קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת ערעור בזכות שהיה אמור להיות ברשות: .1זוהי בקשה למחיקת הערעור מן הרישום, מן הטעם שנדרשה רשות להגשתו. טענת המבקש היא, כי ההחלטה שעליה מערערים היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין", כמובנם של מונחים אלה בסעיף 41לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד-.1984 בפתח הדברים אציין, כי בין בעלי הדין לא התעוררה מחלוקת בדבר סמכותי להחליט בבקשה (ראה בש"א 3868/90 (ע"א 584/89) יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' לה טלמכניק אלקטריק ס. א. [1] ). לפיכך אעבור לגופם של דברים. .2המערכת העובדתית הסבוכה העומדת בבסיסו של תיק זה תוארה בפסק-דינו של בית-משפט זה, אשר ניתן במספר תיקי ערעור מאוחדים שבאו לדיון לפניו (רע"א 2077/92, 2183, ע"א 2419/92, בש"א 4268/92, רע"א 5255/92*; להלן - פסק הדין בערעור). אציין להלן את עיקרי השתלשלות העניינים: גזע הדיונים המרכזי בתיק זה מקורו בתובענה כספית שהגיש המשיב החמישי (להלן - בנק אמרו) נגד המשיב הראשון (להלן - ריינהולד) על סך של כ- 3.75מיליון דולר, במסגרת ת"א 1465/86 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בין הצדדים לתובענה נערך הסכם פשרה בכתב, ובו נקבעה הדרך ליישוב הסכסוך נושא התובענה. בתאריך 23.12.88אישר בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה האמור נקבע, כי חלקו של ריינהולד בבית הנמצא ברחוב גלי תכלת 46בהרצליה פיתוח (שהיה מצוי בבעלות משותפת של ריינהולד ורעייתו, המשיבה השנייה; להלן - הבית) יימכר, והתמורה לאחר פדיון משכנתא שהייתה קיימת לטובת בנק המזרחי ותשלום מסים והוצאות שונות - תשולם לבנק אמרו, לסילוק חובו של ריינהולד, וזאת בלי לקבוע את גובה החוב. * אדלסון נ' רייף ואח'; ר' ריינהולד ואח' נ' ger majesty the queen In right of canada על-פי הסכם הפשרה מונו ככונסי נכסים באי הכוח של הצדדים (המשיבים השלישי והרביעי בבקשה זו). כונסו הנכסים היו אמורים לבצע את הסכם הפשרה, ובכלל זה למכור את חלקו של ריינהולד בבית. בתאריך 18.7.90נערך הסכם בין המבקש (להלן - אדלסון) לבין בנק אמרו, ועל פיו קיבל אדלסון אופציה לרכוש את זכויות בנק אמרו לפי הסכם הפשרה. האופציה מומשה, ותמורת הסך של 465אלף דולר נכנס אדלסון לנעלי בנק אמרו לעניין זכויותיו של האחרון על-פי הסכם הפשרה עם ריינהולד. לפני כונסי הנכסים היו מונחות שלוש הצעות מרכזיות לרכישת חלקו של ריינהולד בבית: הצעת סמואל כהן ובנימין כהן (להלן - ה"ה כהן) על יסוד הסכם בעניין זה שנעשה עם המשיבים הראשון והשנייה, הצעת אדלסון והצעת שגרירות קנדה בישראל. כאן המקום להזכיר שני ענפים של הליכים משפטיים המתפצלים מן ההליך המרכזי שתואר עד עתה, היינו, הוצאתו לפועל של הסכם הפשרה בין ריינהולד לבין בנק אמרו לטובת אדלסון, שבא בנעליו של האחרון. הענף הראשון מקורו בחוזה שכירות לגבי הבית שנערך בין המשיבה השנייה (גב' ריינהולד) לבין שגרירות קנדה בישראל. על-פי ההסכם ניתנה לשוכרת - שגרירות קנדה - אופציה לרכישת הבית במקרה שיוחלט על מכירתו. בני הזוג ריינהולד ביקשו בבית-משפט השלום בהרצליה את פינויה של שגרירות קנדה מן הבית. פסק פינוי שניתן בהיעדר הגנה והתייצבות מטעם השגרירות הביא להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 561/91) ובקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית-משפט זה (מספר ההליך לא נמסר). כן יש לציין כי שגרירות קנדה הגישה מצדה תובענה על דרך המרצת-פתיחה, ובה נתבקש בית המשפט להצהיר כי השגרירות מימשה כדין את האופציה לרכישת הבית. ענף שני של התדיינות מקורו בהסכם שעשו בני הזוג ריינהולד באורח עצמאי עם ה"ה כהן, שהוזכרו לעיל, למכירת הבית בשלמותו. על יסוד הסכם זה פנה אחד מכונסי הנכסים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לאשר את מכירת חלקו של ריינהולד בבית לה"ה כהן. כמו כן, הגישו ה"ה כהן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כספית (ת"א 813/92), התלויה ועומדת, ובמסגרתה העלו טענות שונות נגד אדלסון ובנק אמרו בדבר קנוניה, מירמה, התנהגות שלא בתום-לב וגרם הפרת חוזה, בכל הנוגע להסכם רכישת הזכויות שבין אדלסון לבנק אמרו. ענייננו בבקשה זו בציר הדיונים המרכזי, היינו מימושו של הסכם הפשרה שבין ריינהולד לבין בנק אמרו בכל הנוגע למכירת חלקו של ריינהולד בבית לפירעון חובותיו לבנק. .3סדרת ההליכים שתוארה הניבה החלטות שונות, שאין מקום לפרטן בשלב זה, אשר לגביהן הוגשו לבית-משפט זה ערעור ומספר בקשות לרשות ערעור. אביא להלן את עיקרי קביעותיו של בית-משפט זה בפסק הדי בערעור: (א) לאחר מינוי כונסי הנכסים לא היה ריינהולד רשאי לנקוט כל פעולה אופרטיבית למכירת הבית. (ב) אין להסכם שנעשה בין בני הזוג ריינהולד לבין ה"ה כהן כל תוקף משפטי. (ג) שגרירות קנדה ויתרה בהתנהגותה על האופציה לרכישת הבית. (ד) יש למכור את הבית במכירה פומבית בבית המשפט. יש לזמן את כל המציעים לדיון, לרבות אדלסון ושגרירות קנדה, אשר הגישו הצעות לרכישת הבית. למשיבה השנייה ניתנה שהות להודיע לבית המשפט אם היא מסכימה לקיים את המכירה לגבי הבית בשלמות. (ה) אדלסון נכנס בנעלי בנק אמרו לעניין הזכויות לפי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, ועל כונסי הנכסים להתחשב בכך. עוד הוסיף בית המשפט בשולי פסק-דינו, כי "ככל שתתעוררנה שאלות שבמחלוקת, אשר תחייבנה הבהרה או הכרעה, הקשורות במכירה ובהשלכותיה, יחליט בית המשפט בדרגה הראשונה, במסגרת סמכותו הנ"ל". .4לאחר הדברים האלה הגישו בני הזוג ריינהולד לבית המשפט המחוזי בקשה בדרך המרצה שעניינה בשניים אלה: האחד, זכותו של אדלסון להשתתף בהליכי המכירה הפומבית. הטענה הייתה שאדלסון איננו רשאי להשתתף בהם. השני, השימוש שייעשה בתקבולי המכירה. אשר לכך נתבקשה הקצאת הסכומים כדלקמן: החזר סכום של 375, 434דולרים לבני הזוג ריינהולד, אשר שולמו על-ידיהם לפירעון המשכנתא שרבצה על הבית; תשלום מסים; תשלום סכום של 000, 510דולר לאדלסון, "הוא הסכום אותו שילם שלדון אדלסון לבנק אמרו עבור קניית זכויותיו וחובותיו של בנק אמרו ... על פי הסכם הפשרה"; העברת היתרה לידי בני הזוג ריינהולד. על-פי האמור בגוף הבקשה טענו בני הזוג ריינהולד, כי אין לאפשר לאדלסון להתעשר שלא כדין על חשבונם, ולכן יש להשיב לו אך את מה ששילם בעבור רכישת הזכויות מבנק אמרו, ולהעביר את היתרה לבני הזוג ריינהולד. .5החלטת בית המשפט קמא בבקשת בני הזוג ריינהולד היא מושא הערעור שהגישו בע"א 3362/94. עיקריה של ההחלטה הם כדלקמן: הבקשה למנוע מאדלסון את האפשרות לרכוש את הנכס או לחייבו בהשבת רווחיו לבני הזוג ריינהולד - נדחתה. נקבע כי לא היה כל חוסר תום-לב מצדו בניהול המשא ומתן עם בני הזוג ריינהולד, ולא היה כל פסול בפניית אדלסון לבנק אמרו על-פי המידע שהגיע אליו מידי בני הזוג ריינהולד. אדלסון לא היה חייב לגלות לבני הזוג ריינהולד את מהלכיו המכוונים להשגת שליטה על מכירת הבית. אשר-על-כן לא התעשר אדלסון שלא כדין, ואין הוא חייב בהשבה לבני הזוג רייהולד. עוד נקבע, כי בני הזוג ריינהולד זכאים להשבת הסכום ששילמו לפדיון המשכנתא. גובה הסכום טעון בירור נוסף. על כך הערעור. .6אדלסון טוען בבקשתו, כי יש למחוק את הערעור מן הרישום בשל כך שהערעור על החלטת בית המשפט קמא טעון קבלת רשות. המדובר בתיק שניתן בו פסק-דין בהסכמה על יסוד הסכם פשרה (פסק הדין בת"א 1465/80, ניתן ביום 23.12.88). תוכנה של הפשרה היה, כי יימכר חלקו של ריינהולד בבית, ולאחר ניכוי חובות מסוימים תועבר התמורה לבנק אמרו. בנק אמרו המחה את זכותו לאדלסון, ולכן אדלסון בא עתה בנעלי הבנק בכל הנוגע לזכאות לכספי התמורה. מכוח הסכם הפשרה מונו כונסי נכסים לביצועו של ההסכם. עמדת אדלסון היא, כי - "לפיכך, כל החלטה בגידרו של הכינוס הינה בגדר החלטה אחרת, שכן באה היא לצורך ביצוע של פסק הדין. מקל וחומר, לאחר שבית המשפט העליון החזיר את התיק לבית משפט קמא בלוויית הוראות אופרטיביות כיצד לממש את פסק הדין האמור". המדובר אפוא בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין ולשם ביצועו, ולכן הערעור עליה טעון קבלת רשות. עוד נאמר, כי לו רצו בני הזוג ריינהולד לתבוע את אדלסון להשבת סכומי התמורה שתתקבל ממכירת הבית, שומה היה עליהם להיכבד ולהגיש תובענה עצמאית בעניין זה, כפי שעשו ה"ה כהן באותן נסיבות. עמדת בני הזוג ריינהולד היא, כי אין כל קשר בין הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי על-ידיהם לבין ביצוע פסק הדין. המדובר בתובענה עצמאית נגד אדלסון שעניינה הצהרה על כך שכל הפרש בתמורה מגיע להם. ה"תובענה" האמורה הוגשה כבקשה בדרך המרצה מטעמי נוחיות, כ"משפט בתוך משפט", על-אף היותה עניינית מחוץ להליכי ביצועו של פסק הדין. טענתם של בני הזוג ריינהולד היא, כי אין ללכת שבי אחר המסגרת הדיונית, אלא יש לבדוק את תוכן ההחלטה לגופה. בדיקה זו מעלה, שההחלטה מכריעה בסכסוך נפרד שבין אדלסון לבני הזוג ריינהולד, שאין בינו לבין ביצוע פסק הדין כל קשר. בסכסוך האמור ההכרעה היא סופית, חורצת את גורל זכויות בעלי הדין, ומשום כך נתונה לערעור בזכות. .7אקדים ואומר, כי מסקנתי היא שיש לקבל את בקשת אדלסון למחיקת הערעור על הסף, ומטעמיה. ראשית, יש להבהיר כי על-אף מה שנאמר בהודעת הערעור שהגישו בני הזוג ריינהולד, כי הם מערערים על החלטת בית המשפט בה"פ 9053/93, הרי שהערעור הוגש, לאמיתו של דבר, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בהמ' 9053/93, אשר הוגשה במסגרת התיק המקורי ת"א 165/88. היינו, בני הזוג ריינהולד - בעת הגשת הבקשה ראו בה פרק נוסף בסדרת ההליכים שנכרכו בהוצאתו לפועל של הסכם הפשרה שהושג בתביעת בנק אמרו נגדם (אגב, הפרקים הקודמים באותו עניין הובאו להכרעת בית-משפט זה בדרך של בקשות לרשות ערעור. ערעור שהוגש נדחה. ראה פיסקה 2לפסק הדין בערעור). בראש הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נאמר כי הבקשה היא "לתת הוראות לכונסי הנכסים כדלקמן". היינו, מגישי הבקשה ראו אותה ככרוכה בהליכי ביצועו של פסק הדין. בין היתר, נתבקש בית המשפט להורות לכונסי הנכסים להעביר את יתרת תקבולי המכירה שיופקדו בידיהם הנאמנות לידי המבקשים שם - בני הזוג ריינהולד ולא לידי אדלסון. המסגרת הדיונית ותוכן הבקשה מהווים אפוא בקשה למתן הוראות לכונסי הנכסים במסגרת ביצועו של פסק הדין שהורה על מכירת הבית במכירה פומבית. היסוד לתביעת יתרת המחיר הוא בטענה שיש למנוע מאדלסון להתעשר שלא כדין על חשבון בני הזוג ריינהולד, אך המסגרת הדיונית שנבחרה על-ידיהם כמבקשים לא השתנתה במהלך הדברים, ועל פיה המדובר בבקשה במסגרת ביצועו של פסק-דין. בני הזוג ריינהולד יכולים היו להגיש תובענה נפרדת בעילה של עשיית עושר ולא במשפט נגד אדלסון (בדמה לדרך שנבחרה על-ידי ה"ה כהן). במקרה זה - לו הלכו בדרך המלך - יכולים היו לערער בזכות על פסק הדין שהיה ניתן בתביעתם. ואולם, משבחרו לילך בדרכים צדדיות ולסמוך את בקשתם על התיק העיקרי משנת 1986, אין הם יכולים לשנות את המהות הדיונית של ההליכים שהתנהלו אך לצורך הגשת הערעור. טענתו של בא-כוחם של בני הזוג ריינהולד בדבר "תובענה בתוך תובענה" אין לה אפוא על מה שתסמוך, והיא בבחינת ניסיון מאוחר לעיצוב מחדש של מסגרת הדיון. עו"ד סוכובולסקי אף טען, כי באי-כוחו של אדלסון הסכימו לקיום ה"משפט" בינו לבין בני הזוג ריינהולד במסגרת מתן ההוראות לכונסי הנכסים, על-מנת לייעל את הדיון ולהביא להכרעה מהירה בטענות הצדדים. מפרוטוקול הדיון שהוגש לי, המכיל אך את סיכומי הצדדים לפני הערכאה הראשונה, עולה תמונה שונה: בעמ' 31- 32לפרוטוקול מיום 1.2.94נאמר מפי עו"ד א' גולדנברג, בא-כוחו של אדלסון, כך: "הערה שלישית, גם כן בעלת אופי מוקדם. אם חושבים המבקשים שיש להם טענות נגד מרשי, מר שלדון אדלסון, בעניין חוסר תום לב במשא ומתן ההוא, שלא הבשיל לעיסקה, שעליו הרחיבו את הדיבור פה, אז ברור שהפורום הנכון הוא הגשת תביעה לפיצויים או לכל סעד אחר כנגד מרשי על התנהגות שלא בתום לב במשא ומתן שהתקיים לפני עת רבה, אבל זה בכלל איננו נוגע להליכי המכירה הפומבית, שהם צו של פסק דין שניתן בבית משפט נכבד זה ושבית המשפט העליון הורה עליו. ואני רוצה להזכיר שיש תביעה כספית שהוגשה נגד מרשי, היא תלויה ועומדת ב-ת.א. 813/92, ששם מועלות בדיוק אותן טענות נגד מרשי ונגד בנק אמרו, ואם המבקשים מרגישים שהם ניזוקו על ידי אותו משא ומתן, שלפי טענתם היה בחוסר תום לב, יואילו להצטרף לאותו הליך שהוגש שם על ידי חברי המלומדים, אותם עורכי דין עצמם, בשם כהן...". .8עו"ד סוכובולסקי טען, כי החלטת בית המשפט בעניין היעדר זכותם של מרשיו ליתרת כספי התמורה חרצה את גורל תביעתם של אלה נגד אדלסון בעילה של עשיית עושר, ומשום כך יש לראות בהחלטה - לעניין זכות הערעור - פסק-דין. כתימוכין לטענה הובאו שני פסקי-דין (ע"א 400/88 א' סוקול ואח' נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק) ואח' [2] ; רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ [3] ). כן הופניתי למאמרו של י' לשם (צ'רקוב), "הערעור אימתי בזכות ואימתי ברשות?" הפרקליט לג (תש"ם-מ"א) .232 פסקי הדין שהוזכרו לעיל עוסקים בהחלטות שניתנו במסגרת הליכי פירוק. אשר לכך, ההלכה היא, כי החלטות המתקבלות במסגרת הליכי פירוק חברה כפופות לכללי הערעור הרגילים. זאת, בניגוד להלכה שרווחה כי כל החלטה במסגרת פירוק שטרם נסתיים היא החלטה אחרת. הלכה זו שנקבעה בר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ ואח' נ' המפרקים של ככר לוינסקי בע"מ - בפירוק ואח' [4] , שונתה ברע"א 627/88 [3] הנ"ל, ומאז אין נוהגים לפיה. כפיפותם של הליכי הפירוק לדיני הערעור הרגילים משמעה, כי מקום בו ההחלטה מושא הערעור סיימה את מלאכתו של בית המשפט בבקשה שהוגשה לו, הרי המדובר בפסק-דין הנתון לערעור בזכות, על-אף המשכתם של הליכי הפירוק. יש להעיר, כי הלכה זו מחויבת המציאות מטיבם של הליכי פירוק, הכרוכים בבירור זכויותיהם של צדדים שלישיים שונים במסגרת הפירוק. .9ההלכה היא, כי המפתח להבחנה בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין" הוא מבחן סיום הדיון או "סגירת התיק". היינו, גם אם הדיון בתובענה העיקרית ממשיך, תיתכנה החלטות אשר תסווגנה כפסק-דין לעניין זכות הערעור עליהן, בשל כך ש"בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין" (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 716). ואולם, מצב הדברים בענייננו הוא שונה, שהרי המדובר כאן לא בהחלטה שניתנה במהלך הדיון, כי אם בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק-דין. המבחן הדיוני בדבר סיום הדיון או "סגירת התיק" אינו ישים לאחר מתן פסק הדין, אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדין. כל עוד מתנהל הדיון, יש מקום לבדוק לגבי כל החלטה אם יש בה כדי לסיים את הדיון, ואולם משנסתיים הדיון, נזקקים למבחן שונה. המצב המשפטי בסוגיה זו בואר היטב בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 726, 727: "ואולם הלכה פסוקה היא, שההחלטות האמורות, בין שיצאו מבית המשפט שנתן פסק דין וגמר את מלאכתו והן נוגעות רק לביצוע של פסק הדין אשר ניתן, ובין שיצאו מערכאת הערעור שלא התחילה כלל ואף לא תדון בענין גופו, דינן דין החלטה אחרת. קנה המידה לקביעת דינן של החלטות כאלה הוא זה: מבחינים בין החלטה שהיא החלטת-ביניים, היינו בלע"ז ,Interlocutory מבחינה דיונית, ובין החלטה שהיא interlocutoryמבחינה מהותית, מבחינת תוכנה או נושאה. היה משפט תלוי ועומד באותה ערכאה ממנה יצאה ההחלטה, הולכים אחר המבחן הדיוני. השיקול הקובע לגבי החלטה כזאת הוא, כמו שנתבאר: מניעת פיצול ההתדיינות בערעור, ופיקוח בית המשפט על כך, אם ראוי נושא ההחלטה לדיון בערעור נפרד. ממילא ניתן לבעל דין להשיג גם על ההחלטה, לכשיערער על פסק הדין במשפט, על יסוד תקנה .411אך אם לא היה משפט תלוי ועומד באותה ערכאה, הולכים אחר המבחן המהותי. לגבי החלטה כזאת שוב אין טעם לשקוד על כך שלא ירבו הערעורים, כי הדיון בתובענה תם ונשלם. אך השיקול הקובע לגביה הוא, שנושא ההחלטה הוא טפל לנושא המחלוקת גופה, אף אם כשלעצמו חשוב ונכבד הוא. .......... והוא הדין בכל החלטה אשר ניתנה על ידי בית המשפט לשם ביצועו של פסק דין בלבד, כגון מינוי כונס נכסים אחר פסק דין, או דחיית בקשה לנקיטת אמצעים לפי פקודת בזיון בית המשפט לשם ביצועו של פסק דין". יישומם של דברים אלה (תוך הבאתם כלשונם) נמצא בפסק-דינו של כבוד השופט בך בע"א 2817/91 מימון נ' שאולי ואח' וערעור שכנגד [5] . לא למותר להביא מתוך פסק הדין את הדברים הבאים (בעמ' 158): "המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שהחלטה, אשר אינה במהלך דיון תלוי ועומד, וכל עניינה מתן הוראות לביצוע פסק-דין, החלטה זו בהכרח תהיה טפלה לפסק הדין שאותו היא באה לבצע, ולפיכך היא 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו. יצוין, כי אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופראטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופייה הטפל לפסק הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'". .10דומה, כי יש באמור לעיל כדי להכריע את גורל הבקשה למחיקת הערעור שלפניי. כפי שבואר לעיל, הלכה היא כי מבחן סיום המלאכה איננו ישים מקום שמדובר בהחלטה, אשר ניתנה לאחר מתן פסק-דין, במסגרת ביצועו. הכלל במקרה זה הוא, כי המדובר בהחלטה שהיא טפלה לפסק הדין, ומכיוון שכך נתונה לערעור ברשות. ההחלטה שעליה מבקשים בני הזוג ריינהולד לערער היא החלטה שניתנה לאחר פסק-דין, במסגרת ביצועו. ההחלטה ניתנה בבקשתם של בני הזוג ריינהולד, שעניינה השימוש שייעשה בכספי התמורה שתתקבל בגין מכירת הבית. בקשה זו וההחלטה בה עניינם הבלעדי הוא הוצאתו של פסק הדין שניתן בין בנק אמרו לבין ריינהולד אל הפועל. ודוק: החלטה מן הסוג שתואר יכול שתכריע בזכויות הצדדים, ונושאה יכול שיהא "חשוב ונכבד", ואולם השיקול הקובע לגביה, כמבואר לעיל, הוא היותה נסמכת על פסק הדין אשר הכריע בסכסוך בין בעלי הדן, ובשל כך היא טפלה לו. בענייננו, קביעתו של בית המשפט כי בני הזוג ריינהולד לא יהיו זכאים למותר כספי התמורה בגין מכירת הבית היא אכן חשובה ונכבדה, אך המסגרת הדיונית שנקבעה, היינו הגשת המרצה במסגרת תיק התביעה העיקרי שהסתיים, חרצה את גורלה להיות מסווגת כ"החלטה אחרת", הנתונה לערעור ברשות. אשר-על-כן החלטתי לקבל את הבקשה ולמחוק את ע"א 3362/94 מן הרישום. המשיבים הראשון והשנייה יישאו בהוצאותיו של המבקש בבקשה זו בסכום של 000, 3ש"ח. מחיקת ערעוררשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור