קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת רשמת - הפרת חוזה שכירות: ס. הנשיא י. פלפל: 1. לפנינו ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת מיכל וולפסון מבית משפט השלום באשדוד בתיק אזרחי 1173/99 לפיו חייבה את המשיבה מס' 1 לשלם למערערת (התובעת) סך של 212,397.40 ₪ בצירוף מע"מ כפיצוי על הפסדים בגין הפרת חוזה השכירות ועבור דמי שכירות ראויים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כן חייבה הרשמת המלומדת את המשיבה מס' 3 לשלם למערערת ביחד ולחוד עם המשיבה מס' 1 סך של 212,397.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התביעה כנגד המשיב מס' 2 נדחתה ומכאן הערעור. כן חוייבו המשיבות 1 ו-3 לשלם למערערת ביחד ולחוד שכר טרחת עו"ד בסך 8,500 ₪ בצירוף מע"מ, ואילו המערערת חוייבה לשלם למשיב מס' 2 שכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪, כאשר הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית. 2. על פי האמור בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט השלום באשדוד בתאריך 16.1.01, המערערת, שהיתה הבעלים של אולם למלאכה הנמצא באזור התעשיה הצפוני באשדוד, השכירה למשיבה מס' 1 את האולם על פי חוזה לשכירות בלתי מוגנת, והמשיבים 2 ו-3 חתמו כערבים כלפי המערערת לקיום התחיבויותיה של המשיבה מס' 1. כפי שכתבה הרשמת המלומדת בפסק דינה, התביעות הכספיות של המערערת "מורכבות מהרכיבים הכספיים הבאים: יתרת דמי שכירות בגין תקופת השכירות החוזית. דמי שכירות שלא שולמו לתקופת האופציה. דמי שכירות ראויים המחושבים לפי דמי השכירות בתקופת האופציה לתקופה שהמשיבה 1 החזיקה במושכר לאחר תום תקופת האופציה ועד השבת אחד ממפתחות המושכר. דמי ארנונה שבהם חוייבה המשיבה בתקופה של החזקה בפועל ולאחר תום החוזה. סכום שנקבע על פי חוות דעת שיש להשקיע במושכר כדי שיהיה ניתן להשכירו מחדש. פיצויים מוסכמים בגין הפרת החוזה". 3. בישיבה שהתקיימה בתאריך 10.12.00 הודיעו ב"כ הצדדים לכב' הרשמת: "מוסכם עלינו כי כדי לקדם את האפשרות שבית המשפט, כב' הרשמת, תכריע במכלול המחלוקת לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ב"כ התובעת (המערערת שבפנינו - י. פ.) יגיש לתיק כתב תביעה מתוקן וב"כ הנתבעים (המשיבים שבפנינו - י.פ.) עם קבלת העתק כתב התביעה המתוקן יגיש תצהיר משלים לבקשה לרשות להתגונן. לאחר הגשת התצהיר המשלים, יקבע בית המשפט מועד לטיעונים לפי סעיף 79א". בישיבה הבאה, שהתקיימה בתאריך 19.3.01, הורתה הרשמת המלומדת לצדדים לסכם בכתב, וזאת, בהתאם לבקשתם, ולאחר שעשו כן ניתן פסק הדין. הפרוטוקול הנ"ל נרשם בבש"א 1677/99 שהיא בקשה למתן רשות להתגונן שהגישו המשיבים לבית המשפט קמא בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה על ידי המערערת. כאמור לעיל, לבסוף הוגש כתב-תביעה מתוקן, שאינו נושא את הכותרת "סדר דין מקוצר" והרשמת המלומדת נתבקשה ליתן פסק דין על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984. 4. המערערת טוענת בסיכומיה שהחלטת הרשמת המלומדת לדחות את התביעה כנגד המשיב מס' 2 נסבה על נימוק אחד בלבד והוא, שהמשיב 2 לא חתם לכאורה חתימת ערבות על הסכם השכירות נשוא התובענה, וכי טענה זאת לא נטענה כלל על ידי המשיבים באף אחת מההזדמנויות אשר ניתנו להם. יתרה מזאת, מטענתו של המשיב 2 לפיה ערבותו פקעה במועד מאוחר לחתימת ההסכם משתמעת הסכמה לעצם קיומה של הערבות מלכתחילה. לטענת ב"כ המערערת: "כל טענה שבעובדה אשר לא הוכחשה בכתב ההגנה, רואים אותה כטענה מוכחת (תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי). ההכחשה חייבת להעשות במפורש ולגוף העניין, ועל כן, משחתימת הערבות של המשיב מס' 2 לא הוכחשה כלל, לא רשאי היה בית המשפט קמא לדחות התביעה נגדו בהסתמך על אותה טענה. הלכה זו אינה שונה גם במקום בו מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה". המשיבים מס' 2 ו-3 הגישו כתב סיכומים המשתרע על חמש שורות. לדבריהם הסכם השכירות האחרון שכב' הרשמת דנה בו חתום רק על ידי המשיבה, ושני המשיבים מצהירים שהם לא חתמו על הסכם שכירות לשנים 1997 - 1999. גם המשיבה מס' 1 הגישה כתב סיכומים. באף אחד מסיכומי המשיבים אין למעשה תשובה לטענות ב"כ המערערת. 5. על פי האמור בסעיף 7 לפסק דינה של הרשמת המלומדת, כתב התביעה נגד המשיב 2 נדחה כיוון ש- "על פני החוזה הוא לא חתם כערב בחוזה האחרון שהצדדים חתמו עליו ביום 26.8.1996, נספח א' לכתב התביעה המתוקן". עיינתי בנספח א' לכתב התביעה המתוקן. מסמך זה הינו חוזה שכירות בלתי מוגנת. עמ' 6 של המסמך נושא את הכותרת ערבות ונכתב בו "אנו החתומים מטה ערבים בזה כלפי המשכיר לכל התחיבויותיו ללא יוצא מן הכלל של השוכר...". בשולי הערבות מודפסים שני שמות: רעיה כספי ודוד כספי שהם המשיבים 2 ו-3. לאחר מכן מופיעה חתימה אחת ואין לדעת אם זוהי חתימתו של המשיב 2 או חתימתה של המשיבה 3 שכן מדובר בחתימה שלא ניתן לזהותה. יתכן שכב' הרשמת צודקת שזוהי חתימתה של המשיבה 3 ולא חתימתו של המשיב 2, אולם, אינני יודע מניין היא שאבה את האינפורמציה הזאת. יתרה מזאת, המשיב מס' 2 הגיש שני תצהירים בתיק זה, האחד נועד לתמוך הבקשה למתן רשות להתגונן, והשני ניתן על פי החלטת כב' הרשמת בתשובה לכתב התביעה המתוקן (שלא בסדר דין מקוצר) שהוגש על פי ההסכם הדיוני שנעשה בין הצדדים. בשני התצהירים הללו לא טוען המשיב מס' 2 שהוא לא חתום על כתב הערבות, מכאן שיש לחזור ולתמוה כיצד הגיעה הרשמת המלומדת למסקנה שהמשיב מס' 2 לא חתם על כתב הערבות כאשר הוא לא טען טענה זאת בתצהיריו. אומנם לא אחת נפסק כי העילות להתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, וכי העילות להתערבותו של בית שלערעור בפסק דין מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות המופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" אומנם רשימות עילות ההתערבות אינה סגורה והיא תקבע בכל מקרה על פי נסיבותיו - רע"א 6756/96 זוננשוילי נגד חוד וגם ע.א. 712/97 עזמי נ. אבו ליל. לדעתי במקרה שבפנינו נדרשת התערבות בהחלטתה של כב' הרשמת שכן היא לא היתה מוסמכת, על פי החומר שהיה בפניה, להגיע למסקנה שהמשיב 2 לא חתם על כתב הערבות כאשר טענה זאת לא נטענה בתצהיריו של המשיב מס' 2 וכאשר לא ניתן היה להסיק עובדה זאת מעיון בכתב הערבות שכן התנוססה עליו חתימה אחת בלבד והרשמת המלומדת לא היתה יכולה להגיע למסקנה האם זו חתימתו של המשיב 2 או של המשיבה 3. לפיכך נראה לי שיש לקבל את הערעור במובן זה שסעיף 7 של פסק הדין ימחק וסעיף 6 יתוקן באופן שאחרי המילים "אני מחייבת את הנתבע מס' 3", תתווספנה המילים; ואת הנתבע מס' 2. המשיבים ישאו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דינה בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. י. פלפל - ס. נשיא ס. הנשיא י. טימור: אני מסכים. י. טימור - ס. נשיא השופט נ. הנדל: אני מסכים. נ. הנדל - שופט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של ס. הנשיא י. פלפל. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהערעור על החלטת רשםערעורשכירות