גם אם נתפס הבורר לכלל טעות בדין המהותי או לא התייחס לאיזה מראיות הצדדים - מה גם שבענייננו הופטר הבורר מהדין המהותי - לא יתערב בית המשפט בפסק הבוררות. על כך נאמר על ידי המלומדת פרופ' ס' אוטולנגי בספרה: "הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו - טענות אלה יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. אדרבה, תמיד יצא ביהמ"ש מתוך ההנחה שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים להצדיק את המסקנה אליה הגיע" (שם, בעמ' 965-964). ועוד בעניין זה: "התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול (אוטולנגי, שם, עמ' 425, 457-8; ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פד"י לו(3) 543, 547; ע"א 393/79 סטלה, שירות מכוניות נ' חב' נתיבי אילון, פד"י לו(1) 713, 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות". (ההדגשה שלי - ע.ב.) [רע"א 3680/00 אהרון גמליאל נ' מגשימים כפר שיתופי תק-על 2003(3) 1531, 1535 (2003)]. לאחרונה ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, שבו מחדד בית המשפט את ההלכה בדבר ההיקף המצומצם והמתוחם של הביקורת השיפוטית על פסק בוררות ואת הרציונל שמאחוריה: "הביקורת השיפוטית הצרה על פסק הבורר אינה מקרית. היא חלק מתפיסה בסיסית המבקשת לעודד את האוטונומיה של הצדדים להכריע במחלוקות ביניהם במסגרת בוררות, ולצמצם עד למינימום את מרחב ההתערבות השיפוטית בניהול הבוררות ובתוצאותיה" [רע"א 1465/07 בני וצביקה בע"מ נ' אשתיאל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-על 2009(4) 3800, 3805 (2009); וראו גם: רע"א 9389/07 דובק בע"מ נ' בשן, תק-על 2009(4) 4024, 4028 (2009)]. טעות בדין