סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 9 לחוק ההתיישנות: 1. ב-1991 (לא ברור לי המועד המדויק) הגישו התובעת, ושלושת ילדיה, וכן עיזבון המנוח - תביעה לבית משפט זה נגד מגדל, חב' לביטוח בע"מ בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- על סך 5 מיליון ש"ח, בגין תאונת דרכים שאירעה להם ביום 17.5.90 - בה נהרג המנוח, ונפצעו התובעת ושלושת ילדיהם. 2. ב-15.1.93 שלחו הצדדים לבית המשפט הודעה על הסדר פשרה חלקי ובקשה לאישורו ומתן פסק דין חלקי. 3. בהודעה על הסדר הפשרה נאמר כי הצדדים הגיעו בתיק זה "להסדר בתביעת התלויים במנוח ז"ל ויורשיו". בסעיף 1 להסדר נאמר כי הנתבעת תשלם לתובעים סכום כקבוע בהסדר "לסילוק סופי ומלא של תביעתם כתלויים ויורשים של המנוח ז"ל בגין תאונת הדרכים בה נהרג המנוח ביום 17.2.1990. בסעיף 2 להסדר נאמר כי "אין באמור כדי לפגוע בתביעת התובעים בגין נזקי הגוף שלהם, והתביעה בעניין זה תישאר על כנה או שתימחק ותוגש מחדש כאמור בס' 7 להלן". 4. ביום 17.1.93 נתן בית המשפט פסק דין בו קבע: "ניתן להסכם הפשרה הנ"ל בין התובעים כיורשי המנוח וכתלויים בו ובין הנתבעת תוקף של פסק-דין של בית משפט זה. מוחק תביעת התובעים כנפגעים בפני עצמם מהתביעה בתיק זה... שמורה זכותם לתבוע נזקיהם בהליך נפרד וחדש". 5. ביום 31.5.99 הגישו התובעת ושלושת ילדיה תביעה חדשה לבית משפט זה בת"א 1253/99, בגין אותה תאונת דרכים מיום 17.2.90 - נגד מגדל, חברה לביטוח (להלן - מגדל), ונגד אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, (להלן - אבנר), בגין נזקי גוף שנגרמו להם בתאונה האמורה. 6. ביום 25.8.99 הגישו מגדל ואבנר בקשה לדחיית התביעה של התובעת מחמת התיישנות, שכן עברו תשע שנים ושלושה חודשים מאז התאונה, בעוד שמועד ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח1958- הוא שבע שנים. 7. ביקשתי את תגובת התובעת וזו נמסרה לבית המשפט ביום 4.10.99. 8. טענת התובעת מתבססת על כך שחוק ההתיישנות אינו פוגע בזכות מהותית, אלא רק מעמידה מחסום פרוצדורלי, ויש לפרש את חוק ההתיישנות על דרך הצמצום. 9. טענה נוספת היא כי חל במקרה הנדון ס' 9 לחוק ההתיישנות הקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". התובעת מסתמכת בטענה זו על הסדר הפשרה הנ"ל, וכן על העובדה שמגדל שילמה לה תשלומים תכופים, שהראשון בהם היה ביום 9.4.90, והאחרון ביום 24.1.93 כאמור בהסדר הפשרה. התובעת רואה את הסדר הפשרה ואת התשלומים התכופים כמפסיקים את מרוץ תקופת ההתיישנות, ולשיטתה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהסדר הפשרה והתשלום התכוף האחרון. 10. מגדל ואבנר דוחות פרשנות זו של התובעת, מן הטעמים הבאים: א. אבנר כלל לא הייתה נתבעת בתביעה מ1991-, ולא הגיעה להסדר עם התובעת, ועל כן לגביה מתחילה תקופת ההתיישנות מיום התאונה 17.2.90 - ללא כל הפסקה במרוץ ההתיישנות. ב. הסדר הפשרה שנעשה ביום 15.1.93 וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.1.93 - לא חל על תביעת הנזיקין האישית של התובעת, אלא על תביעתה כתלויה וכיורשת בעלה בלבד, ככתוב במפורש בהסדר הפשרה ובפסק הדין. ג. תביעתה של התובעת כנפגעת בתאונת הדרכים - נמחקה בפסק הדין במפורש, תוך מתן אפשרות להגיש תביעה חדשה ונפרדת. ד. מגדל (וכמובן אבנר) לא הכירה מעולם בזכותה של התובעת, ובאחריותה כלפיה. ה. תשלום תכוף אינו ראייה להכרה בחבות או בנזק, אלא הסכמה לשלם תשלום תכוף עד שבית המשפט יחליט אם הנתבעת חייבת בתשלום הנזק, אם לאו, ובאיזה סכום. אי לזאת אין בתשלום התכוף לכשעצמו משום הודאה המפסיקה את מרוץ תקופת ההתיישנות. ו. הכרת בית המשפט בתשלום תכוף כמפסיק את תקופת ההתיישנות - יגרור מצב שבו חברות הביטוח לא תענינה לבקשות לתשלום תכוף, כדי למנוע טענה שבעצם התשלום התכוף הן מודות בזכות התובע לעניין הפסקת מירוץ ההתיישנות. 11. טענות מגדל ואבנר נראות לי מטענות התובעת, ומן הנימוקים כמפורט לעיל, שלא אחזור עליהם שוב. 12. כפי שכבר קבעו בתי המשפט - דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין אינטרס המזיק לאינטרס הניזוק, תוך שמירה על אינטרס הציבור. 13. העובדה שהתובעת ראתה להגיש את תביעתה השנייה לפיצויים בגין נזק שנגרם לה בתאונת דרכים שאירעה לה בפברואר 1990 - רק במאי 1999, מפרה את האיזון שחוק ההתיישנות ביקש לקבוע. 14. אין גם כל הצדק סביר שבגינו יראה בית המשפט לפרש את חוק ההתיישנות בליברליות המרחיבה את תקופת ההתיישנות - כשמדובר בתובעת שכבר הגישה פעם את תביעתה האישית, זו נמחקה תוך מתן אפשרות לחדשה, והתובעת לא רק שלא מיהרה להגישה מחדש, אלא המתינה למעלה מתשע שנים מאז התאונה כדי להגישה מחדש. 15. במקרה הזה - האיזון מחייב לקבל את הטענה הפרוצדורלית של ההתיישנות, כפי שנקבע בחוק. 16. לסיכום - על תביעת התובעת חלה תקופת ההתיישנות - ועל כן אני דוחה את תביעתה. 17. בהתחשב בנסיבות (שבעלה של התובעת נהרג באותה תאונה, וככל הנראה היא נפצעה וילדיה נפצעו - ותביעת הילדים עדיין בתוקפה) - אין צו להוצאות בבקשה זו. תאונת דרכיםהתיישנות