מהותו של סעד ההשבה בעילת עשיית עושר ולא במשפט היא השבה לתובע של טובת ההנאה ממנה נהנה הנתבע שלא כדין על חשבונו של התובע (ראו: ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מ"י פ"ד לז(2), 633). הכלל הוא כי: "השוכר עשוי להתחייב בתשלום דמי-שכירות למשכיר אם המשיך זה להשתמש בנכס ללא הסכמת המשכיר, כנגזר מהעיקרון של מניעת התעשרות שלא על-פי דין ... מבחינה עיונית יש שוני בין התביעות (תביעה לפיצויי נזק בגין הפרת החוזה, תביעה לפיצויי נזיקין ותביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט). אולם במקרה השכיח, וכל עוד לא הוכח אחרת, ישווה הסעד בגין כל עילה לסכום ששוכר היה משלם למשכיר בעד שימוש דומה בנכס על יסוד משא ומתן חופשי, הלא הוא הסכום המגלם דמי שכירות ראויים" (רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרון פ"ד נא(5),875; וגם: פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה) עמ' 431). וגם: "התביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט בשל נטילת רכוש הזולת או שימוש בו מושתתת על כך, שהנתבע נטל את רכוש הזולת או השתמש בו לתועלתו ולהנאתו, מבלי שבעל הרכוש, והזכאי על-פי דין להשתמש בו וליהנות ממנו ומפירותיו, ניאות להקנות לנתבע טובת הנאה זו בחינם" (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ פ"ד ל"ז(2) עמ' 639).עשיית עושר ולא במשפט