סעיף 144 לפקודת מס הכנסה קובע שכל החותם על דו"ח שומה או על טופס המוגש על-פי הפקודה רואים אותו כמי שיודע כל עניין שבהם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 144 לפקודת מס הכנסה: השופט ד' לוין: .1המערערים וכן חברת גרשון צפור, אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ, הועמדו לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על-פי כתב-אישום, המייחס, בעיקר למערערים, ביצוע עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], רובן ככולן עבירות על-פי סעיף 220לפקודה, באחד מסעיפי המשנה שבו. .2 בתום דיון נרחב בכתב האישום, זיכה השופט המלומד בדרגה הראשונה את חברת גרשון צפור בע"מ מכל אשמה שיוחסה לה, ואילו את המערערים שלפנינו זיכה מרוב האישומים, שיוחסו להם באחד-עשר אישומים נפרדים, והרשיע אותם בשניים: א) עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], על-פי חלק מהאמור באישום השביעי שבכתב האישום. ב) עבירה בניגוד לסעיף 217לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], וזאת בהקשר לחלק מהעובדות, שיוחסו למערערים באישומים הראשון עד הרביעי, זאת לאחר שבית המשפט המיר את סעיף העבירה המקורי, שהיה סעיף 220, לסעיף 217, שעניינו עריכת דו"ח לא נכון ללא הצדק סביר, ושאינו מחייב הוכחת כוונת זדון להשתמט ממס, כנדרש בסעיף .220 .3 העובדות החשובות לענייננו הן אלה: א) המערערת 1היא חברה של אדריכלים ומתכנני ערים - אשר הוקמה ונוסדה בשעתו על-ידי האדריכל ב' אידלסון ז"ל, שנפטר לבית עולמו בסוף שנת .1972המערער 2הוא אדריכל במקצועו ובמשך תקופה ניכרת נמנה עם חברי החברה הנ"ל והיה, למעשה, שותפו של האדריכל ב' אידלסון ז"ל בניהול עסקי החברה. לאחר שנפטר ב' אידלסון, היה המערער 2לדמות המרכזית והקובעת בניהול המערערת. בשמונה האישומים הראשונים שבכתב האישום הואשמו שני המערערים בהשמטת הכנסות בזדון מהדו"חות שהוגשו על-ידי המערערת 1לשנות המס 1973- .1975בשני אישומים נוספים יוחסו מעשים כנ"ל למערער 2ולחברת גרשון צפור בע"מ, אליה הועברו הפעולות העסקיות של המערערת 1, זאת בשנות המס 1976ו- .1977אישום אחר יוחס למערער 2בלבד, ועניינו מסירת תרשומת כוזבת במזיד ובכוונה להשתמט מתשלום מס. בכך שהשמיט רכוש בדיווח בדבר הונו ליום .31.3.76 ב) כשמדובר בכתב האישום על השמטות מדו"חות ועל רישומים כוזבים בספרי החשבונות, אין מדובר בהעלמת תקבולים והשמטות בסעיף ההכנסות, אלא ברישום הוצאות בספרי החשבונות של המערערת 1, כאילו היו אלה הוצאות עסקיות שלה, הראויות לניכוי מההכנסה הכוללת לשם קביעת ההכנסה החייבת, בעוד שלמעשה היו הוצאות אלה הוצאות פרטיות שונות של המערער 2- מנהלה של החברה. בין יתר ההוצאות, שלטענת התביעה נרשמו שלא כדין, היו גם הוצאות שאינן פרטיות, אך שלא היו ראויות להירשם כהוצאות עסקיות של המערערת .1 ג) אשר לאישום, שבגינו הורשעו המערערים בעבירה לפי סעיף 220לפקודה הנ"ל, המדובר הוא בהוצאה, שנרשמה בספרי החשבונות של המערערת 1בשנת המס 1976, סכום של 500, 28ל"י שולם לאלמנתו של המנוח אידלסון על-פי הסכם שנערך ונחתם בין עיזבונו של אידלסון המנוח לבין המערער 2, ונרשם בספרים כתשלום בגין "עבודות חוץ". באותו הסכם (ת/162) נאמר, בין היתר, כי בעקבות ניתוק הקשר בין המערער 2לבין עיזבון המנוח אידלסון, הוסכם שהגברת הילדה אידלסון תעזור למשרד בכל הנוגע להתכתבויות בשפה האנגלית, ובתמורה לכך תשלם לה החברה (המערערת 1) סכום של 000, 28ל"י לשנה. עוד נאמר, כי הגב' אידלסון תבצע את העבודות באופן עצמאי וכראות עיניה. סוכם, כמו כן, שמצב זה יתמשך למשך 6שנים, החל מה- .1.9.74עוד נאמר באותו הסכם, שהגברת אידלסון תחתום על העברת אחת ממניות החברה למערער 2וכן על ויתור על כל הזכויות של העיזבון בחברה והפיכת יתר המניות, שהיו רשומות על שם המנוח, למניות נדחות. אין חולקים על כך, שהגב' אידלסון קיבלה בשנת המס 1976את הסכום של 500, 28ל"י, אולם היא לא קיבלה כסף זה, כפי שנרשם בספרים, כתשלום עבור עבודות, שביצעה על-פי ההסכם למען החברה (המערערת 1). מוסכם ומקובל על בעלי הדין, שהגברת אידלסון לא עשתה כל עבודה תמורת הכסף שקיבלה. מכאן, שהרישום כפי שנעשה בספרים היה כוזב בעליל. ד) ככל שמדובר באישום, על-פיו הורשעו המערערים בעבירה על-פי סעיף 217לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], העובדות הן אלה: בדו"ח, שהגישה המערערת 1בדבר הכנסותיה בשנות המס 1973ו-1974, תבעה זו הכרה בפחת בשיעור 2.476ל"י בכל אחת מן השנים, ואת התביעה הזו ביססה על דו"חות שנערכו על טופס י"א, המאשרים את דבר הפחת. מדובר בפחת על מכונית, שהייתה רשומה בעבר על שם העסק, אולם, בשנות המס הנדונות כבר לא הייתה שייכת לעסק, אלא, עוד קודם לכן, הועברה לבני משפחתו של אידלסון המנוח, והיא הייתה בבעלות חתנה של גב' אידלסון. מר יוסי ריגר. זה העיד, שרכש את המכונית מאת החברה זמן קצר לאחר פטירתו של האדריכל אידלסון ז"ל. אכן, הוא נמנה עם מנהלי המערערת 1וגם חתם על שיקים בשמה, אולם די ברור, כי פרט לכך הוא לא עשה בפועל כל עבודה או שירות למען המערערת 1, וכמובן, לא עשה שימוש במכונית לקידום עסקי החברה. .4מרוב רובם של האישומים זוכה, כאמור, המערער. בחלק מהם משום שרכיבי העבירה והעובדות המבססות אותה לא הוכחו חלקם אף לא לכאורה - ובחלקם משום שנותר עדיין ספק בלבו של השופט המלומד בדרגה הראשונה, אם אמנם העובדות כפי שהוכחו מצביעות על ביצוע העבירה מעבר לכל ספק סביר. אולם בשני העניינים, שבהם הורשעו המערערים, היה השופט המלומד איתן בדעתו, כי העבירות בוצעו, וכי ההרשעה מתחייבת על-פי חומר הראיות שהיה לפניו. כנגד ההרשעה בשני העניינים הנ"ל מופנה הערעור, שכן לגירסת באכוח המערערים, מן הראוי היה לקבל את עמדתו, שבשני העניינים ובכל אחד מהם נהגו המערערים כשורה והגיעו לכלל הסדר עם פקידי השומה בדבר השומה הראויה לאותן שנים, וכל עבירה של ממש לא בוצעה. על המערערים הוטלו עונשים מתונים מאוד בעקבות ההרשעה, ולפיכך אין הערעור מופנה כנגד גזר הדין. .5אשר להרשעה על-פי סעיף 220לפקודה הנ"ל, דין הערעור להידחות. סניגורם של המערערים אינו כופר למעשה בכך. שהרישום שנעשה בספרים אינו משקף נאמנה את מהות ההוצאה, שהרי הגברת אידלסון לא ביצעה כל עבודה עבור העסק וממילא לא היתה זכאית לשכר בגין עבודה כזו, ואם נרשם שקיבלה שכר עבור עבודות שביצעה, כי אז רישום זה אינו נכון. אולם הסבר בפיו, שלדעתו שולל כל כוונת זדון מהמערערים וממילא מערער את בסיס ההרשעה. ההסבר הוא, כי האדריכל אידלסון המנוח היה חולה, על- כן אי-אפשר היה לעשות לו ביטוח חיים על חשבון החברה, כפי שהדבר נעשה לגבי המערער .2משנפטר, ואלמנתו נותרה ללא פנסיה, הציע חתנה, יוסי ריגר, שייתנו משהו לאלמנה לכמה שנים במקום פנסיה או ביטוח. ריגר הציע, שגב' אידלסון תבצע עבודות תרגומים, בהיותה מורה לאנגלית ולשפות אחרות, והיא תעבוד כשתרצה וכשיהיה צורך בעבודתה. עם זאת ביקש ריגר, שלא יכתבו פנסיה, מפני שזה לא היה נעים, כביכול, שגברת אידלסון תקבל פנסיה משותף צעיר. התברר למערערים, כי הגברת אידלסון אינה מתכוונת לעבוד, ואז סברו, שאפשר לרשום את התשלום שנעשה לה בדרך אחרת, והדרך שנמצאה לכך היא לרשום את ההוצאה תחת הכותרת "עבודת חוץ". גירסה זו לא הייתה מהימנה על הדרגה הראשונה, והיה לשופט המלומד היסוד המלא שלא לקבלה. היא נוגדת בצורה ברורה וחד-משמעית את הכתוב בהסכם שנערך ונחתם עם הגברת אידלסון. קריאה נכונה של ההסכם מלמדת על כך, שהתמורה האמיתית לאותם סכומים, שהובטחו לגברת אידלסון, היא העברת מניה ממניותיה למערער 2וויתור על כל הזכויות המתלוות והכרוכות במניותיה והפיכתן למניות נדחות. מכאן, שבמודע ובכוונה זדונית העלימו המערערים עובדה זו מפקיד השומה, ושיקפו בספרי החשבונות הוצאה, הראויה לניכוי מההכנסה הכוללת. שאין לה בסיס במציאות. בכך ביקשו המערערים להקטין את ההכנסה החייבת וממילא להפחית את המס שיחויבו בתשלומו באותה שנת מס. קביעותיו העובדתיות של השופט המלומד בדרגה הראשונה מבוססות הן, ואין הצדקה להתערב בהן. המסקנה המשפטית היא פועל יוצא מהעובדות המוכחות. לפיכך, כאמור, ההרשעה בדין יסודה. .6אשר להרשעה האחרת לפי סעיף 217לפקודה, אין חולקים, שבדו"חות לשנת 1973ו- 1974נתבע פחת עבור מכונית, שבאותן שנים הייתה כבר שייכת לא למערערת 1אלא למר יוסי ריגר. לכאורה, הוכחה איפוא העובדה הבסיסית, כי נרשמו הוצאות, הנובעות מפחת בספרי החשבונות של החברה בשנים הנדונות, שלא היה ראוי לרשמן. עם זאת, סבר השופט המלומד, שאין בפניו ראיות ישירות או אחרות, שהמערער 2הוא שהורה לרשום בטופס י"א את הוצאות הפחת על המכונית, ואף לא שהורה לחייב את החברה בהוצאות הביטוח עליה בשנים הנדונות; על-כן אין להרשיעו בעבירה על-פי סעיף 220לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], למרות הרישום הכוזב, שכן עבירה זו מחייבת על-פי מרכיביה קיום יסוד של כוונה זדונית להשתמט מתשלום, וכוונה כזו לא הוכחה במקרה דנן. כנגד קביעה זו של השופט המלומד לא הוגש ערעור מטעם המדינה. השופט המלומד השתמש בסמכותו על-פי סעיף 144לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הקובעת, שכל החותם על דו"ח שומה או על טופס המוגש על-פי הפקודה רואים אותו כמי שיודע כל עניין שבהם. לכן קבע, שהמערער 2אשר חתם על הדו"חות שהוגשו לשנות המס הנ"ל, ושאליהן צורפו, בין היתר הטפסים י"א בעניין הפחת, ידע, כי המערערת 1תובעת פחת בגין מכונית, אשר נמכרה קודם לכן לריגר ולא הייתה בשימוש החברה. בעשותו שימוש בחזקת החלוטה, העולה מתוך הוראות הסעיף הנ"ל, החליט השופט המלומד להמיר את סעיף ההרשעה ולהעמידו על סעיף 217לפקודה הנ"ל, בכך, שהמערערים רשמו את הכנסות המערערת 1בשנות המס הנ"ל בחסר, בעטיים של סכומי הפחת הנ"ל, זאת ללא הצדק סביר. .7טוען הסניגור המלומד, כי לא היה זה מן הראוי להפעיל כנגד המערער 2את החזקה לפי סעיף 144לפקודה הנ"ל, שכן הרישום נעשה בטופס י"א, שצורף לדו"ח, ועל טופס זה לא חתם המערער .2נכון, שהמערער 2חתם על המאזן ועל הדו"ח לשנות המס הנ"ל, אולם חתימה על מסמכים אלה אין דינה כחתימה על הטופס עצמו. את החזקה האמורה שבדין ניתן היה להפעיל נגד המערער 2, וממילא גם נגד המערערת 1, אילו חתם המערער 2על טופס י"א, ודווקא עליו. מעבר לכך, לדברי הסניגור, הטעות במקרה זה היא טעותו של רואה החשבון של החברה, מר ארצי, ורואה החשבון נטל על עצמו את האחריות על רישום מוטעה זה. לפיכך, מה כי נלין על המערערים, שפעלו לפי עצתו? סעיף 144לפקודה קובע לאמור: "דו"ח, אמרה או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על ידי אדם פלוני או בשמו, רואים אותם לכל ענין כאילו ניתנו על ידי אותו אדם או בהרשאתו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החותם על כל דו"ח, אמרה או טופס כאלה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם". בהקשר לסעיף זה נפסקה הלכה על-ידי כבוד השופט אשר לאמור: "ברור מנוסח הסעיף הנ"ל שהוא יוצר שתי חזקות (presumptions) שונות: הראשונה, המתוארת בחלקו הראשון של הסעיף והמתייחסת לזהותו של החותם על דו"ח, אמרה או טופס, הינה חזקה ,רגילה' הניתנת לסתירה, על-ידי הבאת ראיות; השניה, זו המתוארת בחלקו השני של הסעיף והמתייחסת לידיעתו של החותם על דו"ח, אמרה או טופס, אינה ניתנת לסתירה והיא מהווה ,חזקה חלוטה' praesumptio) ( juris et de jure(ע"פ 263/72(1), בעמ' 324)." במקרה דנן, עניין לנו עם החזקה החלוטה, המתוארת בחלקו השני של סעיף .144 כזכור, חתם המערער 2על מאזן החברה ועל הדו"ח השנתי לשנות המס הנ"ל ולא חתם על טופס י"א, שבו מופיע המידע בעניין הפחת, אולם טופס י"א נספח למסמכים, שעליהם חתם המערער 2כמי שמאשר את אמיתות תוכנם. עולה וניצבת השאלה, אם בכך שהמערער 2חתם על המסמכים, שאליהם צורף טופס י"א, רואים אותו כמי שחתם גם על טופס י"א או כמי שיודע את האמור בטופס זה מכוח חתימתו על המסמך העיקרי, שטופס י"א הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אם התשובה לשאלה האמורה היא חיובית, כי אז המסקנה היא, שהחזקה החלוטה האמורה תחול על המקרה דנן, כיוון שכך אין לשמוע טענות ואין להרשות הבאת ראיות, המנוגדות למסקנה החוקית העולה מתוך סעיף 144(ע"פ 263/72[1] הנ"ל). אולם אם התשובה שלילית היא, כי אז לא תחול החזקה החלוטה, כל עוד לא חתם המערער 2על טופס י"א עצמו. .8מטרת סעיף 144לפקודת מס הכנסה הנ"ל היא לגבור על קושי, שקיים תמיד וביתר שאת בנושא בו אנו עוסקים, והוא - כיצד תוכח ידיעתו של נישום לעניין עובדה מסוימת, החשובה לקביעת השומה, או לקביעת כוונתו הפלילית. הוכחת הידיעה היא קשה תמיד, שהרי עוסקים בנושא שהוא בצפונות לבו ובסתרי הגיגיו ומחשבותיו של אדם. האמת בנושא זה יש שהיא עולה וצפה על פני השטח על-ידי התוודות מפי אדם, החושף בדבריו לעין כול את הגיגיו ואת המידע שמצוי עמו. אולם כשהתוודות כזו אינה קיימת, הוכחת הידיעה כרוכה בפסיפס של עובדות, שיש לקשרן זו אל זו, ואשר יחדיו מתגבשות לראיה בדבר הידיעה. סעיף 144בא להקל בנושא זה. כפי שהוסבר לעיל, הוא מעמיד שתי חזקות: החזקה האחת הניתנת לסתירה היא, כי דו"ח או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על-ידי אדם פלוני, רואים אותם לכל עניין כאילו אמנם ניתנו על-ידיו או בהרשאתו. דהיינו, אין לנו לחקור ולדרוש ולאמת עובדה זו, שכן לכאורה היא עולה ונחשפת על פניה. החזקה האחרת, מרחיקת הלכת, היא זו הנוגעת ממש לענייננו, והיא, שחזקה על אדם שיודע הוא כל עניין המפורט בדו"ח, באימרה או בטופס, שהוא חתום עליהם, שכן מותר לנו להניח, כי אין אדם מאשר בחתימתו מסמך, שאין הוא יודע את תוכנו. יודגש, שמדובר כאן בידיעת תוכן המסמך ולאו דווקא באישור אמינות תוכנו. .9מאחר שמדובר בחזקה חלוטה, שהיא הנחה משפטית קובעת ומכרעת, יש להקפיד בהפעלת חזקה זו בדרך כלל ובהליך פלילי במיוחד. לכן, עד שאנו באים לקבוע, אם אדם נתפס מכוח חתימתו בידיעת תוכנו של מסמך, עלינו להשתכנע, כי אמנם החתימה מכילה בתוכה אישור לידיעת תוכנו של המסמך. .10אין ספק, ובעניין זה לא יכול להיות ויכוח, שאם חתימתו של אדם מופיעה על גופו של המסמך, חזקה שהחותם על המסמך יודע את תוכנו. הוא הדין, למשל, כשאדם חתם על טופס, על דו"ח או על אימרה. אולם, האם רק במקרה כזה תופעל החזקה החלוטה הנ"ל? מה, למשל, כאשר נישום ממציא לפקיד השומה טופס, הכולל מידע החשוב לענייננו, אולם הטופס מצורף למכתב, כחלק מאותו מכתב, והחתימה מופיעה על מכתב הלוואי; האם נאמר במקרה זה, שהחתימה על המכתב, שהטופס הנספח הוא עיקר תוכנו, אינה חתימה, המלמדת מכוח עצמה על דבר הידיעה? דומני, שהתשובה על כך תהיה שלילית. די בחתימה על המכתב כדי להפעיל את החזקה. .11בענייננו, טופס י"א - הוא הטופס שבו תבעה המערערת 1פחת שלא מגיע לה - לא נושא חתימתו של איש. אולם טופס זה צורף כאחד הנספחים החשובים לדו"ח השנתי, אשר הגישה המערערת 1, באמצעות המערער 2, לפקיד השומה, לשנת המס 1973ולשנת המס .1974לדו"ח זה, החתום על- ידי המערער 2, צורפו נספחים נוספים, החשובים לעניין הדו"ח והמהווים כולם יחדיו חלק בלתי נפרד מהדו"ח עצמו, כגון המאזן, דין וחשבון כספי ועוד כיוצא באלה פרטים, הדרושים לעניין. חתימתו של המערער 2על הדו"ח אינה חתימה סתמית, אלא היא באה לאשר את שנאמר מעל החתימה: "...הרינו מצהירים שהפרטים שמסרנו בדין וחשבון דלעיל על כל צירופיו הם נכונים ושלמים" (ההדגשה שלי - ד' ל'). לצורך ענייננו, אין אני נדרש לקבוע, עד כמה חתימתו של המערער 2מהווה אישור החלטי בדבר נכונות הדו"ח ושלמותם, אולם לבטח יש בחתימה אישור לכך, שלפחות הוא יודע, מה כלול בדו"ח ומה צורף לדו"ח כנספח. לפיכך, דעתי היא, כי בנסיבות אלה ונוכח ההצהרה הנ"ל, קמה ומופעלת החזקה החלוטה, כי המערער 2ידע, שהמערערת 1, בדו"ח השנתי שלה לשנות המס הנ"ל, תובעת פחת בגין המכונית - פחת שאינה זכאית לו. אפשר שהמערער 2נהג בפזיזות כשחתם על הדברים, אפשר שסמך על אחרים כשחתם על ההצהרה בדו"ח לעניין שלמותו ונכונותו של המידע, אולם אלה הם הרהורים, שאינם בתחום הוכחת הידיעה, אלא בתחום הצידוק לדיווח הלא מדויק. .12כפי שכבר צוין לעיל, השופט המלומד בדרגה הראשונה לא קיבל את עמדת התביעה, כי במקרה דנן הוכחה כוונה זדונית להשמיט הכנסה. ידיעת העובדה, כי נתבע פחת בגין המכונית שכבר לא הייתה בבעלות החברה, עדיין, מכוח עצמה, אינה מלמדת על כוונה זדונית. אולם השופט המלומד סבר, כי אם הוכחת כוונה זדונית אין כאן, עילה לדרוש מהמערער 2הסבר להכללת מידע לא נכון בדו"ח ולכך שקיים הצדק סביר לרישום זה על-פי דרישת סעיף 217לפקודה הייתה גם הייתה. ההסבר, שניתן על-ידי המערערים, שבעיניהם יש בו הצדק סביר לרישום המוטעה האמור, הוא, כי היה זה רואה החשבון,אשר קיבל על עצמו אחריות לרישום. לכן, אין לבוא בטרוניה עליהם, משנתפסו לטעות זו וחתמו על המסמך. הסבר זה לא יכול להתקבל כמניח את הדעת וכהצדק סביר לרישום. כל שעל התביעה היה להוכיח הוא, כי הרישום הוא לא נכון, וכתוצאה מכך הדו"ח, שחתום עליו המערער 1, גם הוא אינו נכון, וכי ההסברים שנתנו המערערים אינם בגדר הצדק סביר לרישום מוטעה זה. בדרישה זו עמדה התביעה באופן מלא, בין היתר, על-ידי הוכחת הידיעה של המערער 2, שהחברה תובעת ניכוי פחת כנ"ל, כפי שהיא נלמדת מכוח סעיף .144 .13אשר על-כן דין הערעור להידחות בשני העניינים שכלפיהם הוא נסב, דהיינו הרשעתם של המערערים בביצוע עבירות על-פי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 217לפקודה זו, על רקע העובדות המוכחות שתוארו בהכרעת הדין ונסקרו לעיל. השופט א' גולדברג: אני מסכים לאמור בפסק-דינו של חברי המלומד, השופט ד' לוין, וברצוני רק לציין כי במקרה דנן אין אנו נזקקים לשאלה, אם יש להחיל את החזקה החלוטה שבסיפא לסעיף 144לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], במקרה בו צורף טופס שלא נחתם למכתב לוואי שנחתם - כדוגמה, שהובאה על-ידי השופט ד' לוין בפסק-דינו. במקרה הנדון חתם המערער על דו"ח, שאליו צורפו נספחים שונים, המהווים כהצהרתו חלק בלתי נפרד הימנו. מכאן שהחזקה החלוטה שבסעיף 144הנ"ל אינה חלה על נספח מן הנספחים, כשהוא עומד ברשות עצמו, אלא היא מופעלת מכוח החתימה על הדו"ח עצמו, כשאת הכתוב בנספחים יש לראות כאילו הוא כתוב בגוף הדו"ח. טול לדוגמה נישום, שאינו מתמצא בסבך הדו"ח השנתי שעליו להגיש, ולפיכך אין הוא ממלא את פרטי הדו"ח אלא מצרף אליו מסמכים בלבד, שיש בהם כדי לאפשר לפקיד השומה לערוך את השומה. האם לא נאמר, כי גם במקרה זה יש להחיל את החזקה שבסעיף 144, אף-על-פי שחתימת הנישום מצויה על הדו"ח בלבד? הוא הדין בענייננו, שגם אם לא חתם המערער על טופס י"א שצורף לדו"ח, חתימתו על הדו"ח היא שמפעילה את החזקה החלוטה בדבר ידיעתו על כל עניין שבדו"ח. השופטת ש' נתניהו: אני מצטרפת לאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין ולהערתו של השופט גולדברג. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. מיסיםמס הכנסהחוקי מס הכנסה