סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות קובע כדלקמן: 15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה. תכלית חקיקתו של חוק העבירות המנהליות היתה להעמיד בידי רשויות האכיפה, אמצעי נוסף, בצד הסמכות המוקנית להם ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. אין לכחד כי בפיתוח המסלול המנהלי יש כדי להפחית את העומסים על המערכת המשפטית, ויתרונו המהותי הוא בכך שבמקרים המתאימים, הוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, בלא להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה. בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בגץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501). עוד קבע בית המשפט בבג"צ 5537/91 הנ"ל, כי החובה להעלות על הכתב את הנימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת, מעצמה, על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם, ואולם בית המשפט העליון הבהיר כי אין מקום שהנימוקים יפורטו בכתב האישום, ודי בכך שירשמו בתיקו של התובע (ודוק, בתיק התובע ולא בתיק החקירה) ובלבד שהטעמים יועמדו לעיונו של הנאשם על פי בקשתו. עבירות מנהליות