תקנה 477 קובעת, בין היתר, שכאשר ההמצאה לנתבע גופו אינה אפשרית, ניתן להמציא את כתב התביעה גם לעורך דינו. הפסיקה הרחיבה את גבולות תקנה 477 וקבעה שאין צורך בקיומו של ייפוי כוח פורמלי בין עורך-דין ללקוח, כדי לתת תוקף להמצאה (ע"א 23/83 יוחימק ואח' נ' קדם ואח', פד"י לח (4) 309). בית המשפט העליון, בע"א 23/83, הרחיב את תחומה של תקנה 477 עד מאד, אולם בהמשך לכך נקבע, שיש להיזהר בהרחבה יתרה של התקנה (וראה למשל רע"א 1947/91 סיריל שטיין ואח' נ' מרקוס דוד כץ, פד"י מה (4) 705). יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, שהובאו בהחלטתה של הרשמת הנכבדה נשוא הערעור, לפיהם, משטוען עורך הדין שאין הוא מורשה לייצג נתבע, "חזקה עליו כי הדברים המצויים בידיעתו המיוחדת הינם מהימנים" (רע"א 842/00 "רסקו" חברה להתישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' מאיר צויקל ואח' (טרם פורסם).   מהאמור יוצא, שכדי לעמוד בתנאי תקנה 477, ולאפשר מסירת כתבי בי-דין למשרדו של עורך הדין, על התובע להוכיח שבין עורך הדין לבין הנתבע קיימים יחסי עורך-דין לקוח. זהו תנאי שבלעדיו לא ניתן ליתן תוקף להמצאה, שכן התקנה דורשת, כאמור, שההמצאה תבוצע לעורך דינו של בעל הדין בהווה ("...ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו..."). דהיינו, נקודת המוצא היא שיש לקבל את דבריו של עורך הדין כנכונים, והנטל על המערערים לשכנע את בית המשפט שההמצאה בוצעה כדין, ולסתור את המצג שהוצג על ידי עורך הדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מסירה כדין לעורך דין:   1. זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת שיצר מיום 10.9.01, בת.א. 2876/00 (בש"א 30453/00), לפיה נדחתה בקשת המערערים לקבוע שכתב התביעה עבור המשיב 1 (להלן: - "הנתבע"), שנמסר במשרדו של המשיב 2 (להלן: - "עורך הדין"), שהינו עורך דין במקצועו, נמסר כדין בהתאם לתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות").   2. הרקע הנדרש:   א. ביום 12.11.00 הגישו המערערים נגד הנתבע ונגד אחרים, תביעה כספית, על סך 546,547 $. כנטען בכתב התביעה (נספח 3 לערעור), המערערת 1 (להלן: "המערערת"), שהינה גוף השקעות, העניקה הלוואה לחברה בשם WINDAY.COM INC (להלן: "החברה"), בסך חצי מליון דולר, ואילו החברה, שהיא חברת סטארט-אפ העוסקת בתחום האינטרנט, לא עמדה בתנאי החזר ההלוואה. הסכם ההלוואה הראשון נחתם ב - 13.1.00. ביום 24.7.00 נחתם "הסכם מתקן" לדחיית פירעון ההלוואה (להלן: "ההסכם" או "ההסכם השני", וביחד: "חוזי ההלוואה"). גרסת המערערים בכתב תביעתם נסובה סביב הטענה בדבר הצגת מצגי שווא מטעם החברה טרם חתימת חוזי ההלוואה. בכתב התביעה נתונים נוספים הרלוונטיים לעניינו. המערער 2 (להלן: "המערער") הינו איש עסקים ישראלי, אשר פעל בתקופה הרלבנטית כאיש הקשר של החברה בכל הנוגע לנשוא התביעה, ובשלב כלשהו, הומחה לו סכום החוב של החברה למערערת. לטענת המערערים, במסגרת ההסכם השני, ולהבטחת החזר ההלוואה, נדרשה החברה לרשום בטוחות לטובת המערערת במרשם בארה"ב והדירקטורים (ובכללם הנתבע) התחייבו, באופן אישי, לדאוג לכך (להלן: "ההתחייבות"). החברה אינה נתבעת בתביעה נשוא ערעור זה, והסיבה לכך נעוצה, לטענת המערערים, בקיומו של סעיף שיפוט ייחודי בהסכם עמה.   ב. עורך הדין הוא שערך את מסמכי ההסכם השני, ואת התחייבות הדירקטורים שצורפה לו, לרבות התחייבות הנתבע, ויצג את החברה בעסקה נשוא התביעה.   ג. העתק כתב התביעה אשר יועדו לנתבע, המתגורר דרך קבע בארה"ב, נשלח לראשונה למשרדו של עורך הדין ביום 19.11.00, וזה סירב לקבלו. ביום 22.11.00 נשלח כתב התביעה בשנית באמצעות שליח, ומשסרב עורך הדין לקבלו, הונח כתב התביעה במשרדו. לטענת המערערים, היתה המצאה זו, המצאה כדין של כתב התביעה.   ד. כבר באותו היום, דהיינו 22.11.00, שלח עורך הדין לב"כ המערערים מכתב (נספח 6 לכתב הערעור), ובו הודיעו שאינו מייצג את הנתבע, אינו מוסמך לקבל בשמו כתבי בי-דין, וכתובתו של הנתבע אף אינה ידועה לו. לפיכך, על-פי גרסת עורך-הדין, המצאת כתב התביעה למשרדו אינה מהווה המצאה כדין.   ה. ביום 6.12.00 הגישו המערערים לרשמת הנכבדה בקשה (בש"א 30453/00), הנתמכת בתצהיר המערער, ובה התבקש בית המשפט לקבוע שכתב התביעה הומצא כדין לנתבע ולמר אלכס סטפנסקי (להלן: "סטפנסקי"), הנתבע אף הוא בהיותו דירקטור בחברה (להלן: "הבקשה"). בשלב מאוחר יותר, מחקו המערערים את סטפנסקי מהבקשה, ולפיכך, נותרה המחלוקת אך ורק ביחס להמצאת כתב התביעה לנתבע. ו. עיקר הבקשה עוסק בקיומם של שני מסמכים, המעידים, אליבא דמערערים, שבין עורך הדין לבין הנתבע שררו יחסי עורך-דין לקוח. האחד: כתב ההתחייבות עליו חתום, בין היתר, הנתבע, אשר לטענת המערערים, נערך ע"י עורך הדין, נשלח על ידיו, והוא שייצג את הדירקטורים במהלך המו"מ לקראת החתימה על ההסכם השני, ועמד עימם בקשר. השני: ביום 7.11.00 פנו המערערים למשיב והתריעו בפניו על כוונתם לדרוש פירעון מיידי של ההלוואה (נספח 5א' לכתב הערעור). למכתב זה, ענה עורך הדין במכתב לב"כ המערערים מיום 12.11.00 (הוא היום שבו הוגשה התביעה) (נספח 5ב' לכתב הערעור), בשם לקוחותיו, בזו הלשון: I HAVE DISCUSSED THIS MATTER WITH MY CLIENTS, AND THEY HAVE ASKED "ME TO INFORM YOU THAT..." (הדגשות שלי - ה.ג.).   מכאן מסיקים המערערים שיש ללמוד שעורך הדין עצמו ראה עצמו כעורך דין הן של החברה והן של הדירקטורים.   ז. עורך הדין הגיש תגובה לבקשת המערערים, בצירוף תצהיר לאימות טענותיו. הצדדים זומנו לדיון בפני הרשמת הנכבדה, ליום 19.7.01 ובמסגרתו נחקר עורך הדין על תצהירו. יצויין, שבמהלך חקירתו בפני הרשמת הנכבדה, ציין עורך הדין שהוא הודיע לנתבע, באמצעות הדואר האלקטרוני, שהעתק מכתב התביעה הומצא למשרדו, וזה סירב לקבלו (עמ' 2 לחקירת עורך הדין, נספח 8 לערעור).   לאחר סיכומים קצרים בעל-פה, ניתנה החלטת הרשמת הנכבדה, נשוא ערעור זה.   ח. הרשמת הנכבדה דחתה את בקשת המערערים, וקבעה שכתב התביעה לא הומצא כדין לנתבע, עת הונח במשרדו של עורך הדין. לדבריה, אין להסיק מטיבה של מערכת היחסים בין הנתבע לבין עורך הדין, כפי שהתבררה מתצהיר עורך הדין ומחקירתו בפניה, שניתנה לעורך הדין הרשאה מאת הנתבע לשמש כעורך דינו, ומכל מקום, מעורבותו של הנתבע בעניין ההסכם השני נעשתה בשם החברה בלבד. הרשמת הנכבדה קובעת, שאין לקבל את ניסיון המערערים להתבסס על שני המסמכים הקושרים, לכאורה, את עורך הדין לנתבע. לגישתה, לא ניתן ללמוד ממכתב עורך הדין מיום 12.11.00 את שמבקשים המערערים ללמוד ממנו, שכן שמו של הנתבע לא אוזכר מפורשות, וייתכן אף שהתבטאות זו נעשתה מפאת טעות של עורך הדין. גם התבססות המערערים על מעורבותו של עורך הדין בהכנת כתב ההתחייבות אינה מבססת, לגישת הרשמת הנכבדה, יחסי עורך דין לקוח, בין היתר מהטעם שעורך הדין פעל, בעניין זה, בהתאם לאינטרס החברה לקבל את ההלוואה, ולא ייצג הוא את הנתבע ואת יתר הדירקטורים. לבסוף, קובעת הרשמת הנכבדה שלא ניתן להכשיר ההמצאה גם בהתבסס על תקנה 482, באשר לא נתמלא, לדבריה, התנאי העוסק באינטנסיביות הקשר בין המורשה לבין המרשה, כדרישת הפסיקה.   ט. על החלטה זו הוגש, כאמור, הערעור שבפני.   3. המערערים סבורים שהיה על הרשמת הנכבדה לקבוע שכתב התביעה הומצא כדין לנתבע, אצל עורך הדין, בהיותו עורך דינו בעת הגשת התביעה. לדבריהם, עורך הדין ייצג הן את החברה והן את הנתבע (כמו גם את יתר הדירקטורים) במהלך המו"מ לכריתת ההסכם השני, ניסח את כתב ההתחייבות של הדירקטורים ושלח אותו, בין היתר, לנתבע, על מנת שיחתום עליו. גם מכתב עורך הדין מיום 11.12.00 מהווה, לגישת המערערים, ראייה לקיום יחסי עורך-דין לקוח. כפי שיובהר בהמשך, המערערים מייחסים חשיבות יוצאת דופן לאופן התבטאותו של עורך הדין במכתבו מ - 11.12.00. מכל האמור, למדים המערערים שהנסיבות העובדתיות מלמדות על קיומם של קשרים חזקים ונמרצים בין הצדדים. לטענתם עוד, עורך הדין הציג בפני בית משפט קמא גרסה חלקית בלבד, נתון שיש בו כדי לעורר ספק באשר לאמיתות גרסתו. את עיקר טיעונם ממקדים המערערים בעובדה שעורך הדין נמנע מלטעון שהוא אינו יכול ליצור קשר עם הנתבע, וכל טענתו היא שכתובתו אינה ידועה לו. המערערים מלינים גם על כי הרשמת הנכבדה בדקה את נוסחת הקשר בין עורך הדין לבין הנתבע בהתאם למבחנים שננקטו לבחינת טיב הקשר על-פי תקנה 482.   4. עורך הדין מתנגד נחרצות לערעור, וסומך ידיו, מטבע הדברים, על החלטת הרשמת הנכבדה, ועל נימוקיה. לדבריו, מעולם לא ייצג את הנתבע, מעולם לא נרקמו יחסי עורך-דין לקוח ביניהם, ופרט למתואר ע"י הרשמת הנכבדה, לא היה לו, מעולם, כל קשר עם הנתבע. עורך הדין שב וחוזר על טענתו שהוא שימש כפרקליטה של החברה בלבד במהלך המו"מ שקדם לחתימה על ההסכם השני, ובפועלו כבא-כוחה, טיפל בכל הקשור להחתמת הדירקטורים על כתבי ההתחייבות. אלא, שבנתון זה אין, לדידו, כדי להקים מערכת יחסי עורך-דין לקוח בינו לבין הנתבע. כבר בשלב זה יוער, שעורך הדין העיד בחקירתו בפני הרשמת הנכבדה שבשל חלוף הזמן, הוא אינו זוכר בוודאות אם מסמך ההתחייבות שיועד לנתבע נשלח ממשרדו, יחד עם זאת היה הוא מוכן להניח לצורך ערעור זה, שהמסמך הוכן במשרדו ונשלח לכל דירקטורים, אלא, שלגישתו הודאה זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הקביעה אם היה עורך הדין פרקליטו של הנתבע, אם לאו. עורך הדין מכחיש גם, שיש במכתבו מ - 12.11.00 כל תרומה לאישוש טענות המערערים. לדבריו, בעקבות מכתב ההתראה של ב"כ המערערים מ - 7.11.00, התייעץ עם שני דירקטורים של החברה (מר סגל ומר פרוינד), ובעקבות שיחה זו, שלח את מכתבו מיום 12.11.00, בו הוא נוקט לשון רבים בהתייחס למרשיו. לטענתו, משלא הוכח שהוא יצר קשר כלשהו עם הנתבע טרם שליחת המכתב שבמחלוקת, ממילא נדחה על הסף ניסיון המערערים להיבנות מדבריו של עורך הדין במכתבו זה. מכל האמור, למד עורך הדין שהמערערים לא עמדו בנטל להוכיח שהוא משמש כעורך דינו של הנתבע. במאמר מוסגר מציין הוא, שלעובדה שמצויה בידיו כתובת הדואר האלקטרוני של הנתבע אין ולא כלום עם טענת המערערים בדבר קיומו של הקשר הנדרש, שכן בידי עורך הדין מאות כתובות של אנשים, שאינם לקוחותיו.   5. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים הרבים שהוצגו לי, אין לי אלא לאמץ בשתי ידי את החלטת הרשמת הנכבדה, ככל שהיא נסמכת על הוראות תקנה 477 לתקנות.   6. תקנה 477 קובעת, בין היתר, שכאשר ההמצאה לנתבע גופו אינה אפשרית, ניתן להמציא את כתב התביעה גם לעורך דינו. הפסיקה הרחיבה את גבולות תקנה 477 וקבעה שאין צורך בקיומו של ייפוי כוח פורמלי בין עורך-דין ללקוח, כדי לתת תוקף להמצאה (ע"א 23/83 יוחימק ואח' נ' קדם ואח', פד"י לח (4) 309). בית המשפט העליון, בע"א 23/83, הרחיב את תחומה של תקנה 477 עד מאד, אולם בהמשך לכך נקבע, שיש להיזהר בהרחבה יתרה של התקנה (וראה למשל רע"א 1947/91 סיריל שטיין ואח' נ' מרקוס דוד כץ, פד"י מה (4) 705). יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, שהובאו בהחלטתה של הרשמת הנכבדה נשוא הערעור, לפיהם, משטוען עורך הדין שאין הוא מורשה לייצג נתבע, "חזקה עליו כי הדברים המצויים בידיעתו המיוחדת הינם מהימנים" (רע"א 842/00 "רסקו" חברה להתישבות חקלאית ועירונית בע"מ נ' מאיר צויקל ואח' (טרם פורסם).   מהאמור יוצא, שכדי לעמוד בתנאי תקנה 477, ולאפשר מסירת כתבי בי-דין למשרדו של עורך הדין, על התובע להוכיח שבין עורך הדין לבין הנתבע קיימים יחסי עורך-דין לקוח. זהו תנאי שבלעדיו לא ניתן ליתן תוקף להמצאה, שכן התקנה דורשת, כאמור, שההמצאה תבוצע לעורך דינו של בעל הדין בהווה ("...ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו..."). דהיינו, נקודת המוצא היא שיש לקבל את דבריו של עורך הדין כנכונים, והנטל על המערערים לשכנע את בית המשפט שההמצאה בוצעה כדין, ולסתור את המצג שהוצג על ידי עורך הדין. בצדק, קבעה הרשמת הנכבדה שהמערערים לא עמדו בנטל זה.   כבר עתה יצוין, שלצורך הכרעה בערעור זה איני נדרשת כלל לשאלה בדבר תחולתה של תקנה 482 על המקרה דנן. בקשת המערערים לבית משפט קמא כלל אינה נסמכת על הוראות תקנה 482, ומכאן שממילא לא יכולים היו לקבל את מבוקשם מהרשמת הנכבדה תוך הסתייעות בתקנה זו. לפיכך, אין לי צורך להידרש לטענות המערערים לעניין זה, הגם שאיני מוצאת בהן ממש לגופם של דברים (לעניין האבחנה בין תקנה 477 לתקנה 482 ראה רע"א 39/89 GENERAL ELECTRIC נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י מב (4) 762).   בפי המערערים שתי טענות עיקריות, הקושרות את עורך הדין לנתבע בקשר הנדרש, לטענתם. עיון בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המערערים מעלה, שהמערערים מנסים בכל כוחם להאדיר את ה"קשר" בין עורך הדין לבין הנתבע, באופן שיעלה כדי קיומם של יחסי עורך דין לקוח, אולם בפועל, כל טענותיהם מתבססות על שני אירועים שאין בהם די כדי לבסס הקשר הנדרש.   להלן אתייחס לטענות המערערים לגופן:   א. באשר לכתב ההתחייבות: גם אם אניח, לצורך ערעור זה, שכתב ההתחייבות אכן הוכן ונוסח במשרדו של עורך הדין, ונשלח מטעמו לנתבע, אין בכך כדי לסייע למערערים. עורך הדין טען, והמערערים לא עמדו בנטל לסתור טענה זו, שהוא פעל בשמה של החברה בלבד, וחתימת הדירקטורים על כתב ההתחייבות היתה במסגרת ייצוגו את החברה במהלך המו"מ עם המערערת, ובין עורך הדין לבין הנתבע מעולם לא נוהל כל מו"מ בקשר עם ההתחייבות עליה נדרש לחתום. גם ההיגיון תומך בטענות עורך הדין. רק טבעי הוא, שעורך דין המייצג חברה לקראת חתימה על חוזה כלשהו יעמוד בקשר עם נושאי משרה בחברה (ובמקרה דנן - הדירקטורים) לצורך ביצוע ההסכם. אחד מבין המצבים הרבים בהם עומד עורך-הדין בקשר עם נושאי המשרה, הוא המקרה נשוא דיון זה, דהיינו, החתמת נושאי משרה על מסמכים הקשורים עם התחייבות החברה לביצוע ההסכם. לא ניתן לראות בפעולות אלו ייצוג של עורך הדין את כל אחד ואחד מנושאי המשרה, שהרי מסקנה זו תוביל לאבסורד. מקובלת עלי גם טענת עורך הדין בעניין זה, שאם היה הוא מייצג הן את החברה והן את הדירקטורים במהלך המו"מ, יכול היה להתפרש הדבר כניגוד אינטרסים, שכן אינטרס החברה הינו החתמת הדירקטורים על התחייבות אישית להמצאת הערובות הנדרשות, וזאת כדי להוציא ההסכם אל הפועל, ואילו אינטרס הדירקטורים הינו ליטול אחריות פחותה, ככל האפשר, לחובות החברה. בעניין זה אעיר, שעורך הדין טוען מפורשות, בלא שטענה זו נסתרת, שהוא אף ייצג את החברה במו"מ מול הנתבע בקשר להעסקתו של זה האחרון בחברה, ובמסגרת מו"מ זה היה הנתבע מיוצג ע"י עורך-דין אחר. גם בטענה זו יש כדי לתמוך בגרסת עורך הדין בדבר היעדר קיומם של יחסי עורך-דין לקוח.   ב. גם בכל הנוגע למכתב עורך הדין מיום 12.11.00, עליו נסמך רוב רובו של ערעור זה, אין לי אלא לחזור על דברי הרשמת הנכבדה, ולהוסיף עליהם. בין אם היתה התנסחות עורך הדין בגדר טעות ובין אם היתה מבוססת היא על התייעצות עם שניים מהדירקטורים של החברה, אין ספק שמכתב זה אינו יכול ליצור את הקשר הנדרש. ואדגיש, הנטל על המערערים להוכיח שכוונת עורך הדין היתה לנתבע, וגם אז - יכול היה עורך הדין להציג טענות רבות נגד גרסת המערערים. אלא, שמשלא הורם הנטל בעניין זה, יש לקבל את דברי עורך הדין כנכונים, ואין לקבוע, על סמך התבטאות בודדת, שמשמעותה לא הובררה עד תום, שעורך הדין ייצג את הנתבע בעת שהוגשה התביעה, מקום שהדבר מוכחש מכל וכל.   ג. זאת ועוד. את יהבם מפנים המערערים, בין היתר, לעובדה שהרשמת לא נתנה דעתה לנסיבות אחרות, פרט לאלו שאוזכרו לעיל, והמעידות על קיומם של יחסי עורך-דין לקוח. ככל שהפכתי בטענות המערערים ובמסמכים הרבים שצורפו, לא מצאתי תשתית נוספת עליה יכולים המערערים להתבסס בטענותיהם. מכאן, שאף אם היו המערערים משכנעים את בית המשפט קמא שעורך הדין ייצג את הנתבע במהלך המו"מ לקראת כריתת ההסכם השני, גם אז לא היו די ראיות להוכיח שהוא משמש כיום כעורך דינו. ולעניין זה, לעובדה שבידי עורך הדין כתובת הדואר האלקטרוני של הנתבע ובדרך זו הודיע הוא לנתבע שכתב התביעה הונח במשרדו אין כל חשיבות, ואין היא יכולה להועיל למערערים (וראה רע"א 39/89 לעיל). הגם, שהמערערים מציינים שמקובלת עליהם קביעת הרשמת הנכבדה כי לא די בידיעת הנתבע בדבר קיומו של הליך שננקט נגדו, כדי לקבוע שההמצאה היתה כדין, אולם לגישתם, צריך להוות נתון זה נדבך נוסף בבחינת מכלול הנסיבות הנבחנות.   כעניין אחרון אציין, שבפי המערערים אין הסבר ענייני לעובדה שביקשו שהבקשה תוכרע אך ורק ביחס לנתבע, שהרי כל הטענות העומדות למערערים שביחס לקשריו של עורך הדין עם הנתבע, עומדות להם, לכאורה, גם ביחס לסטפנסקי. עובדה זו, אף שאינה נכללת בגדר השיקולים לבחינת טענות הצדדים, מעוררת תמיהה.   סיכומם של דברים - דין הערעור להדחות. אמנם, המערערים בחרו שלא להגיש תביעה נגד החברה בשל קיומו של סעיף שיפוט זר בהסכם, המחייב הגשת התביעה בארה"ב, אולם עובדה זו אינה יכולה להכשיר את ניסיונם לבצע קיצורי דרך, כפי שמבקשים הם לעשות. יחד עם זאת, אין בדחיית ערעור זה כדי למנוע מהמערערים לנקוט אמצעים פרוצדורליים חלופיים למסירת כתב התביעה כנדרש. המערערים יישאו בהוצאות עורך הדין בבקשה זו בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.  עורך דיןהמצאת כתבי בי דין