לבית הדין שם נטען באופן כללי, כי האירוע מיום 30.7.95 היה בבחינת פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק. 2.7 ביום 22.5.97 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו. ממנו עולה גרסה שונה מזו שניתנה לחוקר, כאשר מיותר לציין, כי גרסתו של התובע שהועלתה בתצהירו עונה יותר על צרכיו לצורך הגעה לתוצאה המקווה מבחינתו בכך שתביעתו תתקבל. אם בהודעה לחוקר נרשם, כי במהלך עבודתו של התובע ביום 30.7.95 לא חש בטוב פעמיים, פעם אחת בערך בשעה 10.00 הוא חש חולשה והזעה ואף כמעט נפל כשזה נמשך כרבע שעה ופעם שניה חש באותה תופעה בשעה 11.00 כששם לגרסתו הויכוח עם אותו לקוח היה כ- 5 דקות עובר לפעם השניה בה חש ברע, הרי שבתצהיר עדותו הראשית משתנה הגרסה לפיה אותו לקוח הגיע לחנות בערך בשעה 09.05 או 09.10 אז החל אותו לקוח להתווכח עם התובע ואף איים כי יפנה למנהל. מהגרסה בתצהירו של התובע עולה, כי מיד לאחר שהלקוח עזב את החנות החל התובע לחוש חולשה כללית ולסבול מהזעה, לכן ישב לנוח עד שחש טוב יותר. כך הוא המשיך לעבוד באותו יום עד לשעה 11.00 וחש שוב באותה חולשה בעוצמה רבה יותר, כתוצאה מכך נקרא מנהל המחלקה מר פילמן אליהו אשר דאג לפנותו עוד באותו יום לחדר המיון בבית חולים רמב"ם בחיפה. 2.8 בסעיף 6 ב' לתצהיר עדותו הראשית של התובע מתייחס התובע להודעה שנתן לחוקר המוסד ורושם בצורה סתמית, כי בעדות זאת נפלה טעות מהותית, לפיה הויכוח עם אותו לקוח התרחש 5 דקות לפני האירוע הראשון ולא לפני האירוע השני כפי שנמסר על ידו באותה הודעה לחוקר. חשוב להדגיש, כי גם בעדותו של התובע בבית הדין, הוא לא טען, כי לא אמר את הדברים לחוקר וזה עיוות את דבריו, אלא כל טענתו היא שמה שרשום בהודעתו לחוקר מוטעה באופן מהותי. בהקשר זה העיד התובע בבית הדין: "אני אומר שהחתימה על ההודעה נ7/ היא חתימה שלי, ואני לא זוכר אם החוקר הקריא את ההודעה לפני שחתמתי עליה אבל אני ספרתי והוא רשם". (עמ' 6 שורה 19 לפרוטוקול). ביום 17.5.98 נתן החוקר עדותו בבית הדין והתייחס לעניין זה כדלקמן: "... בכל חקירה שאני מבצע חייבים לאפשר או לקרוא או להקריא במקרה זה אני הקראתי לתובע את ההודעה כפי שכתוב בה. אתה אומר לי, כי עד מספר 2, מר עויס אמר שאתה לא ניסת לתת לו אפילו לקרוא את ההודעה אלא ישר הקראת לו את ההודעה והוא חתם אני משיב כי לא קיים דבר כזה ואני רוצה לציין כי בכל חקירה שאני עושה אני נוהג להקריא בקול רם תוך כדי שאני כותב". (עמ' 13 שורה 25 לפרוטוקול). 3. קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע: הלכה פסוקה היא, שעל-מנת שיוכר אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, ראש לכל יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שיחשב כדחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. יוצא מכאן, כי על התובע להוכיח דחק נפשי בלתי רגיל לו היה חשוף בעבודתו ביום 30.7.95, בהשוואה עם הדחק הנפשי ו/או המאמץ הרגיל בעבודתו היום יומית. (דב"ע מו/ 0-139 דן יצחק נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח' 315). אם נסכם את העדויות שהוצגו בפנינו, אין זה כלל ברור אם אכן היה וויכוח, ותוכנו החריג וודאי שלא הוכח. כפי שנוכחנו לדעת, הן בתיעוד הרפואי והן בהודעה על פגיעה בעבודה ותשלום דמי פגיעה שהגיש התובע למוסד לא הוזכר כלל עצם קיומו של ויכוח כלשהו, או אירוע חריג אחר שארע לתובע בעבודתו ביום 30.7.95. בהקשר זה, יפים דבריו של כב' השופט פליטמן אשר קבע במחלוקת דומה כדלקמן: "אין ספק, כי יש לייחס מהימנות רבה לגרסתו הראשונית של המערער בבית-החולים בטרם היותו מודע להשלכה של גרסה זו או אחרת לגבי זכאותו". (ע"בל 01269/00 לוי רפאל נ. המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם פסק דין מיום 28.6.01). התובע מעלה לראשונה את עצם קיומו של הויכוח עם אותו לקוח בהודעתו שנתן לחוקר המוסד ומאליו מובן שאם נאמין לגרסתו הנ"ל, הרי שגם אם היה ויכוח כאמור בהודעתו לחוקר, אזי אותו ויכוח לא יכול להיחשב כדחק נפשי בלתי רגיל שגרם לאוטם שריר הלב, מאחר ולפי הגרסה שניתנה לחוקר התובע לא חש בטוב עוד באותו היום בטרם קיומו של הויכוח. לו היה התובע רואה באותו הויכוח כאירוע או כדחק נפשי חריג אשר גרם לאוטם שריר הלב, סביר להניח שהיה מייחס לו חשיבות באופן שאותו ויכוח היה מוצא ביטוי באיזכור כלשהו, הן בתיעוד הרפואי והן בטופס התביעה שהגיש למוסד. 4. כך גם, לא נעלמה מעינינו עדותו בבית הדין של מר אליהו פלרמן, שהיה בזמנים הרלוונטים לתביעה, מנהל החנות בה עבד התובע. מר פלרמן תיאר בבית הדין את הוויכוחים עם הלקוחות כמצב שיגרתי, כאשר לעיתים יש אף לקוחות המתווכחים באופן חריף יותר. מר פלרמן אף הוסיף בעדותו בבית הדין, כי: "במחלקת הבשר יש רגישות יותר ולכן יש וויכוחים לעיתים קרובות ממחלקות אחרות". (עמ' 12 שורה 12 לפרוטוקול). מר פלרמן אף ידע לציין בעדותו בבית הדין, כי כל יום יש וויכוח כלשהו עם אחד הלקוחות אך לא כל וויכוח מגיע לטונים גבוהים. 5. מכאן עולה איפוא, שעם כל הצער על כך שהתובע לקה באוטם שריר הלב, לא שוכנענו, כי אותו ויכוח שהיה לו עם לקוח ביום 30.7.95, גם אם אכן אירע, לבש צורה של מאמץ גדול יותר או דחק נפשי חריג יותר, מהדחק הנפשי בו היה נתון התובע בעבודתו הרגילה לפני שלקה באוטם שריר הלב. התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הצליח לבסס את טענתו לפיה התרחש אירוע חריג כלשהו בעבודתו ביום 30.7.95, אשר גרם לו לאוטם שריר הלב. 6. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה בשלב העובדתי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. רפואהבית חוליםגרסאות לתאונהתאונת עבודה