בע"א 8626/05 Lilley נ' עיריית תל אביב יפו (2009), שעוסק במכירה לרשות הציבורית בטרם אישורה של תוכנית נקבע (מפי כב' הנשיאה דורית ביניש) גם כי: "... אכן, ככלל בטרם ניתן תוקף לתכנית הקובעת את הייעוד שעבורו רוכשת הרשות את המקרקעין, אין מקום להבחנה עקרונית מבחינת זכויות בעל המקרקעין בין רכישת המקרקעין על ידי הרשות לבין רכישתם על ידי כל גורם אחר. לעומת זאת, לאחר מתן התוקף לתכנית, בדרך כלל, מוגבלות אפשרויות השימוש של בעל המקרקעין במקרקעיו, ויש להניח כי אף סחירותם מוגבלת באופן משמעותי. בנסיבות אלה ניתן לומר כי נוצר אילוץ מסוים של בעל המקרקעין למכור את מקרקעיו דווקא לרשות ולא לגורם אחר. באילוץ זה יש כדי להצדיק את מתן הזכות הקבועה בסעיף 195 לחוק התכנון והבניה לבעל המקרקעין (או לחליפו), כאשר השתנה הייעוד שעבורו נרכש המקרקעין מבעליהם המקורי והוחלט למכרם או להעבירם לצד שלישי..." בה"פ (מחוזי י-ם) 186/96 בנייני מידות בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"מ תשנ"ז(2) 418 (1998) הודגש הפן החוקתי ונפסק (מפי כב' השופטת אילה פרוקצ'יה), כי: "בצד הזכות לפיצוי בין בכסף, בין בקרקע ובין בשווה ערך אחר העומדת לבעל קרקע שהופקעה, היקנה חוק התכנון והבניה הגנות שונות לבעלים המקורי שעניינן הבטחת זכותו לקבל את מלוא ערך הקרקע או את החזרתה בעין במקרה שייעודה הציבורי שונה ליעוד אחר לאחר שעברה לרשות הציבורית. עיקרן של הגנות אלה נועד להדגיש את העקרונות הבאים, העומדים כאבן יסוד בתשתית הכללים והערכים המכוונים את דיני ההפקעות... וזוהי התשתית הערכית שתנחה גם את דרכנו: ראשית, זכות הקניין של הפרט הינה מזכויות היסוד של האדם בישראל... חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שיווה לזכות הקניין מעמד של זכות יסוד סטטוטורית. על רקעו מתגבשת חקיקה חדשה האמורה ליישם את ההגנה החוקתית על זכות הקניין, ולאורו מתפרשות הוראות חוק הקיימות מקדמת-דנא, עוד בטרם חוקק חוק היסוד, כשהמגמה המובנית בפרשנות זו היא לתת ביטוי, במאזן הכולל של השיקולים והאינטרסים הנוגדים, להיותה של זכות הקניין זכות-על... לכך נילווית גם ההכרה כי זכות הקניין שרוכשת הרשות בנכס המופקע היא מטיבה "מותנית" בהמשך קיומו של צורך ציבורי. אם עובר הצורך הציבורי מן העולם, עוברת ביחד עמו ההצדקה להמשך החזקתה של הרשות בקרקע, ומן הבחינה החוקתית, החברתית והמוסרית מתבקש בנסיבות אלה כי הקרקע תוחזר לבעליה המקורי, בין בעין ובין בשווה ערך... האיזונים הראויים בין עניינו של הציבור בהפקעת קרקע להגשמת יעדים ציבוריים וחברתיים לבין מתן נפקות לזכות הקניין של הפרט כזכות-על, משתקפים גם בהסדרי חוק התכנון והבניה. החוק נותן דעתו למצב שבו קרקע הופקעה למטרה ציבורית במסגרת תכנית בניין עיר, ולימים ייעודה שונה למטרה שלמענה אין להפקיע מקרקעין. בנסיבות אלה ובכפוף לתנאים מסוימים, החוק מאפשר לבעלים המקורי להחזיר לעצמו את המקרקעין שהופקעו, תוך הבחנה בין מצב שבו שולמו לו פיצויים בגין ההפקעה, לבין מצב בו המקרקעין הופקעו ללא תשלום פיצוי (סעיפים 195 ו - 196 לחוק התכנון והבניה). ויתרה מזו: החוק מרחיק לכת בהגנתו על זכות הקניין של בעלים של קרקע, בתיתו הגנה גם לבעלים שמקרקעיו נרכשו על-ידי הרשות הציבורית על-פי הסכם בביצוע תכנית. הכוונה היא להגן על בעלים של קרקע שאדמתו נרכשה על-ידי הרשות אמנם בהסכם אך על רקע תכנית המפקיעה את השטח או ב"צל" הפקעה כזו, וגם אם לא באמצעות צו הפקעה פורמאלי. הגנה זו נועדה למקרה שבו בעל קרקע מעביר את אדמתו לרשות הציבורית במסגרת הסכם, אך בנסיבות בהן ההסכם מיישם הוראות בתכנית שעניינן הפיכת ייעודה של הקרקע לקרקע ציבורית או על רקע הגבלה משמעותית של האופציות העומדות לרשותו לגבי עשיית שימוש בקרקע. ההגנה ניתנת גם לאדם שנפרד כך מרכושו בהסכם, כאשר אין חולק שלא כפו עליו ולא אילצו אותו לחתום עליו, והוא נחתם מדעת ומרצון, במשמעות מושגים אלה על-פי דיני החוזים. עם זאת, באספקלריה של המשפט הציבורי נחזית הסכמה זו מסוייגת ומותנית, שכן היא ניתנה על רקע קיומה של תכנית בניין עיר המשנה את ייעוד הקרקע או יוצרת מערכת אילוצים המגבילה באופן משמעותי את האופציות הנתונות לשימוש בעל הקרקע. במציאות כזו, משקיף החוק על העברה מכוח הסכם כזה כאילו הייתה העברה ב"שולי" הפקעה או ב"צל" הפקעה והוא פורש הגנתו על הבעלים המקורי ממש כאילו אדמתו הופקעה תוך תשלום פיצויים, קרי: העברת הקרקע לרשות הציבורית עומדת בתוקפה כל עוד היעוד הציבורי שעמד בבסיס ההעברה שריר וקיים. אם לימים היעוד הזה משתנה ליעוד שלשמו אין להפקיע קרקע, מתגבשת זכות קדימה לבעלים המקורי לרכוש את הנכס בחזרה, בכפוף לעמידה בתנאים מסוימים" (עמ' 428 - 430;) על פסק דין זה הוגשו ערעור וכן ערעור שכנגד לבית המשפט העליון (ע"א 6658/98). התיק נסגר בשנת 2000, ללא שניתן פסק דין לגוף המחלוקת). קניית קרקעות / מגרשיםרשות ציבורית