קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה לאחר עליה על גגון טנדר: מ. סלוצקי, סגן נשיא בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' הנשיא קיטאי) שניתן בת.א. 2284/91 בתאריך 5.8.93, שדחה את תביעתו של המערער לתשלום פצויים. העובדות כפי שנקבעו הן הבאות: המערער עלה ב- 24.10.90על גגון מכונית מסוג טנדר של מעבידו, כדי לחזק את המטען של דלתות אלומיניום שהיה על הגגון ושהתרופף, לבל יפול. בשלב זה החליקה רגלו והוא נפל ארצה ונשברה ידו הימנית. מזג האויר היה גשום וההחלקה קרתה בעת שקשר את המטען. בימ"ש דחה את התביעה מהטעם כי נזק שנגרם תוך כדי טעינתו של רכב או פריקתו, כשהרכב עומד, אינו בגדר "שמוש ברכב מנועי" ונזק שנגרם במהלכו אינו בגדר "תאונת דרכים" על פי הגדרת מונחים אלה בסעיף 1לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975כפי שתוקן בתיקון מס' 8בתוקף החל מה- 30.9.90(ס"ח תשנ"א ע' 2). האירוע נשוא תיק זה אירע לאחר שהוראות אלה נכנסו לתוקפן. התוצאה שאין יריבות בין המערער למשיבה. תיקון מס' 8נועד לצמצם את ההגדרה הרחבה והמקיפה של המונח "תאונת דרכים" בחוק הנ"ל, כשנקודת המוצא היא שהסיכון הכלול בהגדרת המונח נגרם על ידי כלי הרכב ונובע אך ורק מהשימוש בו למטרות תחבורה, הוצאו מגדר תחולת החוק נזק שנגרם בפריקה או בטעינה כשהרכב חונה. נראה לי כי בבואנו לפרש מונחים אלה, יש לנקוט בפרוש התואם את תכלית החוק בתיקון מס' 8, שהוא בעניננו הגבלת חבות הבטוח לסכונים הנובעים מהשמוש ברכב למטרות תחבורה (ראה מאמרו של צלטנר מיכאל: "הגדרת השמוש ברכב - עצירת הסחף" הפרקליט כרך מ' תשנ"א ע' 168והצעות חוק תש"ן .( 31' gמעדות המערער עולה כי עצר את הרכב לצורך חזוק המטען עלידי קשירתו ובשלב זה מעד ונפל. נראה לי שקשירה זו מהווה חלק מטעינת המטען שהוצאה מגדר תחולת החוק. קשירת המטען כשהרכב עומד היא שלב הכרחי בטעינת הרכב בין אם נעשה מלכתחילה ובין אם במהלך הנסיעה כשמתרופפת אחיזתו ברכב. טעינת רכב בכל שלב כשהרכב בעמידה, אין לראותה כשמוש תחבורתי ברכב שחל עליו החוק הנ"ל, ולנזק שנגרם יתכן ויש כסוי חבות במסגרת אחרת. הצעתי היא לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 500, 1שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961החל מכעבור 14ימים מתאריך מתן פס"ד זה ועד לתשלום בפועל. מ. סלוצקי, סגן נשיא השופט ד. ביין לדעתי, האירוע, כפי שמתואר בפרשת התביעה הוא בגדר "תאונת דרכים". כזכור מדובר בתאונה שארעה בהקשר לחיזוק מטען שהתרופף במהלך נסיעה. חברי המלומד ס/הנשיא סלוצקי סבר שהפעילות של המערער היא בגדר "טעינה או פריקה" המוצאת במפורש מגדר "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1לחוק הפלת"ד לאחר תיקון מס' .8 כזכור נחקק התיקון הנ"ל במטרה לצמצם את תחולת החוק לאחר שפרשנות בית המשפט העליון בענין שולמן (ע"א 358/83 פדי מ"ב (2) 844) נתנה לו פרשנות רחבה אשר חובקת בתוכה פגיעות שאינן קשורות כלל לסיכון תחבורתי. (ראה ה"ח התש"ן 25.12.89עמ' 31, 32). התיקון הדגיש שהשימוש ברכב חייב להעשות למטרות תחבורה ועם זאת הבהיר שפעולות הכרוכות בנסיעה ברכב והנלוות לנסיעה כמו תיקוני דרך או טיפולי דרך ברכב נכללים במסגרת המושג "שימוש ברכב מנועי" וממילא גם בגדר המושג "תאונת דרכים" שהשימוש ברכב מנועי מהווה רכיב ממרכיביו. עם זאת קיימת בהגדרת שימוש ברכב מנועי הבחנה יסודית בין פעולות נלוות שנעשו במהלך הנסיעה לבין פעילות הקודמת לתחילת הנסיעה או המבוצעת לאחר סיומה. לפיכך נקבע במפורש בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שטעינת מטען או פריקתו כשהרכב עומד אינם בגדר "שימוש ברכב מנועי". לדעתי חיזוקו של מטען במהלך נסיעה, גם אם יש צורך לעצור לשם כך את הרכב אינן בגדר טעינת מטען. פעולה כזו מהווה חלק מתהליך הנסיעה והיא נבדלת מטעינה או פריקה המתבצעים קודם להתחלת הנסיעה או לאחר סיומה. לדעתי פעולה כזו היא אנלוגית מבחינת מהותה לטיפול דרך או תיקון דרך והיא מהווה חלק מהסיכון התעבורתי. יתכן למשל שמטען שנקשר היטב בתחילת הנסיעה התרופף בשל תנאי הדרך כגון קיומן של מהמורות בכביש או בשל רוח חזקה או בשל "עייפות החומר" של החבלים הנשחקים במהלך הנסיעה. לשון אחרת - המצב בו נדרש חיזוק המטען נגרם פעמים רבות לא בשל פגם בקשירה בעת הטעינה, אלא בשל אירועים שאירעו בהמלך הנסיעה. נראה כי גם בלשון הדיבור חיזוק מטען שנתרופף אינו בגדר "טעינה". "הטעינה והפריקה" עליהם מדובר בסיפא של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" הם בגדר חריג ליתר הפעילויות הנילוות לנסיעה ולכן כחריג יש לתת לו פרשנות דוקנית או לפחות פרשנות טבעית שאינה מוציאה מקרא מכלל פשוטו. לפיכך אם דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את הערעור, מחזירים את התיק לבימ"ש קמא להמשך דיון ומחייבים את המשיבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד 500, 1ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ד"ר ד. ביין, שופט השופטת ב. גילאור: אני מצטרפת למסקנותיו של חברי, כב' השופט ד. ביין. לדעתי, לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים לתאור השלב שבו ארעה התאונה, ולכן אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה שמאחר והקביעות של בימ"ש קמא הן קביעות עובדתיות, אין להתערב בהן. המערער הגיש את תביעתו ותאר בסעיף 3לכתב התביעה כי: "ביום 24/10/90בשעה 10: 00במהלך נסיעתו של התובע בכביש נוה- שאנן ברכב מסוג פיג'ו טנדר... החנה את המכונית בשולי הכביש על מנת לחזק את המטען אשר היה על הגגון של המכונית ובעת שעלה התובע לחזק ו/או להעמיס את המטען בצורה חזקה על מנת שלא יפול, לפתע החליקה רגלו של התובע מעל הגגון של המכונית ונפל ארצה. כתוצאה מנפילה זו נפצע ונשברה ידו הימנית של התובע". בעדותו בפני כב' הנשיא קיטאי, בבימ"ש השלום סיפר המערער כי: "ביום 24/10/90נסעתי לכיוון חיפה ובעליה לנוה-שאנן ראיתי שמשהו זז, עצרתי את הרכב בצד וירדתי לחזק את זה". המטען שהיה על הרכב הוא דלתות וזכוכית והמערער עצר את הרכב על מנת לחזק את הזכוכית והדלתות שלא יפלו (עמ' 2של פרוטוקול הדיון מ-6/7/93 בת.א. 2284/91). בחקירה נגדית הוצגו לתובע טופס תביעה למל"ל נ/1, וכן תעודה רפואית נ/.2 ב-נ/ 1נרשם: "בעת ההעמסה החליק מטנדר מסוג פיג'ו" וב-נ/ 2נרשם: "החליק בעת ההעמסה". אין באלו כדי לשלול את הגירסה, כפי שגם אומצה ע"י הנשיא קיטאי כי התאונה ארעה במהלך נסיעתו של המערער שעצר את רכבו על מנת לחזק את המטען שלא יפול, ולאחר שכבר הושלמה זה מכבר טעינת הטנדר במטען שכלל, כאמור, דלתות וזכוכית. .2משכך, ועפ"י העובדות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא, היתה התאונה שארעה לתובע "עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה..." כהגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975(להלן: "החוק") והפעולות שביצע המערער במטען, אינן בגדר "טעינתו של המטען ופריקתו כשהרכב עומד", לפי תיקון מס' 8לחוק. פעולותיו של התובע במהלך הנסיעה על מנת למנוע סיכוני דרך מהנהג ומאחרים. (כמו למשל הדוגמא שהביא ב"כ המערער על הוראות תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961הקובעת: "המטען, מכסהו, מכסה הרכב מחוזקים היטב באופן שלא ישמטו ולא יתרופפו עקב הנסיעה, או מחמת הרוח"). העובדה שהמערער עצר את רכבו במהלך הנסיעה על מנת להבטיח שנסיעתו תהיה בטוחה מסכנות ומכשולים, היא שימוש ברכב לצרכי תחבורה והארוע כולו, לא נכנס, לכן, לחריג שנקבע בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" לפי תיקון מס' 8לחוק. ב. גילאור, שופטת הוחלט ברוב דיעות כאמור בפסק דינו של כב' השופט ד"ר ד. ביין. גגנפילה