מבצע מס וחלילה

כאשר נודע ליורשים, הם המערערים 2 ו- 3 במסגרת מבצע "מס וחלילה", כי קיים רישום חוב על שם המנוחה הם פנו למנהל בבקשה להשיג על השומות אשר מעולם לא הומצאו למנוחה או להם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מבצע מס וחלילה: 1. נימוקי הערעור הערעור שבפניי הוגש בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"). הערעור התייחס להחלטת ועדת ערר לפי חוק מס רכוש(להלן: "הוועדה") בערר 1/05 בעניין שומות מס רכוש לשנים 86'-99' לגבי מקרקעין הידועים כגוש 7162 חלקה 48 (להלן: "המגרש"). המערערים שבפניי הגישו ערר על החלטת מנהל מס רכוש (להלן: "המנהל" או "המשיב") בהשגה לעניין שומות המס כמפורט לעיל. בערר נאמר כי על פי רישומי המנהל הומצאו שומות למרגוט פוס ז"ל (להלן: "המנוחה"). השומות לא הומצאו לה בפועל שכן בזמן הוצאתן היא לא היתה בין החיים. כאשר נודע ליורשים, הם המערערים 2 ו- 3 (להלן: "המערערים"), במסגרת מבצע "מס וחלילה", כי קיים רישום חוב על שם המנוחה הם פנו למנהל בבקשה להשיג על השומות אשר מעולם לא הומצאו למנוחה או להם. המנהל דחה את ההשגה מהנימוק שהיא לא הוגשה במועד. במסגרת נימוקי הערר נטען כי משלא נמסרו שומות כדין בזמן אמת, אין מועד להגשת השגה. לגופו של דבר נטען כי שטח המגרש בבעלות המערערים מאז מרץ 48' הוא 225 מ"ר. הבעלות התחלקה בין המנוחה בשיעור 25% לבין המערערים בשיעור של 37.5% לכל אחד מהם. המנוחה נפטרה ביום 30.12.85. בשנים שלפני הפטירה גרה המנוחה לבד בדירה בדמי מפתח ברחוב פייברג 20 ת"א. המנהל ידע על פטירת המנוחה אך בכל זאת שלח את שומת מס רכוש לשנת 86' לפי הכתובת "יורשי פוס רחוב פייברג 20 ת"א". גם השומות לגבי השנים 87'-99' נשלחו לאותה כתובת. על הודעות השומות לא נרשמו שמות וכתובות המערערים - היורשים. המערערים לא גרו ברחוב פייברג 20 בשנים 86'-99'. המנהל הוציא למנוחה שומות על מלוא שטח המגרש למרות שהיתה בעלים של 25% בלבד. ליורשים לא הוצאו ולא נמסרו שומות מס רכוש. בשם המנוחה נטען כי לא נמסרו לה שומות כדין, כי השומה הוצאה על מלוא המגרש ולא על חלקה בלבד וכי השומות הוצאו באופן בלתי חוקי שכן בתקופה שבין שנת 86' לבין שנת 99' הוצאו למנוחה שמונה שומות, כאשר למנהל אסור להוציא שומה חדשה לפני עבור חמש שנים ממועד עריכת השומה הקודמת. עוד נטען, כי השומות אינן מבוססת על שוויו האמיתי של המגרש והשווי נקבע באופן שרירותי. שווי המגרש נמוך בהרבה מהשווי שנקבע בשומות בהתחשב באזור בו מצוי המגרש ובזכויות הבנייה הנמוכות. כמו כן, נטען כי המנהל מנוע מלהוציא כיום שומות לשנים 86'-99' בגין טענת התיישנות, מניעה והשתק. ועדת הערר דחתה את הערר. בהחלטתה נאמר כי יש לשלול את טענת העוררים על פיה לא התקבלו השומות אצלם. הוועדה הפנתה להוראת סעיף 53 (ב) לחוק אשר קובע כי מסמך שנמסר לבעלים משותפים חזקה שנמסר לכולם. הוועדה ציינה בהחלטה כי אין חולק שהמנוחה לא קיבלה את השומות. אולם, כפי שעולה מהצהרות הצדדים במהל הדיון בפניה, פנו היורשים למנהל מס רכוש במסגרת מבצע "מס וחלילה" וביקשו להסדיר את החוב. התנהלות זו מעידה כי שומת המס היתה בידיעתם, שכן אחרת לא היו טורחים לבוא למשרדי המשיב במטרה לקבל מידע על החוב ועל דרך סילוקו. באשר לטענה שהשומות הוצאו באופן בלתי חוקי, נאמר כי אכן אסור למנהל להוציא שומה חדשה לפני עבור חמש שנים מעת עריכה השומה הקודמת. אולם, המנהל פעל על סמך הוראות סעיף 19 (א) לחוק והוא היה רשאי לתקן את השומות משהיה קיים הבדל של 20 אחוז וכך עשה. טענת ההתיישנות איננה יכולה להועיל למערערים שכן הם לא נתנו את ההצהרה המחייבת כל יורש להצהיר על זכאותו בתוקף הירושה. עם זאת, קבעה הוועדה כי בטענה שהערכים נעשו ללא בסיס מוצדק יש ממש. המנהל לא סיפק לוועדה נתונים מספיקים כיצד הגיע להערכת השווי של המגרש ולכן מתגלגלת החובה להגשת הערכת שמאי על המערערים. הוועדה אפשרה למערערים להגיש הערכת שמאי תוך 21 יום ובמידה ולא תוגש הערכת שמאי - יידחה הערר. במסגרת נימוקי הערעור שבפניי נאמר כי החלטת הוועדה בעניין מועד הגשת הערכת השמאי אינה נושאת תאריך. לכן, חישבו המערערים את המועד להגשת הערכת השמאי 21 יום מהיום שבו הגיעה אליהם החלטת הוועדה. ההחלטה הגיעה ביום 29.9.06 ולכן המועד להגשת הערכת השמאי היה 20.10.06. המערערים חזרו על תיאור הרקע העובדתי אשר פורט במסגרת כתב הערר כאמור לעיל. עוד ציינו המערערים כי המנהל שלח 14 שנה, שנה אחר שנה, שומה למנוחה וברור שבמשך 14 שנה חזרו השומות בציון "נמען בלתי ידוע". על פי ההיגיון מתבקש כי לאחר שחזרו השומות יכול היה המנהל לשלוח את השומות לבעלים האחרים של המגרש. המנהל לא עשה כן ולא הסביר את התנהלותו. ברור לכן כי לא חשב שלמגרש יש בעלים נוסף ולכן המשיך לשלוח את השומות למנוחה. המערערת דינה רייך רדלמן פנתה בשנת 2005 למשיב, למען הזהירות, בשאלה אם יש לה חוב למס רכוש ונענתה שאין לה חוב. לאחר שמסרה למנהל את פרטי המגרש נודע לה לראשונה כי קיים חוב מס רכוש של המנוחה . על פי בקשת המערערת שלח לה המשיב פלט מחשב. המערערים ניסו להגיע להסדר פשרה אולם הדבר לא צלח בשל התנהלות המשיב. המערערים פרטו את הטענות שבכתב הערר וציינו את הטעויות המשפטיות שנפלו בהחלטת הוועדה. בתמצית נטען כי לא ניתן ליישם במקרה הנוכחי את החזקה הקבועה בסעיף 53 (ב) לחוק, שכן נקבע כממצא עובדתי שהשומות לא נמסרו למנוחה ולכן השומה לא נמסרה לאחד הבעלים. הועדה גם טעתה כאשר קבעה כי שומות המס של המנוחה היו בידיעת המערערים. אין גם מקום לקביעה כי ידיעה על קיום חוב משחררת את המנהל מהמצאת שומה כדין. אין לראות בפניית המערערים למנהל בשנת 2005 כהוכחה שנמסרו להם כדין שומות המנוחה לשנים 86'-99'. עוד נאמר כי טעתה הוועדה כאשר קבעה כי המערערים באו למשרדי המשיב במטרה לקבל מידע על החוב, שכן קביעה זו אינה נסמכת על חומר הראיות שהיה בפני הוועדה. מהחומר שהוגש עולה מסקנה כי ההודעה על קיום החוב נמסרה למערערים רק בשנת 2005 בעקבות שיחה טלפונית. באשר לשומות נאמר כי הטענה בדבר הגידול מעורר תהיות, שכן לא הוצגו בפני המערערים עיסקאות במקרקעין אחרים בעלי נתונים דומים לקרקע הנישומה. אין גם מקום להיפוך הנטלים במקרה של הגדלת השומה 8 פעמים במשך 11 שנים. על פי הפסיקה, על המנהל להביא ראיות על השינויים ולא היה מקום להטיל את הנטל על המערערים. המנהל טען באופן סתמי שהיה גידול בשווי המגרש מבלי שהביא לכך ראיות. עוד נאמר כי הוועדה טעתה בכך שלא קיבלה את הערר בשל פגם מהותי שנפל בשומות ביחס לגודל הנכס אשר בבעלות המנוחה - 25% בלבד. כמו כן, חזרו המערערים על הטענה בדבר התיישנות והשתק - מאחר ולא הוצאו שומות כדין באשר לייחס לחלקו של העזבון במגרש מנוע כיום המנהל להוציא שומות לגבי חלקה של המנוחה בין השנים 86'-99' והמנהל אף מושתק מלתבוע את החוב מהמערערים. 2. דיון והחלטה א. המצאת השומות וטענת ההתיישנות - העובדות הרלוונטיות. כפי שעולה מנסח הטאבו אשר צורף לסיכומים, הרי שהמערערים כולם רשומים כבעלים במגרש עוד מחודש מרץ 48', על פי החלוקה אשר פורטה על ידי לעיל. אין גם מחלוקת כי המנוחה נפטרה בשנת 85'. מקביעתה העובדתית של הוועדה עולה באופן חד משמעי, כי המנוחה לא קיבלה את השומות לשנים 86'-99', שכן נפטרה בדצמבר 85'. מהמסמכים אשר התקבלו בידי המערערים לאחר הפנייה למנהל בשנת 2005, פנייה אליה אתייחס בהמשך, עולה כי המערערים אינם רשומים כלל אצל המנהל כבעלים של המגרש וכי מי שרשום כבעלים יחיד על המגרש בשטח 225 מ"ר היא המנוחה. אין ספק כי רישום זה איננו עולה בקנה אחד עם הרישום בטאבו. אין גם מחלוקת כי במהלך התקופה שבין שנת 86' לשנת 99' הוצאו למגרש 8 שומות על שם המנוחה בלבד וכי לא הוצאה כל שומה על שמם של המערערים. עוד עולה מרישומי המנהל כי נרשם בהם שהקרקע נרכשה בינואר 80' כאשר בפועל היא נרכשה בשנת 48'. בשל רישום שגוי זה אף נשללה הטבה הניתנת לבעלי הקרקע בבעלות ממושכת על פי סעיף 13 א' לחוק. - טענת המערערים בעניין המצאת השומות. הוועדה קבעה כאמור כי יש לשלול את טענת העוררים על פיה לא התקבלו אצלם השומות. הוועדה הפנתה להוראות סעיף 53 (ב) לחוק הקובע כי כל מסמך שנמסר לבעלים משותפים חזקה שנמסר לכולם. הוועדה קבעה אומנם כי המנוחה לא קיבלה באופן אישי את השומות. אולם, לדבריה, עולה מהצהרות הצדדים בעת הדיונים כי היורשים פנו למנהל מס רכוש במסגרת מבצע "מס וחלילה" וביקשו להסדיר את החוב, דבר המעיד ששומת המס היתה בידיעתם. נראה כי ההפניה לסעיף 53 (ב) לעניין המערערים איננה רלוונטית. משהוכח כי השומות נשלחו לבעלת הנכס לאחר שנפטרה, הרי שאין לראות בה כשומה שנשלחה גם לבעלים הרשום הנוסף של הקרקע, שכן לבעלים הרשום אשר אליו נשלחה השומה - לא היתה כל ידיעה בדבר השומה. עוד יש לזכור כי מדובר בדירה שהיתה בדמי מפתח והיא הוחזרה לבעל הבית עם הפטירה בשנת 85'. לא מדובר לכן במצב שבו עברה הדירה לחזקתם או לבעלותם של המערערים כיורשים, מקרה בו ניתן היה אולי להניח כי אותן שומות שהגיעו לכתובתה של המנוחה לאחר הפטירה, היו בידיעתם בדרך כלשהי. נראה כי גם הוועדה היתה ערה לקושי זה ולכן ציינה כי למרות שאין מחלוקת שהמנוחה לא קיבלה את השומות , הרי שהתנהלות המערערים מעידה כי שומות המס היו בידיעתם. הוועדה הפנתה באופן כללי להצהרות הצדדים בעת הדיונים, מהן עולה כי המערערים פנו למס רכוש במסגרת מבצע "מס וחלילה" וביקשו להסדיר את החוב תוך קבלת הקלות שהמבצע העניק. מפניה זו הסיקה הוועדה כי שומות המס היו בידיעת המערערים שכן אחרת לא היו טורחים לבוא למשרדי המשיב. המשיב היפנה בסיכומים לקביעה זו של הוועדה וציין כי מדובר בקביעה עובדתית עליה לא ניתן לערער על פי הוראות החוק. אומנם, הקביעה בדבר עצם הפנייה למס רכוש היא אכן מסקנה עובדתית והיא נתמכת לגופה בנספח 6 לכתב הערעור, שהוא מכתב הפנייה משנת 2005. אולם, השאלה האם המסקנה אותה הסיקה הוועדה ממכתב הפנייה הינה מסקנה סבירה - הינה בהחלט מסוג השאלות שבית המשפט רשאי להתייחס אליהן במסגרת הערעור. מעיון באותו מכתב נספח 6 לכתב הערעור, עולה כי לא היתה למעשה בפני הוועדה תשתית ראיתית שיש בה כדי להצדיק את המסקנה בדבר ידיעת המערערים על השומות אשר הוצאו בין השנים 86' ל-99'. כבר ציינתי לעיל כי השומות נשלחו לכתובתה של המנוחה, כתובת בה לא התגוררו המערערים. למערערים עצמם לא הוצאו כל שומות במהלך שנים אלה. במכתב נאמר כי אירעו מספר תקלות בהתנהלות מס רכוש בשנים שעברו, שגרמו להצטברות חובות משמעותיים. המערערים ציינו במכתב במפורש כי המנוחה לא קיבלה את השומות וגם לא המערערים כיורשיה, שכן המנוחה נפטרה לפני משלוח השומות וגם המערערים לא גרו באותה כתובת. המערערים ציינו כי לא קיבלו את הודעות השומות ולא יכלו להשיג עליהן בזמן אמת. כאשר נודע למערערים על קיום החוב, בעקבות פנייה טלפונית ובכתב למשיב, הועבר אליהם פלט מחשב ובו פירוט מס רכוש לשנים 86' - 99'. פלט המחשב אשר נשלח למערערים וצורף כנספח 5 לערעור, נושא תאריך של אפריל 2005. עובדה זו תומכת בטענת המערערים כי הפנייה נעשתה אכן בשנת 2005 בלבד, וכי רק אז נודע להם על קיומו של החוב. יתרה מזאת, באותו מכתב נאמר כי לאחר שנודע על קיום החוב כתוצאה מהפלט, פנו המערערים למשרדי המשיב כדי לבדוק כיצד נקבע שווי המגרש. אולם, פנייתם נשארה ללא מענה. אין לכן כל בסיס לקביעה כי אותה פנייה מראה על ידיעה כלשהי של המערערים בדבר שומות המס, בשנים בהן נשלחו השומות או בשלב כלשהו לפני שנת 2005. לאור קביעה זו, אין למעשה צורך להכריע בטענת המערערים על פיה אין בידיעה בדבר הוצאת השומות כדי לגבור על הצורך בהמצאה. עם זאת, מקובלת עלי הגישה אשר הובעה בפסק הדין זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, אליו היפנו המערערים בסיכומי התגובה (רע"א 11286/05) . על פי גישה זו יחל מניין הימים הרלוונטי ממועד ההמצאה. אולם, באותו פסק דין נקבע באופן מפורש כי במצבים חריגים ומיוחדים העולים כדי השתק או חוסר תום לב, רשאי בית משפט לסטות מן הכלל ולמנות את מניין הימים מעת הידיעה של בעל הדין ולא מעת ההמצאה. לכן, אם אכן היתה מונחת בפני הוועדה תשתית ראייתית, שיש בה כדי להביא למסקנה כי המערערים ידעו בפעול על משלוח הודעות השומה בשנים 86'-99', הרי שבעובדה זו יחד עם פנייתם של המערערים בבקשה להסדר החוב בשנת 2005, היה כדי להוות הצדקה לחרוג מכלל ההמצאה. - חובת הדווח על פי סעיף 17 לחוק. יש לדון עתה בקביעתה של הוועדה באשר להוראות סעיף 17. הוועדה קבעה כאמור כי טענת ההתיישנות איננה יכולה להועיל למערערים, שכן הם עצמם לא נתנו את ההצהרה המחייבת כל יורש להצהיר על זכאותו מתוקף הירושה. אין ספק כי אילו היתה ניתנת הצהרה בהתאם, הרי שהמשיב היה מודע להיותם של המערערים בעלים של המגרש, עובדה אשר לא היתה בידיעתו, אם כי יכול היה לברר אותו מעיון בנסח הטאבו ממנו עולה כי המערערים והמנוחה היו בעלי המגרש עוד ממרץ 48'. המערערים טענו כי בשל העובדה שהם בעלים של 75% מהמגרש, 13 שנה לפני חקיקת חוק מס רכוש, הרי שלא היתה מוטלת עליהם חובת הדיווח. המערערים טענו כי החוק לא חייב את מי שהיו בעלים של הקרקע לפני חקיקת חוק מס רכוש, למסור למשיב הצהרה על בעלותו בקרקע. המערערים טענו כי הם לא יכלו לדעת שהמשיב אינו יודע מי בעלי המגרש שהרי הם היו רשומים בטאבו. אין לקבל טענה זו של המערערים, לפחות מאז מועד פטירתה של המנוחה בשנת 85'. סעיף 17 קובע הוראה חד משמעית על פיה "אדם שבתוך שנת המס נעשה בעל קרקע" חייב תוך 30 יום להצהיר על כך בכתב למנהל. המערערים הפכו להיות בעלים יחידים של המגרש מאז פטירתה של המנוחה בשנת 85'. המערערים לא הצהירו על כך בפני המשיב, בניגוד להוראותיו הברורות של סעיף 17 המחייב אותם במתן הצהרה בגין כל שינוי בזכויות. המערערים היפנו להוראות בפקודת מס הכנסה ובחוק מס ערך מוסף, אשר חייבו בהתאמה את מי שבעת כניסת החוק לתוקף היה נישום, או את מי שהיה מוכר או נותן שירותים - להגיש דוחות, לנהל פנקסי חשבונות ולהגיש דוחות שנתיים ולהירשם אצל מנהל מס ערך מוסף ולנהל פנקסים ולהגיש דוחות. המערערים ציינו כי חוק מס רכוש לא הטיל חובה דומה בדבר הצהרה או דיווח למנהל. גם אם יש ממש בטענה זו ככל שהיא מתייחסת למועד כניסתו של החוק לתוקף בשנת 61', הרי בוודאי שאין לקבל את הטענה בכל הנוגע לחובת המערערים לדווח על השינוי שחל בבעלותם במקרקעין, לאחר פטירתה של המנוחה בשנת 85'. לאי עמידה בהוראות סעיף 17 ישנה השלכה ישירה על זכותו של המשיב לשום את הקרקע ואת המס לפי מיטב שפיטה. סעיף 22 (א) קובע " לא מסר בעל קרקע הצהרה לפי סעיף 17, רשאי המנהל לשום לפי מיטב שיפוטו את שווי הקרקע ואת המס המגיע לפי זה". המשיב התייחס ארוכות להוראות סעיף זה במסגרת סיכומיו. עם זאת, לא מצאו המערערים לנכון להתייחס בדרך כלשהי לעניין זה במסגרת תגובתם לסיכומי המשיב. המשיב היפנה לדברים אשר נאמרו על ידי אברהמסון ובורנשטיין בספרם מס רכוש. שם נאמר כי להבדיל מסעיף 22 (ב), בו נקבעה הגבלת זמן של שנה מיום מסירת ההצהרה, הרי שבסעיף 22 (א) לא נקבעה הגבלת זמן מבחינת האפשרות העומדת למנהל לשום את הקרקע ואת המס על פי מיטב השפיטה. תוקף השומה יהיה מהמועד בו אמור הנישום להצהיר בפני המשיב על הרישום בקרקע, ובמקרה שבפניי החל משנת 85'. המחברים מסבירים כי ההיגיון במקרה זה ברור על פניו - כאשר הנישום אינו מוסר הצהרה כפי שהוא נדרש על פי החוק אין הצדקה להגביל את המנהל בעריכת השומה. מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של המשיב כי המערערים לא שילמו מס רכוש בו היו חייבים במשך עשרות בשנים. גם אם הרישום אצל המשיב לא היה נכון והמגרש כולו היה רשום על שמה של המנוחה, הרי שהודעות השומה נשלחו על פי מידע זה משנת 86' עד שנת 99'. במהלך כל אותם שנים לא עמדו המערערים בחובה המוטלת עליהם על פי סעיף 17 לדווח על השינוי בבעלות. אילו היו פועלים כדין ועומדים בחובת הדיווח המוטלת עליהם, הרי שמצב הבעלויות במגרש היה מתברר למשיב לאשורו והיה בידו לשלוח את השומות למערערים כבעלי הקרקע ולגבות את המס בו הם חייבים. בע"ש 3945/98 חברת אחוזת יונה הנביא בע"מ נ' מנהל מס רכוש ת"א, , נידון מקרה בו היתה המערערת בעלים של מגרש עליו היה בנוי מבנה, אשר נהרס על ידי העיריה בשנת 88 עקב מסוכנתו לציבור. לאחר ההריסה החלה המערערת להפעיל בנכס מגרש חנייה מבלי לדווח על הריסת המבנה לשלטונות מס רכוש. לאחר שהתברר למשיב כי הנכס מבחינת קרקע פנויה, שלח בשנת 97' הודעה שומת למערערת לפי היא חייבת בתשלום מס רכוש בתקופה שתחילתה שנת 88'. גם שם הועלתה, בין היתר, טענת התיישנות. כב' הנשיא גורן הבהיר כי מקום בו לא נמסרה על ידי בעל הקרקע הודעה על פי סעיף 17 יש לפנות להוראות סעיף 22 (א) המורה מה ההשלכה של מחדל זה. נקבע כי הוראות סעיף 22 (א) אינה מטילה כל מגבלה של זמן, הן ביחס לזמן המוקצב לצורך הוראת השומה והן ביחס לתקופה לגביה יוצאו השומות. "זאת אנו למדים מתכליתו הברורה של הסעיף, לפיה מקום בו בעל הקרקע נמנע מלעדכן את המשיב ביחס למצב הקרקע שבידיו, פשיטא שאין הוא יכול לבוא לאחר מכן ולטעון כי הוא צריך להנות מפרי עולתו, וכי המשיב מוגבל בטווח הזמן שלגביו הוא יכול לשום אותו". (סעיף ד לפסק הדין). באשר לטענה כי על המשיב לבדוק את הרישום בטאבו קבע הנשיא גורן כי "בסעיף 17 לחוק גלום הרציונאל, לפיו, מאחר ואין ביכולתו של המשיב לקיים פיקוח תמידי וצמוד על מצב הקרקעות במדינה, הרי שחובת הדיווח על שינוי שחל במצב הקרקע, מוטלת לפתחו של בעל הקרקע... ברור כי מקום בו השינוי במצב הקרקע מתגלה באיחור על ידי המשיב הרי שכדי למנוע אפליה בין נישומים, יש להוציא לבעל הקרקע שומות מס רכוש עבור התקופה שבה נמנע מלדווח על השינוי באדמתו". עוד מבהיר הנשיא כי יש לקחת בחשבון את העובדה שבכל התקופה בה נדרשה המערערת לשלם מס, כמו המקרה שבפני, היתה מוטלת על המערער החובה לשלם את המס. אולם, היא נמנעה מלדווח על השינוי במצבה לשלטונות מס בכדי שימסו אותה. אינני רואה כל הבדל בין חובת דווח באשר לשינוי במצבה של הקרקע כמו בעניין יונה הנביא בע"מ - לבין חובת דווח בשאר לשינוי שחל במצב הזכויות של המערערים, אשר הפכו להיות הבעלים של המגרש בשלמותו בסוף שנת 85'. עמידה בחובת הדיווח על דבר השינוי היה מביא את המידע המלא לידי המשיב, אשר אין לצפות ממנו כי יקיים כאמור פיקוח תמידי על מצב קרקעות במדינה. לאור כל האמור לעיל, אין מקום לטענתם של המערערים כולם בעניין ההתיישנות. יש להבהיר כי אילו היה נעשה דיווח כדין הרי שהשומה בגין המגרש כולו היתה מוצאת למערערים ולא למנוחה ולכן אין כל מקום לדון בנפרד בחלקה של המנוחה. ב. הטענה כי השומות הוצאו באופן בלתי חוקי. המערערים טענו כי המשיב פעל שלא כדין שכן הוציא שומה חדשה לפני שעברו חמש שנים מיום הוצאת השומה הישנה. הוועדה קבעה כי המשיב פעל על סמך הוראות סעיף 19 (1) לחוק (צ"ל 19 (ג) (1) - ד.ק.), שכן המשיב היה זכאי לתקן את השומות בגין הבדל של 20% בין השווי שנקבע בשומה לבין שוויה של הקרקע. קביעה זו היא אכן לכאורה קביעה עובדתית של הוועדה. עם זאת, אותו גידול בשומות מבוסס על טענה בדבר שווי המקרקעין. המשיב היפנה בסעיף 31 לסיכומים לקביעת הוועדה כי שווי המקרקעין עלה כמעט מידי שנה - כך למשל בשנת 88' שווי המקרקעין הוערך בשווי של 54,000 ₪ ובשנת 89' הוערך שווי המקרקעין ב- 81,000 ₪. אולם, הוועדה עצמה קבעה במסגרת ההחלטה כי המשיב לא סיפק לוועדה נתונים מספיקים כיצד הגיע להערכת השווי. משנקבע כך על ידי הוועדה הרי שקודם כל יש להגיע להערכת שווי נכונה - ורק לאחר מכן ניתן יהיה לקבוע האם אכן היה אותו גידול של 20%, אשר הצדיק לדעת הוועדה את הוצאת השומות בדרך אשר נעשה הדבר על ידי המשיב. בנסיבות אלה, לא היה כל מקום "לגלגל", בלשון הוועדה, את החובה להגיש הערכת שמאי על המערערים. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי על הוועדה, שהיא וועדה של מומחים, לבחון לגופן את השומות על יסוד נתונים אשר יסופקו לה על ידי המשיב. עם זאת, אין לקבל את טענתם של המערערים בסיכומי התגובה, כי בהעדר ראיות מטעם המשיב היה על הוועדה לקבל את טענת המערערים כי הערכת השווי נעשתה באופן שרירותי ולא מבוסס. מי שטוען טענה זו חייב גם הוא להביא ראיות להוכחת טענתו והמערערים בחרו שלא להגיש חוות דעת מטעמם. לאור זאת, נראה כי בחינת שאלת הערכת שווי של המגרש וכן שאלת שינוי השומה על פי הוראות סעיף 19 (ג) (1) - אמורה להעשות על ידי הוועדה לאחר שיסופקו נתונים רלוונטים על ידי המשיב. היה ויסופקו נתונים אלה יהיה אכן מקום לאפשר למערערים להגיש חוות דעת מטעמם. הדיון מוחזר לוועדה על מנת שתדון בשומות עצמן. הוצאות בסך 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין, מיום קביעת הוועדה ועד ליום התשלום בפועל, ישולמו בהתאם לתוצאות. מיסים