קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטות ביהמ''ש לעניינים מקומיים: השופט ז' המר: .1ערעור על "החלטות" ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' דיסקין), בת"פ 415/96, מן התאריכים 15.12.98, 28.12.98ו-24.12.98, שמהותן תובהר בהמשך. .2העובדות הרלוונטיות הן אלה: א. בתאריך 27.10.96הגיש המערער לבימ"ש קמא, בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא ע"י יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו. ביצוע צו ההריסה עוכב עד להחלטה אחרת; ב. הבקשה נדחתה בתאריך 15.6.98בהחלטה מנומקת לאחר שמיעת ראיות; ג. המערער ערער על החלטה זו, בפני בימ"ש זה בע"פ 4014/98; ד. הערעור נדחה בתאריך .15.10.98בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי "לפי סמכותנו בסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אנו מאריכים את תקופת 30הימים לביצוע צו ההריסה ל- 30ימים נוספים מהיום, על מנת לאפשר למערער למצוא מקום חלופי"; ה. בתאריך 3.12.98פנה המערער אל בימ"ש קמא ב"בקשה להאריך את ביצוע הצו המנהלי" ב- 3חודשים. בקשתו נדחתה; יצויין, כי מהודעת הערעור המפורטת מאד, הושמטה משום מה, ואולי לא משום מה, בקשה זו וזכרה לא בא בהודעת הערעור; ו. בתאריך 14.12.98, שהוא היום האחרון לביצוע צו ההריסה לפי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, פנתה המשיבה אל בימ"ש קמא, בבקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי..."; אך בגוף הבקשה נתבקש בימ"ש קמא 'להאריך את מועד 30הימים הקבוע בחוק לביצוע צו ההריסה המינהלי. " הנימוק לבקשה היה העדר יכולת של המשטרה ליתן סיוע משטרתי לביצוע צו ההריסה - מחמת נסיבות בלתי צפויות מראש; ז. בימ"ש קמא נעתר לבקשה, למחרת היום, 15.12.98, במעמד צד אחד והורה על "עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי... ב- 30יום נוספים". ח. הבקשות הנוספות נושא הערעור, הן בקשותיו של המערער לביטול ההחלטה על עיכוב הביצוע ובקשת הבהרה - בקשות שנדחו. .3בערעור טוען המערער, כי החלטת בימ"ש קמא, מתאריך 15.12.98, ניתנה בחוסר סמכות, משום שאין בסמכותו לעכב ביצועו של פסק דין של ערכאת הערעור; ומשום שההחלטה ניתנה לאחר שחלף המועד החוקי לביצוע הצו, ולכן לא היה בסמכותו לעכב ביצועו של צו שכבר בטל ועבר מן העולם. גם אם יש להתייחס להחלטת בימ"ש קמא, כאל החלטה המאריכה את המועד לביצוע הצו, הרי שאין בסמכותו של בימ"ש קמא להאריך מועדים שנקבעו ע"י בית משפט של ערעור; ואין בסמכותו להאריך מועד לאחר שכבר פג תוקפו של הצו. .4נראה לי שגורלו של ערעור זה יוכרע בשאלה מקדמית של קיומה או אי קיומה של זכות ערעור על החלטת (או החלטות) בימ"ש קמא, הנזכרות לעיל. נימוקי הערעור יישארו איפוא, בצריך עיון לעת מצוא; כמו גם השגות והערות לא מעטות בשאלת הבלבול וחוסר ההבחנה, הן של המשיבה והן של בימ"ש קמא, בין "הארכת מועד" לביצוע צו הריסה מינהלי לבין "עיכוב ביצועו"; גם על המשמעויות והתוצאות השונות של שני מונחים אלו; גם בשאלתה סמכותו של בימ"ש קמא - בלי קשר לערעור - לעכב ביצועו של צו הריסה מינהלי. .5כפי שנפסק לא פעם, "הלכה מבוססת היא, שאין זכות ערעור בשום ענין אלא אם החוק החרות מעניק זכות זאת באותו עניין ובתנאים שהחוק קבע" (בג"ץ 1520/94 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח’, פד"י מח(3) 227, 233; בג"ץ 87/85 ג'מאל ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון ואח’, פ"ד מב(1) 353, 360). לא לכל מי שרואה עצמו נפגע, עומדת זכות ערעור (בש"פ 2708/95 שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 232), שכן "זכות הערעור אינה נמנית עם זכויות היסוד המוכרות במשפטנו... כדי להקים זכות זו דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת" (בג"ץ 87/86 הנ"ל, בעמ' 361). אכן, מעניין לציין, שבשלושת הנוסחים של הצעת "חוק יסוד: זכויות במשפט" (ה"ח 2219התשנ"ד, עמ' 180; ה"ח 2235התשנ"ד, עמ' 324; ה"ח 2256התשנ"ד עמ' 335), זכות הערעור של מי שרואה עצמו נפגע מהחלטה שיפוטית, אינה נזכרת כלל בין זכויות היסוד המשפטיות המפורטות בהצעות ההן. וראה גם י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר שני) עמ' 1101: .6יחד עם זאת, מוסד הערעור זכה בפסיקה, להכרה כזכות חשובה "ומרכיב מהותי של שפיטה הוגנת" (בש"פ 2708/95 הנ"ל, בעמ' 231; בג"ץ 87/85 הנ"ל). בסעיף 17לחוק יסוד: השפיטה נקבע, כי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון." גם בסעיף 52(א) לחוק בתי המשפט בנוסח משולב], התשמ"ד-1984, נקבעה זכות הערעור על "פסק דין של בית משפט שלום." אלא שההכרה בזכות הערעור מכוח הוראה זו, "מותנית בסיווגה של ההחלטה השיפוטית כשפסק דין"" (בש"פ 2708/95 הנ"ל, בעמ' 232; י' קדמי, שם, עמ' 1104). וראה עוד דיון בסוגיה על זכות הערעור, בחוות-דעתי בע"פ(ת"א) גלעד רונן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). .7אני סבור, שהחלטה עצמאית המעכבת ביצועו של צו הריסה או המאריכה את תקופת הזמן לביצועו, איננה "פסק דין" כמשמעותו בדין. ניתן ללמוד זאת, בין היתר, באנלוגיה, מהדין החל על דחיית מועדים לריצוי עונש, לפי סעיף 87לחוק העונשין, התשל"ז- .1977סעיף 87(ד) מעניק מפורשות זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש בענין דחיית המועדים לביצוע עונש (הסעיף אינו חל ישירות בענייננו, שכן, כידוע, צו הריסה אינו עונש לפי חוק העונשין). צא ולמד - שללא הוראה מפורשת זו לא ניתן היה לערער על החלטה כזו, כאשר אינה כלולה בפסק הדין. יתר על כן, על החלטת ערכאת הערעור, בענין דחיית ביצועו של עונש, כהחלטה עצמאית, לא ניתן לערער, בהעדר הוראת ערעור (ראה י' קדמי, שם, עמ' 1062)."גדר הוויכוח בדבר קיומה או אי קיומה של זכות ערעור בקשר ל"החלטה אחרת" מצטמצם, הלכה למעשה, לאותם אמצעים עונשיים שאינם מהווים "עונש" ולא קבועה לעניינם הוראה מיוחדת; וזאת, משום שהעמדה המקובלת היא שלגבי "הוראות נלוות" - אין ערעור ללא הוראה מיוחדת" (י' קדמי, שם, עמ' 1106). .8תרופתו של המערער, אם הוא סבור שהמשיבה עומדת לבצע צו הריסה מנהלי שפג תוקפו, בהליכים אחרים. אשר על כן, דעתי היא שיש לדחות את הערעור. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה לתוצאה אלי הגיע חברי כב' השופט המר וברצוני להוסיף מלים ספורות בלבד: כיוון שטענתו של המערער הינה טענת חוסר סמכות - המסקנה כי לא ניתן לתקוף את החלטת בימ"ש קמא בשל העדר זכות ערעור, היא לכאורה, לא רצויה שהרי יתכן ובדרך זו תונצח החלטה שהיא בטלה מעיקרה ולא רק ניתנת לביטול (זאת - מבלי להביע כל עמדה באשר לנכונות הטענה). יחד עם זאת - נראה לי כי אין מנוס ממסקנה זו. לא יתכן "לרפא" את הפגם המהותי (אם יש כזה!) במתן ההחלטה ע"י בימ"ש קמא, ע"י הענקת זכות ערעור, מקום שזו אינה קיימת מכח חוק. אם ננהג בדרך זו - נמצאנו פותחים "מסלול" חדש של הליכים שזכרם לא בא בחוק, ומוסיפים חטא על פשע בהקניית זכות הערעור. לפיכך, הדרך הנכונה לתקוף את החלטת בימ"ש קמא, היא כפי שאמר כב' השופט המר בהליכים אחרים. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט אשר על כן הוחלט כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר - לדחות את הערעור.ערעור