עתירה לבג''צ נגד החלטת ועדת העררים נפגעי איבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לבג''צ נגד החלטת ועדת העררים נפגעי פעולות איבה:

הנשיא א' גרוניס:

1. עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים להכיר בתאונת דרכים בה היו מעורבים חלק מן העותרים או בני משפחתם כ"פגיעת איבה", כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן – החוק). העתירה מופנית נגד החלטת ועדת העררים לפי סעיף 11 לחוק (להלן – ועדת העררים), אשר דחתה את ערר העותרים על החלטת הרשות המאשרת לפי החוק, לפיה אין להכיר בתאונה המדוברת כ"פגיעת איבה".



2. ביום 22.8.2006 חזרה קבוצת מטיילים, אזרחים ישראליים מן המגזר הערבי, מטיול במצרים. בעת נסיעתם בחצי האי סיני סטה האוטובוס בו נסעו ממסלולו והתהפך. כתוצאה מההתהפכות נהרגו 13 מנוסעי האוטובוס, ונפצעו עוד מספר נוסעים. לטענת העותרים, חלקם נפגעי התאונה וחלקם בני משפחה של נפגעים, לא הייתה זו תאונת דרכים, כי אם פעולת טרור מכוונת. זאת הם טוענים בהתבסס על התרשמותם מהתנהלותו הכללית של נהג האוטובוס בזמן התאונה ובסמוך למועד התרחשותה.

3. סעיף 10 לחוק קובע כי "הרשות המאשרת" היא הרשות "שבסמכותה לאשר כי פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה". העותרים הגישו לרשות המאשרת בקשה להכיר בהם כנפגעי פעולת איבה, כך שיוכלו לזכות לתגמול בהתאם לחוק. יוער, כי מנגנון ההוכחה הקבוע בחוק מבוסס על חזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק, לפיה "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". מטרתה של חזקה זו הינה, אם כן, להקל את נטל ההוכחה המוטל על התובע לפי החוק. על התובע להוכיח את התקיימותו של יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, ובמקרה כזה תקום חזקה כי המדובר בפגיעת איבה. תביעת העותרים נדחתה למרות נטל ההוכחה המופחת בו היה עליהם לשאת, תוך שהרשות המאשרת קבעה כי "אין ראשית ראיה לכך כי האירוע הינו אירוע איבה כמשמעו לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970". העותרים הגישו ערר על החלטת הרשות המאשרת לועדת עררים, בהתאם לסעיף 11 לחוק. ועדת העררים דחתה את ערעורם, תוך שהיא קובעת כי העותרים לא עמדו בנטל הראייה המוטל עליהם. מכאן העתירה.

4. לטענת העותרים, נהג האוטובוס הסיט את האוטובוס באופן מכוון אל מורד הדרך והביא להתהפכותו, בעוד שהוא עצמו זינק מהאוטובוס אל מכונית מילוט אשר חיכתה לו במקום. מהלך אירועים זה מצביע, לטענתם, על כך שהמדובר באירוע טרוריסטי, ולא בתאונת דרכים. עוד טוענים העותרים כי העדויות אשר הוצגו בפני הרשות המאשרת, מפי העותרים אשר נכחו באירוע, הצביעו על כך שמדובר בפעולת טרור אשר תוכננה מראש ובמזיד. כך טוענים העותרים כי העדים העידו שבמהלך הנסיעה הנהג העליב וביזה את הנוסעים, וכינה אותם מרגלים ומשת"פים של ישראל כנגד הערבים. בנוסף העידו העדים על כך שהנהג צעק את הביטוי "אללא אכבר" לפני התאונה, מה שמעיד, לשיטתם, על כך שהוא התכוון לבצע מעשה טרור. לפיכך, לטענת העותרים אין ספק כי האירוע מהווה "פגיעת איבה", כהגדרת סעיף 1 לחוק.



5. המשיב 1 טוען כי דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשות המאשרת ובהחלטת ועדת העררים. המשיב 1 מציין כי סעיף 11(ה) לחוק קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אמנם, הלכה היא כי אין בקביעתו זו של המחוקק בכדי לנעול את דלתו של בית משפט זה בפני השגות על החלטת ועדת העררים, אך התערבותו של בית המשפט תהא מצומצמת, ותכוון, על דרך הכלל, לנושאים בעלי אופי משפטי, ולא לקביעות עובדתיות. המשיב 1 טוען כי מקרה זה מעורר ספקות כבדים במיוחד באשר לתחולתו של החוק בעניינו, אף יותר ממקרים אחרים בהם דחתה הרשות המאשרת את התביעה, ובית משפט זה החליט שלא להתערב בהחלטתה. זאת, מפני שבענייננו מתקיים ספק באשר לעצם קיומו של מעשה אלימות, וכל שכן לא הוכח כי המניע למעשה האלימות הנטען הינו לאומני. מעבר לכך טוען המשיב כי החלטת הרשות המאשרת נסמכת על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על בסיס בדיקה מקיפה מטעם הגורמים הרלוונטיים. מנגד, טענות העותרים אינן מבוססות, והן מבקשות להסתמך אך ורק על עדויותיהם של מקצת העותרים. בהקשר זה מביא המשיב 1 מדברי ועדת העררים, אשר קבעה כי "העוררים לא עמדו בנטל המוטל עליהם אפילו במסגרת "הפעימה הראשונה" [קרי, לא הוכיחו את התנאים לקיומה של החזקה המקלה הקבועה בסעיף 2 לחוק], ולא תמכו גירסתם אפילו בראיות שבד"כ אינן קבילות...". המשיב 1 מציין כי דווקא מהטענות שהעלו העותרים עצמם הסיקה ועדת העררים כי אין המדובר בפיגוע כלל, אלא בתאונה שהתרחשה בעקבות נהיגתו הרשלנית של נהג האוטובוס. לפיכך, עמדתו של המשיב 1 הינה כי החלטת הרשות המאשרת והחלטת ועדת העררים הינן החלטות סבירות, וכי אין עילה להתערבות בהן. 

6. המשיב 2 טוען כי הוא אינו בעל דין מתאים בעתירה זו. המשיב 2 הינו הגוף המוסמך לקבוע האם אדם שנפגע פגיעת איבה הינו "נפגע" כמשמעותו בחוק, ולדון בתביעה לתגמול על פי חוק זה, בהתאם לנתונים הרפואיים שמוצגים לפניו. הדיון בפניו מתקיים רק לאחר שהכירה הרשות המאשרת בכך שהתובע נפגע באירוע המוגדר כ"פגיעת איבה" בהתאם להגדרת החוק. על כן, ועדת העררים עוסקת בבחינת החלטותיה של הרשות המאשרת בלבד, ולא בהחלטות המשיב 2. משכך, לעמדת המשיב 2 לעתירה זו אין כל נגיעה אליו, והוא מבקש למחקו ממנה כמשיב.

7. לאחר שעיינו בטענות הצדדים בכתב, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, מצאנו כי דין העתירה להידחות. יש להזכיר כי סעיף 11 לחוק קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אמנם שאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת העררים לא הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקתו של בית משפט זה, אך אין צורך להידרש לשאלה זו לעת הזו. כלומר, אף אם נניח (ומדובר בהנחה בלבד) שהיקף ההתערבות של בית משפט זה רחב יחסית במקרים הבאים בפניו לפי החוק, הרי דין העתירה להידחות. זאת, משום שכפי שקבעה ועדת העררים בפסק-דינה, העותרים לא הציגו ולו ראשית ראיה לכך שהמדובר במקרה זה בפגיעת איבה כהגדרת החוק (ראו: בג"ץ 5539/09 בוחבוט נ' הרשות המאשרת על פי סעיף 10 לחוק נפגעי פעולות איבה, פיסקה 6 (16.3.2011)). העותרים אף לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם במסגרת ה"פעימה הראשונה" של סדרי ההוכחה לפי החוק, במסגרתה עליהם להראות כי בנסיבות העניין ישנו יסוד סביר להניח שהמדובר בפגיעת איבה. זאת, על אף נטל ההוכחה המקל אשר נקבע במסגרת חזקה זו. במלים אחרות, אף אם מקבלים את התיאור העובדתי שהציגו העותרים, אין די בכך לקיים את הדרישה הראייתית המקלה שבחוק. כפי שציין המשיב 1 בתגובתו, אף אין זה מובן מאליו שהמדובר באירוע אלימות, להבדיל מתאונה אשר נבעה מנהיגה רשלנית גרידא, וכל שכן אין מקום להניח כי הרקע לפעולה זו היה לאומני. מכל מקום, החלטת ועדת העררים מנומקת היטב, ומבוססת כהלכה. מיותר לומר, שבית משפט זה יתערב בממצאי עובדה, אם בכלל, רק במקרים חריגים ביותר (ראו: בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' ועדת ערר נפגעי פעולות איבה שבבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, פיסקה ז' (8.4.2010)). בנסיבות העניין, אין כלל צורך להידרש לטענות של המשיב 2.

8. העתירה נדחית. לא ייעשה צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת פעולת איבה בחוק

  2. תאונת דרכים פעולת איבה

  3. הכרה כנפגע פעולות איבה

  4. פיצויים על הפיגוע בסיני

  5. חישוב אחוזי נכות לנפגעי איבה

  6. ועדה רפואית לנפגעי פיגוע טרור

  7. תביעת נזיקין בגין פעולת איבה

  8. ערעור על ועדת ערר נפגעי איבה

  9. ערעור על אי הכרה בפעולת איבה

  10. ערעור על נכות נפשית נפגעי איבה

  11. ביטוח תאונות אישיות - פיגוע טרור

  12. חובת נימוק ועדה רפואית לנפגעי איבה

  13. מימון טיפול רפואי לנפגע בפיגוע טרור

  14. אחוזי נכות בגלל צלקות בעקבות פעולת איבה

  15. הרקע ההיסטורי לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה

  16. עתירה לבג''צ נגד החלטת ועדת העררים נפגעי איבה

  17. ערר על החלטת הרשות המאשרת - נפגעי פעולות איבה

  18. זכויות נפגע פעולות איבה ערבי המשתייך לארגון טרור

  19. קשר סיבתי בין פיגוע לבין האפילפסיה שהתגלתה שנתיים אחרי

  20. בחירה בין ביטוח לאומי לבין חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה

  21. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) אשר קבעה כי אין קשר סיבתי

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון