נטל ההוכחה בנזקי אש על צד ג

האם הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין חלות על צד ג' ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל ההוכחה בנזקי אש על צד ג: ערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 18.2.97 בת.א. 207695/02 על פיה נדחתה הודעת צד ג' כנגד צד ג' 2 מר שלמה ג'רפי, הוא המשיב בערעור זה. עניננו בתביעה של חברת הביטוח הדר בע"מ בגין תשלומים ששילמה למבוטחתה חברת בורטשטיין בע"מ (להלן:"המבוטחת") שמפעלה ניזוק במהלך שריפה. בתביעה נתבעו מינהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית באר-טוביה ונטען שם כי השריפה פרצה ביום 25.6.01 בשטח המקרקעין שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל (חלקה 31) ומשם התפשטה לשטח שבבעלות המועצה האזורית באר-טוביה (חלקה 40), ומשם עברה לשטח בו מצוי מפעל המבוטחת. מינהל מקרקעי ישראל הגיש הודעת צד ג' נגד המועצה ונגד מר שלמה ג'רפי (להלן:"ג'רפי). בהודעה טען המינהל כי ג'רפי הינו בגדר פולש לחלקה 31. המינהל ניסה לפנות את ג'רפי משטח זה, אך פעולותיו לא צלחו. משכך, טען המינהל במידה ויחוייב לשפות את חברת הביטוח הדר, יש לחייב את ג'רפי בפיצוי זה. ג'רפי הודה בתצהיר עדות ראשית מטעמו, כי במועד בו פרצה השריפה השכיר את השטח לאדם בשם יצחק עבודי. אולם, למרות האמור לעיל, אין הוא חייב לשפות את המינהל בשל העובדה שהוא בגדר פולש למקרקעין ואינו נחשב כמי שהוא "תופס" מקרקעין ו/או "מחזיק" בהם. מכאן לא חלה עליו החובה לפצות את המינהל. הערעור שבפנינו מתייחס לשאלת הדחיה של צד ג' - ג'רפי בלבד. בית המשפט קבע כמימצא עובדתי שהשריפה התפשטה בשתי החלקות 31 ו- 40 שהן בבעלות המינהל והרשות המקומית, וחייבה אותן לפצות את חברת הביטוח הדר תוך הפחתת אשם תורם בשיעור של 30% בשל רשלנותה של המבוטחת. אשר לג'רפי קבע בית המשפט כי ג'רפי הינו פולש ומשיג גבול בחלקה 31, ג'רפי השכיר את החלקה למר יצחק עבודי, ולכן דחה את הודעת צד ג' נגדו בנימוק ש"הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין אינן חלות על צד ג'" ובמה דברים אמורים? סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המטלטלין מהם יצא האש - על הנתבע ראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות או שייכות אליה". ביהמ"ש קובע כי הסעיף האמור בתובענה על נזקי אש מעביר את נטל ההוכחה החלה על נתבע או תופס מקרקעין להראות שלא התרשל בקשר למקור האש ולהתפשטותה. בענייננו הגיע ביהמ"ש למסקנה כי מינהל מקרקעי ישראל לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא התרשל. נהפוך הוא; מעדותו של טל חזן עובד המערער, עלה כי המינהל לא פעל כלל ועיקר למניעת קרות אירוע השריפה והזניח כליל את חלקה 39. לא סולקו מפגעים והחלקה היתה פרוצה לכל, וגדלו בה עשבים שוטים וקוצים. עובדה זו עלתה גם מדוח החקירה של חוקר השריפה - שעיה אשר קבע כי חלקה 31 היתה שדה קוצים. המסקנה היתה כי המינהל התרשל בטיפולו בחלקה ובכך יצר תשתית פוריה לפרוץ השריפה. אשר לצד ג' קבע כאמור בית המשפט כי הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין אינן חלות עליו וזאת משום שהוא בגדר פולש ומשיג גבול, ואינו בגדר "תופס" החלקה. שכן תופס החלקה היה מר יצחק עבודי אשר שכר אותה מג'רפי. זוהי ההנמקה עליה מתבססת החלטת הדחיה של ביהמ"ש כלפי ג'רפי - צד ג' ועל החלטה זו מערער המינהל לפנינו. המינהל טוען כי טעה בית המשפט משלא קבע כי ג'רפי חייב לשפות את המינהל וזאת בשל העובדה שהוא פלש לחלקה, השכיר את החלקה, נהג בה מינהל בעלים וגם הפיק הנאה ממנה. כל זאת, על אף רשלנותו. משהתקבלה טענתו של ג'רפי כי על אף שלא נהג בחלקה מנהג בעלים אין מקום לחייבו לשפות את המינהל, אלא הוא בגדר פולש, בכך זיכה ביהמ"ש את ג'רפי בעשיית עושר ולא במשפט. אין מחלוקת כי ג'רפי היה פולש ומשיג גבול בחלקה האמורה וכי השכיר את החלקה למר עבודי אשר החזיק בה בזמנים הרלבנטים לשריפה. המערער סבור כי לג'רפי אחריות ורשלנות כנגד המינהל אף אם הינו פולש ומשכיר את המקרקעין שלא כדין, מכח דיני האחריות הכללים גם בלי להיזקק לסעיף 39 לפקודת הנזיקין שעניינו העברת נטל הראיה, ולא קביעת גדר האחריות. האחריות של ג'רפי כלפי המערער עולה מכח עוולת הרשלנות הכללית, זאת עוד לפני שיש לקבוע על מי חל נטל הראיה. אנו סבורות כי הטענות נכונות ולכן יש מקום לקבל את הערעור ולחייב את המשיב באופן שהודעת צד ג' תתקבל. לא היה מקום לדחייה כפי שהחליט ביהמ"ש קמא. אין מחלוקת כי ג'רפי היה פולש ומשיג גבול במקרקעין הנדונים, לא רק שלא פינה את החלקה למרות תביעות הפינוי, הוא אף דאג להשכיר את השטח לאחר. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן הנסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותם נסיבות... הרי זו התרשלות ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר שלגביו יש לו באותם סיבות חובה לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". סעיף 36 לפקודה קובע כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת לכפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". מעדותו של ג'רפי עלה כי טענתו היתה שהוא בגדר מחזיק במקרקעין ולא פולש - "ב- 1970 אבא שלי ז"ל קנה את זה והיה הסכם פיתוח עם חברת המשאבים, אף אחד לא פלש, הכל היה חוקי...". עוד עלה מעדותו כי הוא השכיר את המקרקעין ומאז 1985 הוא מתגורר בחו"ל. באשר לשאלה מי טיפל בביעור הקוצים בחלקה השיב כי המשכיר היה שם והוא איננו יודע אם האחרון ניקה או לא ניקה את הקוצים. מפסק הדין עלה כי השריפה פרצה בחלקה האמורה (31) בשדה הקוצים עקב עישון סיגריות ו/או השלכת בדלי סיגריות בשדה הקוצים. בין אם ג'רפי החזיק במקרקעין כדין ובין אם לאו הוא היה "בר רשות" ונהג בהם רשלנות רבתי כאשר לא בדק ולא וידא שבמקום קיים שימוש מסוכן על ידי השוכר. מכאן, ג'רפי התרשל - מקום שהיתה לו חובה באותן נסיבות לנהוג שלא כפי שנהג. מסעיף 39 לפקודת הנזיקין אין ללמוד את חבות הצד השלישי. מהותו של סעיף 39 הוא בהקשר ראייתי לעניין נטל ההוכחה ולא לשאלה על מי חלה האחריות. צד ג'- ג'רפי, מבחינת המינהל, היה המחזיק במקרקעין,בין אם היה מחזיק חוקי ובין אם לאו. אין מחלוקת שבין השניים התנהלו הליכים משפטיים לפינוי. אולם, כל עוד לא פונה ג'רפי מחלקה 31 הרי מבחינת המינהל הוא היה המחזיק במקרקעין. טענתו של ג'רפי כי לא היה לו ענין במקרקעין, לא החזיק במקרקעין באותה עת אלא אותו עבודי, אין לה כל רלבנטיות בנסיבות המקרה. שכן, עבודי לא צורף כנתבע וגם לא כצד ג' או ד' לתביעה. יכול היה ג'רפי לצרף את עבודי כצד ד', ולטעון כי בנסיבות הענין במידה ויחוייב ישפה אותו עבודי, שהאחרון היה זה שהתרשל ולא דאג לנכש את הקוצים מהחלקה. דחיית ההודעה לצד ג' מעמידה את ג'רפי כמי שנהנה מן המקרקעין, ומרוויח מהם, בגדר עשית עושר ולא במשפט, כאשר לא חלות עליו כל חובות עקב כך. בנסיבות אלו, אנו סבורות כי טעה בית המשפט בהנמקה אותה נתן. בית המשפט לא התמודד עם השאלות המשפטיות האמורות ומכאן שיש להתערב בפסק הדין. לא היה מקום לדחות את ההודעה לצד ג' מן הנימוק שסע' 39 לא חל בעניינו. אנו סבורות שבנסיבות המקרה הסע' חל והיה על ביהמ"ש לבדוק האם היתה רשלנות אם לאו מצד ג'. אנו מחליטות לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לענין מערכת היחסים בין המערערת לבין צד ג' במישור תביעות השיבוב ובמסגרת סע' 39 לפקודת הנזיקין. המשיב 1 ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ צמוד מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. ככל שהופקד פיקדון הוא יוחזר לידי בא כוח המערערת. נטל ההוכחה