קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיבוב ברך בירידה ממשאית: 1. התובע עבד בחברת אפרים לסנר בע"מ כנהג משאית חלוקת סחורה. ביום 16/7/97 נפגע התובע במהלך העבודה בתאונה המהווה, לטענתו, תאונת דרכים. הוא נפגע בברך ימין. המל"ל קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10%. הוא הגיש תביעתו זו, עפ"י חוק הפלת"ד, כנגד מבטחת המשאית. הנתבעת (המבטחת) טוענת כי התאונה לא אירעה כפי שהתובע מתאר אותה, וכי היא אינה מהווה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפלת"ד. 2. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית גורס התובע כי התאונה אירעה באופן הבא: הוא נהג במשאית של מעסיקתו (אפרים לסנר), לצורך חלוקת סחורה מסוג פחים וברזל, אותה היה אמור לפרוק במפעל "שמרלינג" באזור התעשיה בבת ים. בהגיעו למפעל "שמרלינג", ירד מתא הנהג של המשאית, וזאת על מנת לשוב ולעלות לארגז המשאית, בכדי לקרב את הסחורה לדפנות. תוך כדי ירידתו מתא הנהג של המשאית, נפל וסבל מתנועה סיבובית של ברך ימין מלווה בכאב עז ו"קליק" חזק. מנהל העבודה ב"שמרלינג" היה עד קרוב לתאונה, וחבש את התובע במקום. 3. על גירסה זו חזר התובע גם בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, שם אמר כי - "ברגע שפתחתי את הדלת בשביל לרדת למטה ואני תמיד כזה זהו... החליקה לי הרגל השמאלית על גרם המדרגה בקצה, ונחתתי עם רגל ימין על הקרקע..." (עמ' 4, ש' 20-21); "פתחתי את הדלת כדי לרדת ולפרוק את הסחורה. לא דרכתי על שתי רגליים" (עמ' 4, ש' 28); "המטרה שלי היתה לרדת מהרכב על מנת לפרוק את הסחורה כמו שאני עושה כל יום" (עמ' 5, ש' 1); "לא היה מצב שהגעתי לרצפה, כבר חבשו אותי במדרגה" (עמ' 5, ש' 5); "הכוונה שלי היתה לרדת מהרכב, לפתוח את הכנף, ולקרב את הסחורה" (עמ' 5, ש' 9-10); "לא הגעתי למצב שהתקרבתי לכיוון הארגז של המשאית" (עמ' 5, ש' 13-14). 4. התובע לא הביא כל עדים שהם להוכחת אירוע התאונה. בסיכומיו טען כי מה שתומך בגירסתו הינה תעודת המשלוח ת/10, המוכיחה כי התאונה אירעה בעת שהגיע ל"שמרלינג" לפרוק סחורה מטעם מעבידתו. תעודת המשלוח ת/10 היא תעודת משלוח רגילה ושגרתית, שכל שמצוין בה הם רק פרטי הסחורה הנשלחת, מחירה, שם הנמען, וכן התאריך והשעה. לא ברור כיצד יש בו במסמך זה כדי להוות תמיכה בטענת התובע בדבר אירוע התאונה בכלל, ובדרך שהתובע מתאר אותה בפרט. ייתכן גם, שיש משהו בטענת ב"כ הנתבעים כי תעודת המשלוח רק מחלישה את גירסת התובע, ולא מחזקת אותה, שכן, אם מקבל הסחורה חתם על תעודה זו דקות ספורות לאחר אירוע התאונה (כך העיד התובע: עמ' 11, ש' 19-20) ניתן היה לצפות כי התובע יטרח לציין בתעודת המשלוח את דבר התאונה שאירעה לו, ואולי אף להחתים על כך את מקבל הסחורה, שהיה (כאמור בתצהיר התובע) עד קרוב לתאונה. 5. בנוסף, טוען התובע, כי גם לרופאים המטפלים בקופ"ח מסר את אותה גירסה, ולראיה הוא מביא את מכתבו של ד"ר נחום הלפרין מיום 12/11/98 בו צוין, מפי התובע, כי הברך נפגעה תוך כדי סיבוב "כשירד מהמכונית בה נהג". אינני סבור כי ניתן ממלים בודדות אלה לדעת מהי הגירסה שמסר התובע לד"ר הלפרין, או לטעון כי מסמך זה מהווה תמיכה או סיוע לגירסתו הנוכחית של התובע. מכל מקום אעיר כי מסמך זה הינו מאוחר יחסית, ונעשה זמן לא רב לפני הגשת התביעה לביהמ"ש (רוצה לאמר, בשלב שבו כבר היה לתובע, מן הסתם, ייעוץ משפטי). 6. מן האמור עולה, כי גירסת התובע הינה גירסה יחידה של בעל דין ללא סיוע. לפיכך עלי לבדוק ולבחון האם קיים במקרה זה "נימוק אמיתי", "נימוק קיים" (ר' ע"א(ת"א) 147/84 ברגר נ' זכאי פס"מ תשמ"ה(א) 207, בעמ' 210), אשר מצדיק להכריע את הדין לטובתו, על סמך עדותו היחידה. 7. אומר כבר עתה, כי לנוכח שינויים מהותיים, ורלוונטיים לעניננו, שחלו בגירסת התובע (כמפורט להלן), לא ראיתי נימוק אשר מצדיק להכריע את הדין לטובתו, על סמך עדותו היחידה, שאין לה סיוע. וכאן אציין גם, כי באחת מישיבות ההוכחות, רשמתי לעצמי את התרשמותי השלילית ממהימנות עדותו של התובע. 8. הגירסה המהימנה ביותר היא, כמובן, הגירסה אותה מסר התובע סמוך לאחר התאונה, ובטרם הספיק להיוועד עם יודעי דת ודין. זוהי הגירסה, הכלולה בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" שהוגש למל"ל ביום 28/7/97 (12 יום אחרי התאונה). בטופס זה נכתב, מפי התובע, כי: "בזמן חלוקת סחורה עם הרכב, כשעליתי לקרב את הסחורה לדפנות, ירדתי מהאוטו, ועיקמתי את הרגל הימנית". מגירסה זו עולה, כי התאונה אירעה תוך כדי שהתובע עלה לארגז המשאית על מנת לקרב את הסחורה לדפנות (בכדי לפרוק את הסחורה), ואז ירד בשלב כלשהו מהרכב, נפל ונחבל. במלים אחרות, התאונה אירעה, לפי גירסה זו, במהלך פעולת פריקת מטען מהרכב (כשהרכב עומד). תשובת התובע לכך היא, שטופס זה לא נכתב על ידו (פרו', עמ' 5, ש' 8), אלא פקיד המל"ל הוא שרשם את הדברים, ועל אחריותו. הייתי מקבל טענה זו, אילו עמדה גירסה זו לבדה. אלא שהגירסה שבטופס זה אינה עומדת לבדה. גירסה זו תואמת באופן מלא ומדויק את הגירסה שהתובע עצמו בכתב ידו רשם במסמך אחר, כפי שאפרט להלן. 9. בטופס "בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גימלת נכות מעבודה", שהוגש למל"ל ביום 27/1/98, כותב התובע: "בזמן חלוקת סחורה עליתי לרכב המסחרי לקרב את הסחורה לדפנות. וכשירדתי מהרכב בקפיצה פשוטה, התעקמה ברך ימין". כאמור, את הדברים הללו כתב התובע בכתב ידו (עמ' 5, ש' 8). עולה מהם, כי התאונה אירעה במהלך פעולת פריקה של סחורה מהרכב. 10. מהו ההסבר שנתן התובע לגירסה זו שנתן הוא עצמו בכתב ידו ובחתימתו? תשובתו על כך היא - "אני לא יודע למה אתה מתכוון, אני יודע מה קרה, אני בניסוח לא יכול לדעת, הכוונה שלי היתה לרדת מהרכב, לפתוח את הכנף ולקרב את הסחורה, אולי לא הבינו אותי נכון. ש. אתה רשמת זאת? ת. אתה כותב משהו ולא מתכוון לזה. למעשה זה לא היה זה... יכול להיות שלא ניסחתי את זה טוב" (פרו', עמ' 5, ש' 8-14). אני סבור כי "הסבר" זה לאו הסבר הוא, וכי אין בפי התובע הסבר לשוני המהותי בין הגירסה אותה מסר מספר פעמים בתקופה הסמוכה לתאונה, לבין הגירסה שנולדה מאוחר יותר לצורך התביעה בביהמ"ש עפ"י חוק הפלת"ד. גם ה"הסבר" כי התובע הינו היפראקטיבי, או בעל השכלה נמוכה, לאו הסבר הוא. לא נדרשת השכלה גבוהה, או השכלה בכלל, כדי לדעת לתאר נסיבותיה של תאונה כה פשוטה. ואם התובע, סמוך לאחר התאונה, ובטרם קיבל ייעוץ משפטי, תיאר אותה כפי שתיאר, בשפתו הפשוטה והברורה לגמרי, אין כל סיבה שלא להאמין לו שאמנם כך - כגירסתו הראשונית, ולא המאוחרת - אירעה התאונה. יפים לענין זה דבריו של כב' השופט ח' כהן בפרשת ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל פד"י כ"ו(1) 281, בעמ' 287: "אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה, שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת, הנלמדת מנסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט". 11. אני קובע אפוא כי התאונה אירעה באופן ובדרך שהתובע תיאר אותה, בכתב ידו ובחתימתו, בטופס הבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה, ובמלים אחרות, כי התאונה אירעה במהלך פעולה של פריקת סחורה מהרכב, כשהרכב עומד. משמעות הקביעה האמורה היא, כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (ור' מקרה דומה בענין ת.א.(ת"א) 68750/98 דימטרי נ' אליהו חברה לביטוח צלטנר, 9126). 12. ב"כ הנתבעות טוען, בנוסף, כי למסקנה זו יש להגיע גם בשל הימנעות התובע מלזמן לעדות בביהמ"ש את מקבל הסחורה, מנהל העבודה בחברת "שמרלינג", שהיה עד ראיה לתאונה (ואשר עדותו היתה כמובן יכולה לשנות את ההכרעה בתיק זה מקצה לקצה). אכן, פעמים רבות נאמר בפסיקה כי הימנעות מהבאת עד, שבעל דין יכול היה להביאו, עשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת. אולם במקרה זה אינני סבור כי יש לעשות בכלל זה שימוש, לחובת התובע. שכן, ב"כ התובע הגיש לא פחות מחמש בקשות שונות (שנעתרו) לזימונו של העד הנ"ל לביהמ"ש; בישיבת יום 7/7/02 אף הודיע כי העד לא הגיע, וכי הוא מבקש לקיים ישיבה נוספת לצורך שמיעת עדותו; ובישיבת יום 12/1/03 (שגם בה לא הופיע העד) הודיע ב"כ התובע כי מחברת "שמרלינג" הודיעו שאין הם יכולים למסור פרטים כלשהם בעל פה. הוגש על כך גם מסמך בכתב מחברת "שמרלינג" (מצורף למוצג ת/10). בנסיבות אלו ניתן לאמר כי ב"כ התובע עשה "מעל ומעבר" לצורך זימונו של העד הנ"ל לעדות, ולא ניתן, לכן, לעשות במקרה זה שימוש לחובתו בכלל הראייתי בענין הימנעות מהבאת עד. דברים אלה לא אמרתי אלא כדי להפיס דעתם של התובע ובא כוחו, אך אין בהם כדי לשנות את התוצאה. 13. לסיכום, התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ודין התביעה להידחות. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ברכייםמשאיתירידה ממשאיתיציאה מרכב / ירידה מרכב