מעמד להורה של אזרח קטין

בקשתה של העותרת לאשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל, נסמכת על היותה אם לקטינים שהינם אזרחים ישראלים. עמדת משרד הפנים והמדיניות שנקבעה במקרים מסוג זה היא, שאין הורה הולך אחר ילדו לעניין קבלת מעמד בישראל (למשל: בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505, בדיון בעתירתה של העותרת לינדה ספיקמן). זהו הכלל, ורק במקרים חריגים, שמתקיימות בהן נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בקרבת משפחה לאזרח ישראלי כדי להצדיק הענקת מעמד בישראל. ב"פרשת קנדל" נפסק על ידי בית המשפט העליון: "ניסיון זה להיבנות מזכויות של ילדים קטינים, המותנות בהצהרה על רצונם להשתקע בארץ, לא יצלח. חוק השבות (וכמוהו חוק הכניסה לישראל) אינו יוצר פיצול משפחות בין הורים לקטינים ואינו מונע איחוד משפחות, גם אינו פוגע בזכות הקטין כלפי ההורים, או בחובות ההורים כלפיו, כאפוטרופסיו. מקומו של קטין אצל הוריו. באשר ישבו הם, שם ישב הוא, ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו. כאפוטרופוסים, הם הקובעים את מקום ישיבתו ולא הוא את מקום ישיבתם" ו לאחרונה, בענין דמיטרוב (בג"צ 4156/01 דמיטרוב נ. משרד הפנים, פ"ד נו (6) 289) פסק בשנית בית המשפט העליון, כי שיקול דעתו של שר הפנים באותו עניין היה כדין, ובהתאם לעיקרון שהותווה בפרשת קנדל לעיל, אין באזרחות של הקטין כדי להעניק מעמד של תושב להורהו: "עמדתו של המשיב הנה, כי רק במקרים חריגים, בהם מתקיימות נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בהורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראל, כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע..." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעמד הורה מכוח אזרחות ילדו הקטין: 1. לפנינו עתירה מנהלית, שהגישו העותרים ביום 4.6.03, בגין החלטת המשיבה מיום 5.8.02, לפיה על העותרת מס' 1 לעזוב את מדינת ישראל בתוך 14 ימים מיום קבלת ההודעה. העותרים פונים לבית המשפט ליתן צו המורה למשיבה להעניק לעותרת אשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשל"ד - 1974. 2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן, כי העותרת מס' 1 הינה, במקור, תושבת שטחי הרשות הפלסטינית, ונישאה בשנת 1997 לאזרח ישראלי תושב הכפר מועאויה (העותר מס' 2). העותרים מס' 3 ו- 4 הם ילדיהם של העותרים 1 ו- 2, והנם בעלי אזרחות ישראלית מכוח האזרחות הישראלית של אביהם. הם נולדו בישראל, ועד עצם היום הזה הם תושבי מדינת ישראל ומתגוררים בכפר מועאויה, בבית אביהם. 3. אין מחלוקת גם כי העותר מס' 2 הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח ועבירות בנשק. בגין הרשעתו בעבירת הרצח השית בית המשפט על העותר ביום 11.10.2000 עונש של מאסר עולם. 4. השתלשלות העניינים בין העותרים למשיב, תחילתה בהגשת בקשה לאיחוד משפחות, שהגיש עותר מס' 2, ושנדחתה ע"י המשיבה עוד ביום 28.3.2001 מן הטעם שהעותר הנו אסיר המרצה עונש של מאסר עולם, ועל כן לא מתקיים במקרה זה הרציונל העומד בבסיס איחוד משפחות, לאפשר לאזרח הישראלי לקיים בישראל תא משפחתי עם בן / בת זוגו. עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בנוגע להחלטה זו, נמחקה לאחר שהצדדים קבלו את הצעת בית המשפט, לפיה אם תחליט המשיבה על הרחקת העותרת מס' 1, תינתן לה הודעה על כך 14 ימים מראש. 5. ביום 5.8.2002 נשלחה לב"כ העותרים הודעת הלשכה למנהל אוכלוסין חדרה, לפיה לאחר שבקשת העותרת מס' 1 נדחתה, עליה לצאת מהארץ בתוך 14 ימים מיום קבלת ההודעה. על ההודעה האמורה הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. במהלך הדיון בבג"צ טען ב"כ העותרים, כי עתירתו נסמכת לאמיתו של דבר על חוק הכניסה לישראל, התשל"ד 1974-, באשר הוא לא מבקש עוד מעמד לעותרת מס' 1 מכוח היותה נשואה לאזרח ישראלי, מכיוון שבעלה מרצה מאסר עולם, אלא בקשתו הנה בשל היות העותרת מס' 1 הורה לאזרחים ישראליים, ולכן היא נסמכת על חוק הכניסה לישראל. לאור הצהרתו זו של ב"כ העותרים נמחקה עתירתו, וניתנה לו אפשרות לפנות לערכאה מוסמכת, היינו, בימ"ש לעניינים מנהליים. 6. כעת, מבקשים העותרים מבית משפט זה, ביושבו כבימ"ש לעניינים מנהליים, לתת צו המורה למשיבים לתת לעותרת אשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל, מכוח היות העותרת הורה לקטין אזרח ישראל, וזאת על פי חוק הכניסה לישראל. 7. הסמכות למתן רשיון ואשרת כניסה לישראל ושיקול הדעת להשתמש בה, מסורים לשר הפנים. החוק, והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד- 1974), אינם מגדירים את הקריטריונים להענקת רשיון כזה. יש לציין גם בהקשר זה, כי חוק ההנמקות (לפיו עובד ציבור אשר השתמש בסמכות הנתונה לו על פי דין, יחליט בבקשה תוך פרק זמן מסוים, ואם סירב לבקשה, יודיע למבקש את נימוקיי סירובו) אינו חל על שר הפנים (ראה סעיף 9 לחוק תיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט- 1958). סעיף 9 לאותו חוק קובע, כי חוק ההנמקות לא יחול, בין השאר "...על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952". 8. באשר להיקף פרישתו של שיקול הדעת הנתון לשר הפנים, נחלקו הדעות בין השופטים באשר לשאלה האם זהו שיקול דעת "רחב" או שמא שיקול דעת "מוחלט" מעצם הפטור מחובת הנמקה (ראה בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, בעמ' 116-117; בג"צ 371/76 קריגר נ' שר הפנים, פ"ד לא (1) 287, בעמ' 290). אכן, פטור זה מהנמקה הנתון לשר הפנים מצמצם את יכולת הביקורת, אך אין הוא חוסם את האפשרות לביקורת. 9. כפי שהזכרתי קודם, בקשתה של העותרת נסמכת על היותה אם לקטינים שהינם אזרחים ישראלים. עמדת משרד הפנים והמדיניות שנקבעה במקרים מסוג זה היא, שאין הורה הולך אחר ילדו לעניין קבלת מעמד בישראל (למשל: בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505, בדיון בעתירתה של העותרת לינדה ספיקמן). זהו הכלל, ורק במקרים חריגים, שמתקיימות בהן נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בקרבת משפחה לאזרח ישראלי כדי להצדיק הענקת מעמד בישראל. ב"פרשת קנדל" נפסק על ידי בית המשפט העליון: "ניסיון זה להיבנות מזכויות של ילדים קטינים, המותנות בהצהרה על רצונם להשתקע בארץ, לא יצלח. חוק השבות (וכמוהו חוק הכניסה לישראל) אינו יוצר פיצול משפחות בין הורים לקטינים ואינו מונע איחוד משפחות, גם אינו פוגע בזכות הקטין כלפי ההורים, או בחובות ההורים כלפיו, כאפוטרופסיו. מקומו של קטין אצל הוריו. באשר ישבו הם, שם ישב הוא, ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו. כאפוטרופוסים, הם הקובעים את מקום ישיבתו ולא הוא את מקום ישיבתם" (הדגשה שלי - מ.ל). לאחרונה, בענין דמיטרוב (בג"צ 4156/01 דמיטרוב נ. משרד הפנים, פ"ד נו (6) 289) פסק בשנית בית המשפט העליון, כי שיקול דעתו של שר הפנים באותו עניין היה כדין, ובהתאם לעיקרון שהותווה בפרשת קנדל לעיל, אין באזרחות של הקטין כדי להעניק מעמד של תושב להורהו: "עמדתו של המשיב הנה, כי רק במקרים חריגים, בהם מתקיימות נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בהורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראל, כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע..." 10. ב"כ העותרת טוען כי במקרה זה יש ליישם את החריג לכלל, מכיוון וישנן נסיבות מאוד מיוחדות והומניטריות המחייבות מתן אשרה ורשיון לישיבת קבע לעותרת בישראל. טענה זו אין לקבל, מהסיבות שיפורטו להלן. 11. העמדה הכללית היא כי לזר אין זכות להתיישב בארץ. למדינה ישנו שיקול דעת רחב למנוע מזרים להשתקע בה: "... כל מדינה מטילה הגבלות על כניסתם של זרים אליה והגבלות נוספות על המבקש להפוך לתושב או לאזרח. הגבלות אלו נועדו לשמור על התרבות המיוחדת של תושבי המדינה, על הזהות, על המכנה המשותף המאחד אותם והמייחד אותם, על האינטרסים הכלכליים שלהם ועל הסדר והמוסר הציבוריים. ההגבלות הללו נחלקות לשניים, להגבלות על הכניסה למדינה ולהגבלות על ההתאזרחות וההשתקעות במדינה". (בג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט (4) 661, בעמ' 677-678) במקרה שלפנינו, העותרת מס' 1 אינה אזרחית ישראלית, היא תושבת שטחי הרשות הפלסטינית אשר נישאה אמנם לאזרח ישראלי, אולם כיום מרצה בעלה עונש של מאסר עולם, כך שבני הזוג אינם חיים עוד יחד ועל כן אין הגיון ליתן לה רשיון לישיבת קבע בישראל. אין ספק כי החלטה שלא לתת רשיון מעין זה לעותרת ישפיע גם על גורלם של ילדיה. אולם, באת כוח המשיב הצהירה זה מכבר, כי רצונם של העותרים 3 ו- 4 להתראות עם אביהם היושב במאסר יקבל מענה באמצעות מתן היתרי כניסה חד-פעמיים לצורך ביקור בכלא. במידה והעותרת מס' 1 תגיש בקשות בעניין זה, הרי שבהיעדר מניעה בטחונית או פלילית, הן תישקלנה בחיוב. אני סבור שזהו פתרון ראוי. 12. טיעון נוסף שהעלה ב"כ העותרים הוא כי אם יעזבו הילדים את ישראל, תישלל מהם אזרחותם. לטענה זו אין בסיס, כיוון שמי שנולד לאזרח ישראלי הינו אזרח ישראלי (סעיף 4 (א) (1) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952). הדרכים לשלול אזרחות ממי שבידו אזרחות ישראל, קבועים בסעיף 11 לחוק האזרחות. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים. 13. לסיכום, במקרה שלפנינו העותרים לא הצביעו על עילה מספקת להתערב בהחלטתו של המשיב הנראית סבירה, ולכן דין העתירה להידחות. אין צו להוצאות. קטיניםהסדרת מעמד