קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם מוות מעקיצת דבורה מהווה תאונת דרכים: השופטת הניה שטייך: 1. ביום 13.8.91, נסע המנוח ז"ל, ברכב בו נהג בנו. במהלך הנסיעה חדרה דבורה לרכב, עקצה את המנוח בגבו וזמן קצר לאחר מכן, נפטר. בית משפט קמא קבע כי המנוח נפטר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (להלן: "חוק הפיצויים"). על קביעה זו נסב הערעור שבפנינו. 2. תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים היא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה... " אין מחלוקת, כי למנוח נגרם נזק גוף במהלך נסיעת המכונית, דהיינו, בעת שימוש בה למטרות תחבורה. אך בכך לא סגי כדי להגדיר את האירוע כתאונת דרכים. גורם לא פחות חשוב הוא הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין קרות התאונה. יש גם להראות כי התאונה אירעה עקב השימוש ברכב. 3. על הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין השימוש ברכב, אמר הנשיא ברק בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3), בעמ' 670: " .10 הדרישה כי התאונה נגרמה 'עקב' ניצול כוחו המיכני של הרכב מבטאת דרישה סיבתית (ראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862). נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: ראשית, נדרש קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין (conditio sine qua non) .... 11. הקשר הסיבתי השני הנדרש הוא הקשר הסיבתי-המשפטי. קשר סיבתי זה בורר מבין הסיבות-בלעדיהן-אין אותם גורמים 'אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות' (השופט זוסמן בע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747)." הקשר הסיבתי שבין השימוש ברכב לבין קרות התאונה, נקבע על פי שני מבחנים: מבחן הסיכון (רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532) ומבחן השכל הישר (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 868, 877). חזר והדגיש השופט בך, שהיה אחד משופטי ההרכב בענין שולמן, בפסק דינו בע"א 198/85 עמישב קורקט נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3), 156, בעמ' 158: "יצויין, כי בע"א 358/83 נקבע (ובנקודה זו היינו, כמדומני, כולנו תמימי דעים) כי כאשר כלי הרכב מהווה רק 'זירה' להתקפה אישית על אדם המצוי באותו רכב, ואין האירוע קשור להתנעת או הסעת הרכב דווקא, אזי אין המדובר ב'תאונת דרכים'." 4. על הסיכון שיוצר שימוש תעבורתי בכלי רכב, אמר השופט ברק בפסק דין שולמן, שם, בעמ' 870: "ראינו כי המבחן לקשר הסיבתי-המשפטי לענין היחס בין 'השימוש' ברכב מנועי לבין נזק הגוף הנגרם כתוצאה מכד, הוא מבחן 'הגורם הממשי', וכי מבחן זה מתמלא תוכן על פי מבחן הסיכון. מבחן הסיכון מבקש לאתר את הסיכונים שהשימוש ברכב מנועי יוצר ואשר חוק הפיצויים ביקש להטיל בגינם אחריות. מטבע הדברים, שסיכונים אלה קשורים לדרכי השימוש ברכב. מקום שהשימוש העיקרי ברכב הוא שימוש תעבורתי, הרי יש לקחת בחשבון כל אותם סיכונים שהם טבעיים לשימוש עיקרי זה." ולהלן: "טול, למשל, את הסיכונים הכרוכים בשימוש העיקרי של הנסיעה. אלה כוללים בודאי, בראש ובראשונה, סיכונים תעבורתיים, כגון פגיעה באדם או ברכוש כתוצאה מצורת הנהיגה, מתכונות הקרקע עליה נוהגים, ומשאר הנסיבות הסובבות את הנהיגה, והמשפיעות על דרכי הגשמתה. האם אלה הם הסיכונים היחידים? לדעתי, התשובה מותנית במציאות שבמסגרתה מתבצעת הנסיעה. על כן, סבור אני כי סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכון שהשימוש ברכב לצרכי נסיעתו גורר עמו בישראל;" 5. ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, והאחרונה שפורסמה (באינטרנט), בשאלת הקשר הסיבתי-משפטי שבין תאונה שאירעה ברכב לבין השימוש בו, נפסקה ביום 3.6.99 ברע"א 1389/98 מזאוי נאסיף נ' מדינת ישראל ואח'. באותו מקרה, ישב חייל ברכב נוסע ובידיו רובה גליל קצר. במהלך הנסיעה נפלט כדור שפצע את התובע. בית-משפט השלום קבע, כממצא עובדתי, כי התאונה לא אירעה עקב טלטולי הדרך, אלא מפאת רשלנותו של החייל, שלא נצר את הרובה ולא נקט באמצעי הזהירות הדרושים. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ומשם לבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות בשאלה, האם התאונה נגרמה עקב השימוש ברכב והיא בגדר תאונת דרכים, על-פי חוק הפיצויים. השופט טירקל, בדעת מיעוט, סבר כי אין מדובר בתאונת דרכים. שופטי הרוב השופטים שטרסברג-כהן ואריאל סברו, כי מדובר בתאונת דרכים, מאחר והובלת מטען מסוכן, מסוג רובה, במהלך נסיעה, הוא סיכון הכרוך בנסיעה בכלי הרכב, וכי סיכון זה קשור באותו חייל שהובל ברכב ובמטען הנלווה אליו. בענין זה פסק השופט אריאל (בסעיף 13 לפסק-דינו): "הרכב הסיע והוביל באותה נסיעה את החייל, את הנהג ואת התובע וגם את הרובה שהיה בידיו של החייל. רובה זה שהיה ברכב עקב נסיעת השלושה, במיוחד החייל, היה שם עקב השימוש ברכב. פגיעתו בתובע נבעה, באופן בלתי-אמצעי, מהכדור שנפלט ממנו, עקב אותה נסיעה ספציפית הקשורה באותו חייל, עם אותו הרובה ואותו הכדור כחלק בלתי-נפרד מאותה נסיעה ברכב ... הסיכון האמור היה באותה עת טבוע באותה נסיעה ספציפית, כחלק בלתי-נפרד מהרכב והשימוש בו, בדומה לחומר נפץ או חומר דליק, או חומר כימי המובל ברכב והמהווה, כשלעצמו, סיכון לנהג ולנוסעים ברכב, אם יתפוצץ או ידלק החומר או יזיק בדרך אחרת, עקב גורם כלשהו". ולהלן (בסעיף 16): "... כל מטען המובל ברכב הוא חלק מהשימוש ברכב, כמו הנוסע עצמו. כפי שהתפוצצות של מטען המובל ברכב או דליקת חומר דליק הגורמים לפגיעה היא תאונת דרכים כד גם כדור הנפלט (ההדגשות במקור - ה' ש') מרובה המובל (או מוסע) ברכב (ההדגשות שלי - ה' ש'), מהווה תאונת דרכים עקב השימוש ברכב, משהמכונית מסיעה (או מובילה) אנשים וחפצים הרי מה שקורה עימם בעת הנסיעה, באופן מקרי בסיכון הנובע מאותו חפץ מובל, היא חלק טבעי ואינטגרלי מ'השימוש ברכב'". כך אף פסקה השופטת שטרסברג-כהן (בסעיף 10 לפסק-דינה), כי: "הרכב בו נסע המבקש היה מיועד להסעת נוסעם על מטענם האישי לסוגיו. נשיאת הנשק, שהיה מצוי ברכב, כמטען נלווה לחייל הנוסע, נכללת בין השימושים הטבעיים והרגילים של הרכב" ולהלן (בסעיף 11): "נזק הנגרם לנוסע ברכב שנפגע ממטען שהוסע בו, נמצא בגדרו של הסיכון הנוצר על-ידי הובלת אותו מטעו ברכב. יחד עם הנוסע". 6. בענייננו, לא הוכח הקשר הסיבתי-משפטי בין השימוש ברכב לבין עקיצת הדבורה. עקיצת הדבורה, לכשעצמה, אינה מסוג הסכונים ששימוש ברכב מנועי יוצר, בין אם בשימוש תעבורתי ובין בשימוש לוואי. מעוף דבורים ותוצאתו, שלעיתים הוא עקיצה, הוא מהדברים השגרתיים המצויים בכל מקום ואינם טבעיים ואופיינים לסיכוני דרך, ולסיכוני שימוש במכונית. .7לא נטענה כל טענה, וממילא לא הוכחה, כי הדבורה "נלכדה" ברכב או כי ישיבתו של המנוח ברכב נוסע מנעה ממנו לחמוק מהדבורה ולמנוע את העקיצה. להיפך, הוכח כי המנוח נעקץ בגבו, בטרם הבחין בדבורה. לא הובאה כל ראיה על הימצאות הדבורה ברכב לפני העקיצה. 8. העולה מהאמור, כי כל שהוכח הוא, כי הרכב, בו ישב המנוח בעת שאירעה העקיצה שימש לזירת האירוע. 9. גם אם נבחן את קרות התאונה דנן על-פי הילכת מזאוי נאסיף הנ"ל, כפי שנפסק בדעת רוב חברי ההרכב, נגיע למסקנה, כי אין מדובר בתאונת דרכים. הדבורה העוקצת לא היוותה חלק ממטען שהובל במכונית ואף לא חלק ממטען נלווה של מי מנוסעיה. על-כן, שלא כבמקרה של יריה מרובה שהיה מטען נלווה של נוסע במכונית, אין עקיצת הדבורה נכנסת בגדר סיכון הנוצר על-ידי הובלת מטען ברכב יחד עם נוסעיה. 10. התוצאה היא, כי עקיצת הדבורה שגרמה למות המנוח אינה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים, ומותו של המנוח לא נגרם בתאונת דרכים. על כן, דין הערעור להתקבל. המשיבים ישלמו למערערת הוצאות ערעור זה בסך 000, 5 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין. הניה שטיין, שופטת השופטת ורדה אלשיך: אני מסכימה. ורדה אלשיך, שופטת השופטת ציפורה ברון: אני מסכימה. צפורה ברון, שופטת הוחלט, כאמור בפסק דינה של השופט שטיין וניתן בלשכתנו,מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםשאלות משפטיותמקרי מוותהכרה בתאונת דרכים