קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על החזקת הרואין שלא לצריכה עצמית בלבד: 1. המשיבה הגישה, ביום 5.5.98, נגד העורר כתב אישום (ת"פ 2097/98 בבית-המשפט השלום בירושלים), שעניינו החזקת 5.1547 גרם נטו של סם מסוכן מסוג הירואין, המחולק לשבע אריזות - שלא לצריכה עצמית בלבד. העורר אף מואשם בהחזקת נכס חשוד (כרטיס Buy & Bonus) ובהפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובית המשפט השלום נעתר לבקשה, ומכאן ערר זה. 2. העורר לא כפר בהחזקת הסם בכמות האמורה, אולם הוא טען בבית-המשפט קמא כפי שטען בחקירתו במשטרה, כי הסם מיועד לשימוש בלבד. בית-המשפט קמא לא קיבל טענה זו. אוסיף גם זאת: האישום השני שענינו החזקת נכס חשוד נמחק מכתב האישום, ושני האישומים האחרים - החזקת הסם שלא לצריכה עצמית בלבד והפרעה לשוטר - נקבעו להוכחות ליום 23.9.98. 3. כעולה מן החקירה, והדבר תואר היטב בהחלטת בית-המשפט קמא (כב' השופטת ש' דותן), אין ספק לגבי החזקת הסם מסוג הירואין בכמות של 5.1547 גרם נטו ברשות העורר. לטענת העורר הוא רכש את הסם במקום הידוע כ"כספומט" סמים בעיר לוד (וראוי לכנותו "כספוסם"). במקום האמור משלשלים סכום של 100 ש"ח ומקבלים תמורתו מנת סם של כחצי גרם, ואין אפשרות, לטענת העורר, לרכוש ב"כספוסם" כמות העולה על מחצית הגרם, אלא אם היא מחולקת למנות. עוד טוען העורר, כי עלות הכמות שהוא נזקק לה לצריכה יומית מגיעה כדי 500 ש"ח ליום, שהוא אוסף בקיבוץ נדבות בתל-אביב. העורר טען, כי בעת שנתפס והסם בחזקתו, היה בדרכו לישיבה, בכוונה "לחזור בתשובה", והכל במגמה להיגמל מן הסם על-ידי הקטנת הצריכה היומית. זאת, גם אם העורר לא ידע לאיזו ישיבה מועדות פניו. בבחינת הראיות שאספו רשויות החקירה ומתוך הסברי הנאשם - בית-המשפט לא ראה קיום של ראיות לכאורה לענין החזקת הכרטיס Buy & Bonus משום החזקת רכוש חשוד ואף לענין האישום של הפרעה לשוטר כדי לבסס קיום ראיות לכאורה בחומר הראיות. הנה כי כן, נותר האישום של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, שהעבירה לגביו מקימה חזקה לקיום עילת מעצר והנטל לסתור אותה רובץ על שכמו של העורר. בית-משפט קמא ציווה על מעצר העורר משלא באו בגירסת העורר ובהסבריו ראיות, אף לכאורה, לסתור את החזקה שבחוק. 4. בית-המשפט קמא קבע כי אין לשעות לעתירת העורר לשחררו מן המעצר ולקבוע חלופת מעצר ותנאי שחרור. טעמיו של בית-המשפט קמא לדחות את הצעות העורר לחלופת מעצר הם אלה: (א) העורר מסוכן לציבור, בשל הרשעות קודמות, בין שיופעל לגביו מאסר מותנה, ובין שלא יופעל. הרשעות אלה כוללות החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד; (ב) מעצר בית בבית אמו של העורר, שיופסק לצורך ביצוע בדיקות או לצורך הליכי גמילה - אינה חלופה מתאימה; (ג) עבירות סמים, ובעיקר העבירה של אספקת סם לאחרים, יכול שתיעשה אף מביתו של מי שמעורב בעבירות סמים, מה גם שנגישותו של העורר לסמים בכמויות משמעותיות, כבר הוכחה בעבר. 5. מקובלת עלי עמדתו של בית-המשפט קמא ונימוקיו. מסקנתו של בית-המשפט קמא מבוססת היטב על חומר הראיות ועל הוראות החוקים וההלכה. כך סברתי גם בדיון שבו טענו באי-כח בעלי הדין. אולם, ראיתי להורות לשירות המבחן להגיש לבית המשפט "תסקיר מעצר" לגבי העורר, לפי הוראות סעיף 21א - לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. 6. מן התסקיר עולה בבירור, כי העורר, רווק בן 36 שנה, התגורר עד מעצרו בבית הוריו, אך ניהל אורח-חיים של מתמכר לסמים, מזה עשרים שנה. העורר ניסה בעבר להשתלב במספר מרכזי גמילה, אך ללא הצלחה. העורר לא עמד בקשר עם גורמים טיפוליים. בלחץ משפחתו עשה נסיונות להשתלב במרכזי גמילה פרטיים, אך לאחר מספר ימים נהג לנטוש את המרכז או שסולק ממנו על רקע שימוש בסמים. לפני כשלוש שנים, עשה העורר נסיון משמעותי להסתייע בגורמי הרווחה כדי להיקלט בקהילה טיפולית במלכישוע, שבה שהה כשמונה חודשים, אך גם משם סולק על רקע אלימות כלפי מטופל אחר. צוות הקהילה סירב לקלטו מחדש. קצינת המבחן ביטאה בתסקיר מצב של התלבטות הנובע מכך, שמחד גיסא מדובר במכור לסמים שלא עשה נסיונות של ממש להיחלץ ממצב ההתמכרות, וספק אם יש ליחס אמינות לרצונו הנוכחי. מאידך גיסא - יש לשקול הליך של גמילה, הגם במסגרת של הליך משפטי "כגורם מזרז ומדרבן לגמילה ושיקום", ואף זאת כחלופת מעצר ראויה. מכל מקום, לנוכח מצבו של העורר והעובדה כי בית הוריו של העורר מצוי "בסביבה הצורכת סמים" - שירות המבחן אינו רואה להמליץ על חלופת מעצר של "מעצר בית", כי אם שחרור "למסגרת טיפולית סגורה". 7. הנה כי כן, אף שירות המבחן אינו רואה את שחרור העורר למעצר בית כחלופה ראויה. המלצה זו מקובלת עלי - לחלוטין. שקלתי חלופה זו של שחרור העורר למעצר בית ואין היא מקובלת עלי בנסיבות המקרה דנא. שחרור העורר לבית הוריו - אין בו כל תועלת לציבור ולעורר כאחד. שחרור בנסיבות אלה כמוהו כמתן היתר לעורר לבצע אותן עבירות ולשוב ולבצע את העבירות המיוחסות אליו, ובכל מקרה - אין בו כדי להבטיח השתלבותו המיידית בתכנית גמילה ראויה. לא זו בלבד שאין בפני בית-המשפט תכנית ממשית ומעשית לגמילה, אלא שעל רקע נסיונות העבר של העורר, שכולם כשלו, "תכנית" שהיא אך הבעת רצון, שכמוה היו הרבה בעבר - דינה להיכשל, והעורר עתיד לשוב ולבצע את העבירות שבגינן הוא עומד לדין. 8. אמת נכון הדבר, הדין וההלכה מאפשרים שחרורו של נאשם מן המעצר - לפני שנגזר דינו - כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסמים (בש"פ 25/89 מרק נ' מדינת-ישראל, פ"ד מד(3), 446; 448; בש"פ 2642/91, מדינת-ישראל נ' ביטון, לא פורסם; וכן בש"פ 3701/95 נינה (מלי) ביטון נ' מדינת-ישראל, תקדין עליון כרך 95(2), עמ' 1588). אם אמנם רצונו של העורר כה עז להיגמל מסמים, הפעם הזו שלא כמו קודמותיה, יכולה הגמילה להיעשות גם לאחר מתן גזר דינו בהליך הפלילי בגין העבירה שבאישום, נשוא החלטה זו. כבר אמרתי בענין נינה ביטון הנ"ל (בהחלטה אשר בבש"פ 3701/95 הנ"ל), כי הרוצה בגמילה מסמים, באמת ובתמים, יכול לעשותה אף בין כותלי מתקן הכליאה, ולאו דווקא בקהילה טיפולית. בעניננו, העורר הוכיח כי גם במסגרת של קהילה טיפולית, אף זו הידועה כמסגרת נוקשה כמו במלכישוע, חולשתו לסמים גוברת עליו והנסיונות שעשה עד כה - הלכו לטמיון. כך סבר גם שירות המבחן, ולדעתי בצדק. 9. חלופת מעצר, אף זו שתתנה את השחרור ממעצר בהשתלבות בתכנית גמילה בקרב הקהילה, אינה מתאימה. דין הערר, איפוא - להידחות. 10. בשולי הדברים אציין, כי המלצתי בפני כב' השופט שדן בהליך הפלילי בענינו של העורר, לדון בענין במהירות ככל האפשר, והמלצה זו עומדת בעינה. ועוד זאת: אם אמנם רצונו של העורר כן לגמילה מסמים - ייטיב לעשות אם יבקש משירות בתי הסוהר השתלבות בתכנית מתאימה, אם הוא עומד בתנאים - אף במסגרת מעצרו. 11. הערר - נדחה. החזקת סמיםסמיםמעצר