מומחה ביהמ"ש, פרופ' אברהם ריבקינד, מומחה בכירורגיה ומנהל יחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, בדק את התובע וציין בחוות דעתו, בין היתר, כי עקב התאונה הנזכרת התלונן התובע על כאב בבית החזה השמאלי בנשימה עמוקה, ועל קושי בכיפוף הצוואר לאחור. במסקנותיו הוא קובע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בקשר עם פגיעה בקרום הריאה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בקרום הריאה: 1. אין מחלוקת על כך כי התובע, שהוא נגר במקצועו, יליד 01/06/35, תושב ירושלים, נפגע בתאונת דרכים ביום 02/04/94, שעה שהיה נוסע במכונית שהיתה מבוטחת על ידי הנתבעת לפי פקודת ביטוח כלי רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל1970-. ב"כ הנתבעת, ברוב הגינותה, לא חלקה על החבות של מרשתה לפצות את התובע על נזקיו. כך שהמחלוקת בין הצדדים היא על גובה הנזק. 2. ב"כ הצדדים הגישו מוצגים שונים. באשר לעדות בעל פה הופיע רק התובע עצמו, שנחקר חקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעת על תצהיר עדות ראשית שמסר. לאחר מכן סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם. 3. מומחה ביהמ"ש, פרופ' אברהם ריבקינד, מומחה בכירורגיה ומנהל יחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, בדק את התובע וציין בחוות דעתו, בין היתר, כי עקב התאונה הנזכרת התלונן התובע על כאב בבית החזה השמאלי בנשימה עמוקה, ועל קושי בכיפוף הצוואר לאחור. במסקנותיו הוא קובע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בקשר עם פגיעה בקרום הריאה. באשר לתלונות לענין הגבלה בכיפוף הצוואר לאחור מציין המומחה, כי הוא אינו מסוגל "לכמת את תלונותיו של התובע", מאחר ולתובע יש בעיה כרונית בעמוד השדרה הצווארי, ואין לייחס ממצא זה לתאונת הדרכים. הוא הוסיף: "ייתכן ותאונת הדרכים החזיתית גרמה להחמרה של בעיה כרונית זו". 4. בתצהיר עדות ראשית של התובע הוא מציין, בין היתר, כי בסמוך לאחר התאונה היה מרותק לביתו וסבל מכאבים עזים. רעיתו סעדה אותו ועזרה לו בתפקודו היומיומי (סעיף 4). לאחר התאונה הוא לא עבד שלושה חודשים (סעיף 6). לפני התאונה עבד כמורה לנגרות במתנ"ס בית פומרנץ, וממש עובר לתאונה הפסיק לעבוד שם, וחיפש מקום עבודה אחר. בתקופת המעבר ביצע עבודות נגרות עצמאיות במחסן במושב בהרי ירושלים, והכין ארונות, שולחנות, מזנון, מטבח ומיטות, עבור עצמו ועבור בני משפחתו (סעיף 5). עקב התאונה הפסיק לבצע את העבודות הפרטיות ומן החודש הרביעי שלאחר התאונה עבר לעבוד כנגר במלון מוריה, בחצי משרה (סעיף 6). לדבריו, מאז התאונה הוא מוגבל בעבודה, יש לו קשיים בהרמת לוחות עץ, בעמידה ממושכת, בביצוע מאמץ פיזי ותפוקת העבודה שלו קטנה. יתרה מזו, אין הוא יכול לעבוד זמן ממושך בעבודת עץ בגלל שהנסורת יוצרת לו קשיי נשימה. הוא הוסיף וציין, כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות לנסיעות, תרופות ותשלום לחוו"ד המומחה פרופ' ריבקינד. ב"כ התובע הגיש 4 תלושי שכר של התובע מעבודתו במלון מוריה (ת1/), בעוד ב"כ הנתבעת הגישה תצלום תלושי שכר אחדים וטופס 106 בקשר עם עבודתו של התובע בבית פומרנץ. כמו כן, הצילה ב"כ הנתבעת מפי התובע אי אלו עובדות נוספות בחקירה הנגדית. 5. לטענת ב"כ התובע, בסיכומיו, הוא מציע לפסוק לו עבור כאב וסבל לפי 10%, בלי הפחתת גיל, עם ריבית מיום התאונה. באשר לעזרה וסיעוד בעבר - 4,000 ש"ח לחודש לתקופה של 3 חודשים, דהיינו 12,000 ש"ח, עם הצמדה וריבית מתחילת החודש השלישי שלאחר התאונה. הפסד הכנסה בעבר, לגבי שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה הפסד מלא, ולאחר מכן הפסד חלקי; הפסד הכנסה בעבר החל מהחודש הרביעי שלאחר התאונה ועד מתן פסק הדין; הפסד השתכרות בעתיד, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין. באשר לב"כ הנתבעת, היא מציעה תשלום עבור כאב וסבל, הוצאות ושכר טרחת עו"ד. לדעתה, לא מגיעים פיצויים ברכיבים אחרים. היא גם ביקשה להדגיש, שלדעתה לא מוצדק לאשר במקרה זה גיל פרישה מעבר לגיל 65, בעוד ב"כ התובע הציע לעשות חישובים בהנחה שהתובע היה פורש מעבודתו בגיל 72, שכן לדבריו הוא מורה לנגרות. 6. לאחר ששקלתי את כל חומר הראיות, ומאחר ונכונה טענת ב"כ התובע כי גירסת מרשו לא נסתרה מבחינה עובדתית, הנני קובע כי מגיעים לתובע הפיצויים בראשי הנזק הבאים: א. נזק לא ממוני (כאב וסבל) - בעניין זה, אין מחלוקת על כך כי נגרמו לתובע 10% נכות צמיתה, ובנוסף לכך כאבים מסוימים, שלדעת המומחה קשה "לכמת" אותם. לאור נסיבות העניין, אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסך 11,500 ש"ח בצירוף ריבית מיום התאונה ועד התשלום בפועל. ב. הפסד הכנסה בעבר - בבואנו לקבוע את הפסד השתכרותו של התובע, עלינו לציין כי לא הוגשו תלושי שכר למלוא התקופה של עבודת התובע במתנ"ס בשנים שלפני התאונה. ב"כ הצדדים הגישו תלושים אחדים, המתיחסים לשלוש תקופות: שנת 1990, שאז עבד התובע במתנ"ס בבית פומרנץ; שנת 1995, שכבר עבד במלון מוריה; ושנת 1997 שגם בה עבד התובע במלון מוריה. אף התובע עצמו ציין, כי זמן ידוע לפני התאונה לא עבד כלל אצל מעביד כלשהו, אלא עשה עבודות נגרות פרטיות עבור בני משפחתו. לאחר מכן אנחנו רואים שהוא נקלט בעבודה בחצי משרה במלון מוריה. בנסיבות כאלה קשה ביותר לקבוע מסמרות בנוגע להפסד השכר של התובע. לי נראה, כי בעקבות הפסיקה בסוגיה זו, יש לאשר לתובע פיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר לפרק זמן מסוים עקב התאונה. גרסתו כי לא עבד שלושה חודשים מלאים לאחר התאונה לא נסתרה, ועבור תקופה זו ודאי מגיע לו פיצוי מלא. לאחר מכן החל לעבוד באופן חלקי. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי אין אנו רשאים להרחיב בשיעור הפסד ההשתכרות בתקופה שלאחר שלושת החודשים הראשונים הנ"ל, מעבר לשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי המומחה הרפואי, כלומר 10%. ויצויין, כי לאותם 10% הפסד השתכרות, כשיעור נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה, הוא ודאי זכאי, שכן יש יסוד בחומר הראיות לטענתו כי אלמלא התאונה והנכות, יכול היה להשתכר טוב יותר, ולעבוד יותר שעות ממה שעבד בפועל. לפיכך, מגיע לתובע עבור הפסד השתכרות בעבר: לתקופה א': מיום התאונה 2.4.94 ועד יום 1.7.94, למשך שלושה חודשים, לפי הכנסה חודשית ממוצעת דאז, לאחר ניכוי מס, של 3,000 ש"ח לחודש X 3 חודשים =עם הצמדה וריבית על סכום זה מיום 17.5.94 (אמצע התקופה). 9,000 ש"ח לתקופה ב': מיום 2.7.94 ועד היום, תקופה של 51 חודש, הפסד של 10%, לפי שכר ממוצע של 3,500 ש"ח לחודש (כבר לאחר ניכוי מס), דהיינו 350 ש"ח X 51 = עם הצמדה וריבית על סכום זה מאמצע התקופה, דהיינו מיום 17.7.96. 17,850 ש"ח ג. הפסד הכנסה בעתיד - נראה לי כי הדין עם ב"כ הנתבעת, כי במקרה זה אין לאשר חריגה מהכלל לפיו גיל הפרישה מהעבודה הוא בד"כ גיל 65, ועל כן אין התובע זכאי לפיצוי ברכיב זה מעבר לאותו גיל. ראה בעניין זה ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מ"א(1) 649-658, וע"א 531/91 חיון נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון, כרך 97(1), תשנ"ז-תשנ"ח, עמ' 103, מפי כבוד הנשיא ברק. כאן לא הובאו ראיות בדבר נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטיה מן הכלל הנזכר. אשר על כן, מגיע לתובע פיצוי לעתיד בראש נזק זה, מיום מתן פסק הדין ועד ליום 1.6.2000, למשך 20 חודש, ובשים לב לשינויים ברמת השכר, ראוי לבסס החישוב על הפסד של 400 ש"ח לחודש. לפיכך, בהתחשב במקדם ההיוון של 20.4334, על פי לוחות ילינק, מגיע לתובע עבור תקופה זו 400 X 20.4334 = 8,173 ש"ח ד. עזרה וסיעוד בעבר - בראש נזק זה מקובלת עלי טענת ב"כ התובע, כי בהתאם לאשר נפסק בפסק דין שושני-קראוס, פד"י כח(1), 277-280, מגיע כאן פיצוי גם עבור עזרה וסיעוד בעבר, לתקופה שאשתו סעדה את התובע בחוליו. הקביעה העובדתית של התובע בתצהירו כי אשתו סעדה אותו, לא נסתרה, אך לא צויין שם שעזרה זו ניתנה משך שלושה חודשים מלאים אחרי התאונה, כשם שלא צויין השיעור המדויק של ההפסד הכספי שנגרם עקב כך. יחד עם זאת, אני מוכן לצאת מתוך הנחה כי עזרה זו ניתנה מרבית אותה תקופה, ובהעדר נתונים אחרים לבסס עליהם את החישוב, אני פוסק לתובע סכום גלובאלי (משוערך להיום) בראש נזק זה בסך 6,500 ש"ח. - ראשי נזק נוספים לא הוכחו. פסיקתא 7. א. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את כל הסכומים הנזכרים בסעיף 6 לעיל, וכן את הוצאות המשפט ואת ההוצאות ששולמו לפרופ' ריבקינד (עם הצמדה וריבית מיום ביצוע התשלום), ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% על כל הסכומים הנ"ל, ומע"מ על שכר הטרחה כדין. ריאות