התובעת טענה כי הלכה מביתה לתחנה המרכזית בחדרה כשלטענתה בעת שהלכה על המדרכה נתקלה בבור ואבנים שהיו על המדרכה ונפלה וכתוצאה מכך שברה את הברך. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בגלל בור במדרכה: בפני תביעתה של התובעת אשר הוגשה בעקבות תאונה שארעה לה, לטענתה, ביום 1/11/92. לטענת התובעת ביום התאונה הייתה אמורה להגיע לחיפה להשתתף בלוויה של קרובת משפחה של החברה של הבת שלה, הגרה בחיפה. לשם כך היא הלכה מביתה לתחנה המרכזית בחדרה כשלטענתה בעת שהלכה על המדרכה נתקלה בבור ואבנים שהיו על המדרכה ונפלה וכתוצאה מכך שברה ברך. כפי שעולה מעדותה בביה"מ (עמ' 12/ע) "נפלתי על האבן, הבור היה עמוק. עומק הבור כ- 30 ס"מ) ועוד היא מוסיפה "הדרך היתה שבורה ואני נפלתי ובתוך הבור קיבלתי מכה מהאבן" (עמ' 12 שורה 15) ובהמשך "נתקלתי באבנים שהיו מונחות על המדרכה (עמ' 14 שורה 15). השאלה היא האם התובעת הוכיחה את נסיבות אירוע התאונה?? התובעת בשום מקום בכתבי טענותיה, כמו גם בתצהירי העדות הראשית מטעמה, לא ציינה את שמו של הרחוב בו ארעה התאונה. התובעת אומנם ביקשה לתקן את כתב תביעתה ע"י ציון שם הרחוב אך מבוקשה לא ניתן עקב כך שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר, במיוחד והתביעה עצמה הוגשה על סף תום תקופת ההתיישנות. התאונה כביכול אירעה ביום 1/11/92 והתביעה הוגשה ביום 1.3.99 והבקשה הוגשה ביום 19/9/02, כאשר לעניין שם הרחוב ומספרו לא הייתה כל התיחסות כתובה שתמכה בבקשה לעניין אי ציון שם הרחוב, לא בכתב התביעה וגם לא בתצהירי העדות הראשית. עדויותיה של התובעת מלאות סתירות בינן לבין עצמן בינן לבין עדי התביעה האחרים, ככל שהדבר מתייחס לאופן ונסיבות אירוע התאונה. למשל העדה אומרת בעדותה כי "גבר אחר שהלך מאחורי הרים אותי ואז קראתי "ריטה, אירנה" כבר הייתי על הרגליים" (עמ' 16 ש' 21), ואילו ויטלי העיד כי "כשהרמתי את אמא אמרה לי שנפלה ולא יכולה ללכת" (עמ' 21 שורה 13) זוהי סתירה מהותית שיכולה להשליך על מהימנות שני עדי התביעה. לא זו אף זו, בעדות התובעת עצמה קיימות סתירות בשאלה כיצד ארעה התאונה, מצד אחד היא טוענת שהיא נתקלה באבנים שהיו מונחות על המדרכה (עמ' 14 שורה 19) אבנים שהיא לא ראתה כי היא מיהרה כדי להשיג את בניה שהלכו לפניה (עמ' 15 שורה 2) ואילו במקום אחר היא אומרת שהיא נפלה על מדרכה עם בור ושברה רגל, היא בדיוק נפלה על האבן (עמ' 12 שורה 6) ומאוחר יותר היא אומרת כי "הברך בדיוק נתקעה באבן, וקיבלתי מכה מהאבן (עמ' 12 שורה 17). דברים אלה אינם מתישבים עם האמור בתשובה לשאלה 42 (לנ/2). בנוסף מעידה התובעת בעדותה כי אחרי שהיא נפלה, הסיעו אותה באוטובוס לחיפה ישר לביה"ח (עמ' 11 שורה 15) מאוחר יותר היא העידה כי כאשר הגיעה לחיפה, מונית אספה אותה לבית של אירנה (עמ' 15 ש' 7) והיא נשארה בבית אירנה עד הערב (עמ' 15 שורה 8) והיא נשארה לבד בבית אירנה במשך כל זמן הלוויה. למרות זאת העד ויטלי (ע.ת.4) מעיד כי אמי לא נשארה לבד בבית אירנה אלא היא נשארה יחד עם בתה אנה (עמ' 21/21) מהאמור לעיל ברור כי קיימות סתירות מהותיות בעדותה של התובעת הן באשר לעצם האירוע ונסיבותיה והן למאורעות שבאו לאחר מכן, ובנוסף קיימות סתירות בין עדותה של התובעת ובין עדי התביעה בדבר המאורעות שהתרחשו לאחר מכן, לרבות מתי נסעו לבי"ח, מי נשאר עם התובעת בבית אירנה, מתי היא ראתה את בתה אירנה, אך כל הסתירות הנ"ל הגם שבחלקן מהותיות, ניתן ליייחס מצד אחד לרמת ההשכלה הנמוכה של התובעת שכן מדובר בתובעת שהיא אנאלפבתית, כטענת בא כוחה, ומצד שני קיים קושי ניכר בהבנת השפה מצד התובעת, על אף שדבריה והשאלות שהופנו אליה היו באמצעות מתורגמן, ניתן לומר שחלק מהסתירות הנ"ל היו כתוצאה מקשיי שפה וקשיי התבטאות. תמיכה בגירסת התובעת בדבר אירוע התאונה מוצא אני דווקא בתצהיר החוקר מטעם הנתבעת (נ/7) אשר בסעיף 4 שבו מוסר את גירסת התובעת לאירוע התאונה, גירסה שנמסרה מספר שנים לאחר האירוע ולפני חקירתה בביהמ"ש. בנוסף, להוכחת תביעתה הגישה התובעת באמצעות בנה את התמונות ת/2, אשר מהן נראה בבירור הימצאותו של מכשול במדרכה לרבות בור שנמצא שם ובו נמצאות אבנים. העד ציין כי הוא צילם את התמונות כשחזר מחיפה, ויכול להיות שצילם את התמונות באותו יום אין לייחס חשיבות לעובדה שביום התאונה, נשארה התובעת בבי"ח עד השעה 24:00 ולכן לא יכול להיות שהתמונות צולמו ביום התאונה, אלא למחרת היום. עדותו של עד התביעה, בדבר התמונות אשר צילמו את מקום אירוע התאונה מקובלת עלי, והן מוכיחות קיומו של שקע במדרכה, ובנוסף נראות בתמונות אבנים ונקודות ביקורת ביוב, דבר המצביע על כך שבמקום מבוצעות עבודות ולא נראה במקום כל שילוט המזהיר את המשתמשים במדרכה מהסכנה הטמונה בהליכה על המדרכה. לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובעת הוכיחה את עצם אירוע התאונה ונסיבותיה ואני קובע כי התאונה אירעה כאשר התובעת הלכה על מדרכה לא תקינה. בדבר אחריותה של הנתבעת, מסכימים שני ב"כ הצדדים כי מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית והשאלה אם קיימת חובת זהירות מושגית? עיון בתמונות ת/2, אשר לגביהן קבעתי כי הן תמונות של מקום אירוע התאונה, נראה בבירור מפגע ומכשול, וקיימים הפרשי גבהים מסוכנים בין חלקיה השונים של המדרכה, בנוסף להימצאותם של מספר בורות. מאחר ומדובר במקום מרכזי שהינו אחד הכבישים המובילים לתחנה המרכזית, היה על הנתבעת לדעת שקיים מכשול כזה וחובתה היה להסירו בהקדם ומכאן חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת, העובדה שהתובעת, לטענתה, מיהרה כדי להשיג את בניה שהלכו לפניה, וכתוצאה מכך מעדה, אין בה כדי להסיר את אחריותה של הנתבעת להימצאות הבור, אך יש בה כדי להשפיע על מידת תרומת רשלנותה של התובעת. אינני מסכים עם ב"כ הנתבעת שלא מדובר בהפרשי גבהים משמעותי, משום שעיון בתמונות מראה בבירור שקע גדול בעומק ניכר. ניכר, והעובדה שבמקום לא הוצבו שלטים לאזהרת הולכי הרגל מהמפגע בכביש, מצביעה על רשלנות מצד הנתבעת ובמחדל שכתוצאה ממנו אירעה התאונה. לסיכום אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה. האם קיימת רשלנות תורמת: מסכים אני עם ב"כ הנתבעת כי לאור מגבלותיה של התובעת גילה המתקדם ובעיותיה הרפואיות, היתה צריכה לנקוט משנה זהירות בלכתה, ולשים לב למפגעים או מכשולים בכביש, במיוחד כשמדובר באור יום וכשמפגע ומכשול נראים לעין. עצם העובדה שהתובעת מיהרה להשיג את ילדיה, לא הייתה צריכה להסיח את דעתה ממקום לכתה ולו התובעת היתה מסתכלת על המדרכה בלכתה, יתכן והתאונה לא הייתה מתרחשת. לאור האמור לעיל, מעריך אני את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 20%. נכות לצמיתות האם קיימת? להוכחת נכותה של התובעת, הוגשה חוות דעת של ד"ר זיידן אשר גם נחקר לגביה בביה"מ. לפי חוות דעת זו נכותה של התובעת לצמיתות הינה 14.5%. לעומת זאת הגישה הנתבעת את חוות דעתו של ד"ר ליברטי ואשר גם הוא נחקר עליה בביה"מ, ממנה עולה כי לתובעת לא נשארה כל נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. מעדיף אני את חוות דעתו של ד"ר ליברטי על זו של ד"ר זיידן. אנמק! ד"ר ליברטי העיד נחרצות שהשבר שנגרם לתובעת לא יכול ליצור שינויים אורטופדים, כפי שנטען בחוות הדעת ובעדותו של ד"ר ליברטי. ד"ר זיידן בעדותו אמר שיכול להיות שהשינויים הנ"ל נגרמו שלא כתוצאה מהתאונה. יתירה מזו, ד"ר זיידן כלל לא בדק את היקף שתי הרגלים כדי לראות אם קיימים שינויים רק ברגל הפגועה או קיימים שינויים בשתי הרגליים. למרות שד"ר זיידן לא בדק את מידת הכיפוף ברגל הפגועה (פרו' עמ' 8 שורה 22) קובע הוא נחרצות שמה שגורם להגבלה ברגל הם השינויים האורתופדיים (עמ' 8 שורה 17). מאחר והעדפתי את חוות דעתו של ד"ר ליברטי המבוססת ונתמכת בדבריו בביה"מ, על חוות דעתו של ד"ר זיידן, אני קובע כי לתובעת לא נשארה כל נכות כתוצאה מהתאונה. גובה הנזק: מאחר וכאמור מדובר רק בהוצאות ובכאב וסבל אני קובע כי הוצאות התובעת יהיו כדלקמן: א. אגרת בימ"ש 471 ₪ ב. הוצאות לד"ר זיידן כולל עדות בביהמ"ש 1050 ₪ ג. בי"ח רמבם 383 ₪ ד. אמבולנס 80 ₪ 1984 ₪ בהתחשב בגילה של התובעת, ובעובדה שלא נשארה כל נכות לצמיתות אני מעריך את סכום הכאב והסבל המגיע לה בסכום של 4000 ₪. ובסה"כ מגיע לתובעת סך של 5984 ₪ בניכוי 20% רשלנות תורמת. התוצאה היא כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 4787 ₪. כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1000 ₪ שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כדין. הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום אם לא ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה