סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה: א. ההליך והחלטת ועדת הערר. המערערת הגישה ערעור על פי תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) ערעור לפני ביהמ"ש המחוזי התשל"ז- 1977(להלן: "תקנות הערעור") על החלטת ועדת ערר בהשגה על החלטת המשיב, לסווג את המערערת כ"עסק אחר" ולא כ"מפעל תעשייתי". ועדת הערר קבעה, כי דין הערר להדחות, באשר הוגש באיחור. הנמקת הועדה היתה כדלקמן: "ביום 28.1.92הודיע המשיב למערערת, כי עיסקה סווג כ"עסק אחר"". ביום 23.2.92פנתה המערערת (בטעות נכתב בהחלטת הועדה "המשיבה" ד.ב.) באמצעות רוה"ח והחשב שלה מר טולדנו יצחק, והעלתה טענות כנגד הסיווג הנ"ל. ביום 25.3.92, ענתה המשיבה למערערת. לדעת הועדה, יש לראות את פניית המערערת למשיבה כהשגה ואת התשובה מיום 25.3.92כתשובה להשגה. הערר לועדה הוגש ביום 16.7.92, כלומר מעבר לתקופה בת 30הימים הקבועה בסעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1976(להלן: "חוק הערר"). לדעת הועדה, אין סמכות להארכת המועד להגשת הערר, שכן אין כל איזכור בחוק הערר לאפשרות כזו. ההסדר השלילי האמור נלמד בין היתר מכלל האמור בסעיף 4(ב) לחוק הערר שבו נאמר, כי משלא השיב מנהל הארנונה תוך 60יום להשגת המשיב, ייחשב הדבר כקבלתה זולת אם האריכה ועדת הערר, תוך תקופה זו את מועד מתן התשובה מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על 30יום. סעיף 4(ב) הוא הסעיף היחיד בחוק הערר הדן בהארכת מועדים. ב. טיעוני המערערת. המערערת מחלקת את טיעוניה לשלושה. ראשית, היא טוענת, כי תשובת המשיבה מיום 25.3.92אינה מהווה החלטה בהשגה. שנית, לדעתה יש בידי ועדת הערר סמכות להאריך מועדים. שלישית, בנסיבות מקרה זה קיימים טעמים מספיקים להארכת מועדים. אשר לטענה הראשונה, מסכימה המערערת עם קביעת ועדת הערר שמכתבה לעיריה מיום 23.2.92מהווה השגה, אך לדעתה תשובת העיריה מיום 25.3.92אינה מהוה תשובה להשגה. היא רואה את התשובה להשגה במכתב עו"ד הורוביץ מיום .25.6.92 וכאן המקום לציין, כי מכתב המערערת מיום 23.2.92החתום ע"י חשב המערערת רוה"ח טולדאנו, הופנה לעיריית חיפה ע"י גב' בת שבע קיוויתי והוא התיחס למכתב מיום 28.1.92שבו הודע למערערת על סיווגה בגדר "עסקים אחרים". בתשובת העיריה מיום 25.3.92שהעתקו נשלח לגב' קיוויתי, יש התיחסות לאותו מכתב מיום .23.2.92במכתב זה יש שני חלקים: חלק פורמלי בו נאמר, כי "חיוב בארנונה יש ל"תקוף עפ"י ההליכים ובמועדים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו- 1976(להלן: "חוק הערר"). עפ"י חוק הערר, יש בראש ובראשונה להשיג בפני מנהל הארנונה - "אתם לא עשיתם כך". בחלק השני, שנכתב "מבלי לבטל האמור לעיל" נאמר, כי "מופנית תשומת ליבכם לצווי המיסים לעיריית חיפה על פיהם נכללו הוצאה לאור והוצאה לאור של עתון בהגדרת "עסקים אחרים" והוא הקובע. לאור המפורש אין מקום, לשינוי הסיווג לביטול החיוב". המכתב חתום על ידי עו"ד יפה הורוביץ ס/ממונה על ההכנסות ועוזרת לראש מינהל הכספים. על מכתב זה השיב ב"כ המערערת במכתב מיום 22.6.92המופנה אל עו"ד הורוביץ, בו עמד על דעתו שמכתב המערערת באמצעות החשב טולדנו מיום 23.2.92מהווה השגה. עוד נטען, שתשובת עו"ד הורוביץ אינה נחשבת לתשובה בהשגה ולכן יש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה. על מכתב זה נשלחה תשובה ע"י עו"ד הורוביץ ביום 25.6.92, בו חזרה על עמדתה, כי המערערת לא נקטה בהליכים הנכונים לפי חוק הערר. לא היתה פניה לכתובת הנכונה. עם זאת נטען, כי המערערת קיבלה תשובה לגוף הענין. בכתב הערר לועדה טוענת המערערת, כי בתשובה אחרונה זו יש לראות תשובה להשגה. ג. דיון ומסקנות. לדעתי, מנועה המערערת מלטעון, כי תשובת עו"ד הורוביץ מיום 25.3.92אינה תשובה בהשגה מהטעם הפשוט, שהתשובה התקבלה בתגובה למכתב שהופנה לגב' קיוויתי בעיריית חיפה ולא למנהל הארנונה והתשובה באה מעם עירית חיפה עם העתק לאותה גב' קיוויתי. התשובה באה איפוא מהנמען אליו הופנה המכתב (אין חשיבות לכך שחתומה עליו עו"ד הורוביץ ולא גב' קיוויתי עצמה). והנה אם תשובת הנמען אין תשובה להשגה, הרי גם ההשגה אינה השגה. ואם אין השגה, ממילא לא קמה סמכות ועדת הערר. לשון אחרת, המערערת בטיעוניה כורתת את הענף עליו נשענת סמכות ועדת הערר. נסיונה של המערערת לראות דוקא במכתב השני של העיריה, זה מיום 25.6.92, תשובה להשגה לא יצלח, שכן המכתב השני מפנה למכתב הראשון מיום 25.3.92(ראה סעיף 5למכתב השני) והוא נכתב ע"י אותו גורם (עו"ד הורוביץ). אם המערערת רואה במכתב מיום 25.6.92החתום אף הוא ע"י עו"ד הורוביץ תשובה להשגה, במה נבדל הוא ממכתבה הראשון של עו"ד הורוביץ שבו אין המערערת מוכנה לראות תשובה להשגה? אשר לסמכות הארכת המועדים, צודקת ב"כ המשיבה בטענתה, כי לא קיימת סמכות להאריך מועדים אם אין החוק מקנה אותה. לא בחוק ולא בתקנות, אין הוראה הנוגעת להארכת מועד להגשת ערעור. ההוראה היחידה הנוגעת להארכת מועדים מצויה בסעיף 4(ב), אך היא נוגעת לסמכות ועדת הערר להאריך למנהל הארנונה את המועד להגשת תשובה להשגה. קביעת מועד לערעור בחיקוק, כמוהו כקביעת תקופת התישנות, יש בה להגן על הציפיות של הצד שזכה בהחלטה שיפוטית או מנהלית או מתן החלטה מינהלית, כי עם חלוף המועד לערעור, חוסנה זכותו ואינה צפויה עוד לתקיפה, לביטול, או לשינוי. (השוה גם בג"צ 122/73 עבאדי נ' שר הפנים פד"י כ"ה (2) 253בע' 270; וראה בעיקר ע.א. 22/56 כהן נ' קצין התגמולים פד"י י' 1375, 1383). כדי שניתן יהיה לפגוע בציפיות זו, חייבת להתקיים הוראה מפורשת של המחוקק או מחוקק המשנה. הנה כי כן, נאמר בב"ש 293/87 הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נ' הלוי פד"י מ"א - (2) 527, 530: "טוען ב"כ המבקש, כי לביהמ"ש סמכות טבועה להאריך מועדים. אין לקבל טענה זו. אכן מקום שביהמ"ש מוציא פס"ד וקוצב בו מועד לעשיית מעשה, נתונה בידו גם הסמכות הטבועה להאריך את המועד שנקבע (ד.נ. 22/73 בן שחר נ. מחלב פד"י כ"ח - (2) 89; וראה גם ע.א. 748/81 סוקולובר נ' הרפז פד"י ל"ח - (2) 688בע' 693). אולם אין ללמוד מסמכות זו על עניננו. עוסקים אנו בסוגיית הארכת הקבועים בחיקוק. ענין זה הוא כמוסבר מתחום סדרי הדין ותחום זה מוסמך להסדיר מחוקק המשנה בלבד. ומכאן שבהעדר הסמכה מפורשת, "אין סמכות לבית המשפט להאריך מועד הקבוע בחיקוק"" (ההדגשות לא במקור). ואם לגבי בתי משפט כך, קל וחומר שזהו הדין לגבי טריבונל מינהלי. אכן ס' 22(ב) לחוק בתי הדין המינהליים התשנ"ב-1992, מקנה לבתי דין מנהליים סמכות להאריך מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, אלא שמסעיף 4(א) לחוק הנ"ל אנו למדים, כי החוק הנזכר חל רק על חוקים הנכללים בתוספת לאותו חוק וחוק הערר אינו מופיע בתוספת הנזכרת. גם בחוק הערר עצמו, אין הוראה שחוק בתי הדין המנהליים - חל עליו. אין ללמוד בדרך היקש מההוראה שבחוק בתי הדין המינהליים על עניננו, שכן אין לפנינו "לקונה" (וראה חוק יסודות המשפט התש"ם-1980), אלא הסדר שלילי. מדברי ההסבר לסעיף 4להצעת חוק בתי הדין המנהליים (ה.ח. 2073מיום 17.7.91התשנ"א בע' 335) אליו הופניתי ע"י ב"כ המשיבה, אנו למדים, כי בכוונה לא הוחל החוק על כל מערכת הטריבונלים המנהליים. הנה כי כן, נאמר שם: "החוק המוצע הוא כללי ויש מקום שהוראותיו יחולו על מירב בתי הדין המנהליים. עם זאת, יש להתחשב בכך שלגבי בתי דין מסוימים מוצדק, בגלל סוג הפעילות שלהם, שהוראות מסוימות יהיו שונות מאלה של החוק הכללי. משום כך מוצע שהחוק יוחל בהדרגה על בתי דין שונים, תוך בחינה של כל בית דין כדי לברר אם מתאים להחיל עליו את החוק". (ההדגשות אינן במקור). מכאן, שגם מחוק זה לא תצמח הישועה למערערת. מעבר לצורך אוסיף, כי גם אם היינו מניחים, כי קיימת סמכות בידי ועדת הערר להאריך מועדים, לא מצאתי בהודעת הערר או בסיכומי ב"כ המערערת בפני ועדת הערר טעם מיוחד לעשות שימוש בסמכות כזו. בסיכומים בפני נטען, כי המכתב של עו"ד הורוביץ מיום 25.3.92היה בלתי ברור וכי לכן לא הבינה המערערת, כי מדובר בתשובה להשגה, - אינני יכול לקבל טענה זו. ראשית, בתשובה יש גם התיחסות לסוגיית הסיווג לגופה. שנית, טענה שהמערערת לא הבינה האמור במכתב, היא טענה עובדתית הנוגעת למצב נפשה של העוררת והיה מקום לתמכה בתצהיר - דבר שלא נעשה. לפיכך, אין מנוס מדחיית הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 200, 1ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. בשולי הדברים אעיר, שלא ברור לי מדוע המחוקק לא ראה לנכון לכלול את ועדת הערר בין הגופים שחוק בתי דין מנהליים חל עליהם ומדוע אין הוראה בחוק בדבר הארכת מועדים. אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק דיני זה ליועץ המשפטי לממשלה, ליועץ המשפטי למשרד הפנים וליו"ר ועדת הפנים של הכנסת ע"מ שיתנו דעתם לשאלה, האם אין מקום להביא לתיקון המצב, באופן שלועדת הערר תוקנה סמכות להארכת המועד להגשת ערר. תעשיה (ארנונה)מפעל (ארנונה)מפעלארנונהתעשיה