פיצוי על מעצר לאחר זיכוי

הוגשה בקשה, על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, לפצות מקופת אוצר המדינה בגין מעצר - הן לצרכי חקירה והן על פי בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. סעיף 80(א) לחוק קובע: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, בסכום שיראה לבית המשפט...". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על מעצר לאחר זיכוי: על פי כתב האישום המקורי הואשם המבקש יחד עם אחר - (להלן: "ראזי"), בהתפרצות לבניין שאינו משמש למגורים או תפילה - עבירה על פי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק"). כתב האישום המקורי הוגש ביום 14.8.97 ובתאריך 15.10.97 תוקן כתב האישום באופן בו הופרד עניינו של המבקש מעניינו של ראזי. לאחר שהשמיע המבקש את גרסתו בעדותו לפני חזרה בה המשיבה מכתב האישום, ובעקבות כך, ביום 27.12.98, זיכיתי את המבקש ממנו. לפני בקשת המבקש, על פי סעיף 80(א) לחוק, לפצותו מקופת אוצר המדינה בגין מעצרו בתיק זה - הן לצרכי חקירה והן על פי בקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים. סעיף 80(א) לחוק קובע: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, בסכום שיראה לבית המשפט...". יודגש כאן, כי אין המבקש מבקש לפצותו בעבור הוצאות הגנתו - ואמנם סניגורו של המבקש מונה על ידי בית המשפט והוצאות הגנתו שולמו ממילא מאוצר המדינה. בקשת המבקש היא לפצותו בגין מעצרו בלבד. אין חולק כי המבקש נעצר בתיק זה ביום 8.8.97 והוא היה עצור לצרכי חקירה עד יום 17.8.97. עם הגשת כתב האישום המקורי, הגישה המשיבה בקשה לעצרו עד תום ההליכים (ב"ש 1828/98) והמבקש היה עצור מיום 17.8.97 עד 19.10.97 - מועד בו שוחרר בתנאים על פי בקשתו לעיון חוזר (ב"ש 2018/97). בין התאריכים 20.3.98 ועד 9.4.98 שוב נעצר המבקש בתיק זה, על פי בקשת המדינה לעיון חוזר (ב"ש 1380/98), לאחר שהמבקש הפר את תנאי שחרורו. אלא שהוכח לפני שבאותה התקופה ממש (20.3.98 - 9.4.98) היה המבקש עצור גם בתיקים אחרים (פ"א 7720/98, פ"א 4485/98) בחשד לקבלת נכסים גנובים ובחשד לשוד מזויין - וראה פלט מחשב ובו פירוט המעצרים שצורף על ידי המשיבה. בעבור תקופה זו לא זכאי המבקש לפיצוי בכל מקרה, שכן גם אלמלא מעצרו בתיק זה היה עצור ממילא בתיקים אחרים. לפיכך, תקופת המעצר היכולה לבוא בחשבון לצורך בקשה זו היא מיום 8.8.97 ועד 19.10.97 - 72 ימים בסך הכל. העובדות הצריכות לבקשה, כפי שהוכחו לפני ואשר אינן שנויות למעשה במחלוקת, הן אלו: המבקש דמות מוכרת למשטרת תחנת הבירה בירושלים. באחד הימים נעצר המבקש על ידי אנשי היחידה בענין אחר כלשהו. במהלך מעצרו זה "גוייס" המבקש, על ידי רכז המודיעין - מאיר גנון וקצין המודיעין - אייל מוזס של תחנת הבירה (להלן: "גנון", להלן: "מוזס"), לשמש מודיע משטרתי. גנון ומוזס דרשו מהמבקש, ביודעם את מצבו הרגיש כאסיר ברשיון, לספק להם מידע מפליל בקשר לראזי - שנחת זרועו הורגשה באותה תקופה בקשר לעבירות רכוש במרכז העיר ירושלים. לשם כך מסר גנון למבקש את מספר הפלאפון האישי שלו. בתאריך 6.8.97, הגיע המבקש אל תחנת הבירה ונפגש עם גנון. באותה הפגישה הודיע המבקש לגנון כי עוד באותו הלילה מתכנן ראזי לפרוץ לחנות לדברי אלקטרוניקה ששמה "רמי רון" ברחוב המלך ג'ורג' 27 בירושלים. ראזי ביקש מהמבקש להצטרף אליו וההתפרצות תוכננה לאחר שעת חצות. גנון העביר את המידע למוזס, ולאחר קבלת אישור הפרקליטות התירו מוזס וגנון למבקש להצטרף אל ראזי לביצוע ההתפרצות, בתנאי שתפקידו של המבקש יהיה צופה ומתריע מפני המשטרה בלבד - ולא יפרוץ בעצמו לחנות או יגנוב מתוכה. בעקבות המידע שסיפק המבקש נערכה המשטרה בהתאם והוצב מארב של אנשי הבילוש - דוד אלהרר ואבי אלקסלסי (להלן: "אלהרר", להלן: "אלקסלסי"). שני אלה העידו לפני ותארו כיצד הציבו את המארב ליד חנות "רמי רון" וכיצד הבחינו בראזי ובמבקש בשעה היעודה - לאחר חצות 7.8.99 - באיזור החנות. הם סיפרו כי ראו את השניים מגיעים אל החנות, חולפים על פניה וחוזרים אליה חליפות. התנהגותם של המבקש וראזי העידה עליהם כי בכוונתם לפרוץ אל החנות, אלא שהם הופרעו על ידי מספר ניידות משטרה אשר הוזעקו אל מקום סמוך בשל אירוע אחר - שאינו קשור במעשיהם של השניים. בהגיע הניידות לאיזור חזרו בהם ראזי והמבקש מכוונתם ולא פרצו אל החנות. בבוקר שלמחרת - 7.8.97 - התייצב המבקש בתחנת הבירה ונפגש עם מוזס. בפגישה זו סיפר למוזס כי אמנם התכוון ראזי לפרוץ לאותה החנות בלילה הקודם, והם הופרעו על ידי ניידות המשטרה שהגיעו לאיזור. לגרסת המבקש, סיפר עוד למוזס כי בכוונת ראזי לפרוץ לחנות עוד בלילה הקרוב לאחר חצות (8.8.97). בעת הפגישה לא היה גנון בתחנה ומוזס התקשר אליו טלפונית ומסר לו את אשר סיפר לו המבקש. באותו מעמד שוחח גם המבקש עם גנון בטלפון. מוסר גנון כי המבקש סיפר לו באותה שיחה כי בכוונת ראזי לפרוץ לחנות "רמי רון" באחד הלילות הקרובים וייתכן אף שבאותו הלילה - ליל יום 8.8.97. אם כן, גרסת גנון איננה עומדת בסתירה של ממש מול גרסת המבקש קרי, כי בבוקרו של יום 7.8.97 הודיע לגנון ולמוזס כי בכוונת ראזי לפרוץ לאותה חנות באותו הלילה לאחר חצות - לאמור ביום 8.8.97. אף על פי כן לא הוצב בלילה השני מארב משטרתי מסודר כבלילה הקודם. יחד עם זאת, הגיעו אלקסלסי ואלהרר - בלשי תחנת הבירה - אל החנות וראו כי שמשת חלון הראווה בה נופצה. בזוכרם את המידע מהלילה הקודם, הציבו שוב מארב במקום ואז, בסמוך לשעה 03: 30, הבחינו במבקש ובראזי כשהם מגיעים אל החנות. הם ראו כיצד ראזי מכניס את ידו אל תוך חלון הראווה ומוציא מתוכו שני מכשירי "דיסקמן", כאשר המבקש עומד בסמוך לו ומביט אל צידו השני של הרחוב - מבלי שנגע או עשה דבר.לאחר מכן ראו כיצד נכנסו השניים אל חדר מדרגות סמוך ואז עצרום. מוסר המבקש בעדותו כי היה סמוך ובטוח כי המארב שהוצב, והמעצר שבוצע, נעשו על פי המידע שסיפק, כי הדברים ידועים לאלקסלסי ולאלהרר וכי ישוחרר תוך זמן קצר. והנה, בתחנת הבירה ביקשו לחקרו. כשהביע פליאה על כך שנחקר, נאמר לו על ידי אנשי הבילוש כי מדובר בענין פורמלי וכי מיד לאחר מכן ישוחרר. אף על פי כן לא שוחרר ואף הובא לפני שופט ומעצרו הוארך, פעמיים, עד יום 17.8.97. באותו מועד הובא לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים - הליך שבסופו נעצר עד יום 19.10.97. כל אותה התקופה לא נפגש המבקש עם גנון או מוזס לבד מפעם אחת - שבה נפגש עם גנון אשר הביע פליאה על מעצרו ואף גער באנשי הבילוש על שעצרוהו בנסיבות המתוארות לעיל. אף על פי כן, ממעצרו לא שוחרר. על פי סעיף 80(א) לחוק, רשאי בית המשפט לצוות על תשלום פיצוי לנאשם שזוכה מאוצר המדינה בהתמלא אחד משני התנאים: א. בית המשפט ראה שלא היה יסוד להאשמה. ב. בית המשפט ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. באשר לחלופה הראשונה, אין לבוא בטרוניה אל התביעה המשטרתית על שבחרה להגיש כתב אישום כנגד המבקש. בהודעתו למשטרה לא מסר המבקש גרסה כלשהי - וודאי שלא את זו שמסר בעדותו ושעליה אין עוד חולק. הסיבה לכך מובנת לאמור, חששו מפני ראזי, אם ייוודע לו שהמבקש הוא האחראי למעצרו - ועל כך אעמוד בהמשך. עת הגישה התביעה המשטרתית את כתב האישום לא ידעה היא את שהתחולל "מאחורי הקלעים" בין המבקש ובין אנשי המודיעין - ולראיה, שמם של מוזס וגנון אף לא מוזכר בכתב האישום. תיק החקירה, כפי שהוגש לענף התביעות, כלל ראיות המצביעות על המבקש כשותף, יחד עם ראזי, למעשה ההתפרצות והגניבה - ותו לאו. המידע החיוני, כפי שהובא לפני, ביחס לחלקו האמיתי של המבקש, נראה כי הוסתר גם מפני התביעה המשטרתית. כיוון שכך, אין בידי לפסוק למבקש פיצוי בגין עצם הגשת האישום נגדו. שונים פני הדברים ביחס לתנאי השני שבסעיף 80(א) הנ"ל - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת...". הנסיבות, כפי שתוארו לעיל, מצביעות בעליל על כך שחלקו של המבקש במעשה ההתפרצות לא היה כשל שותף לדבר עבירה כי אם כמודיע משטרתי, אשר פעל על פי הוראות אנשי המודיעין בתחנת הבירה, מתוך מטרה להביא ללכידתו של ראזי בשעת מעשה. כיוון שכך, לא קיים המבקש, שער שחבר לראזי, את היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו בפלילים קרי, לא גיבש כל כוונת פריצה או גניבה - והוא הצטרף לראזי מתוך ידיעה שאנשי המשטרה עוקבים אחר מעשיהם ובכוונתם ללכוד את ראזי. בין היתר, טוענת המשיבה כי בליל יום 7.8.97 פעל המבקש כמודיע משטרתי על פי הנחיות מוזס וגנון, אולם בליל יום 8.8.97 לא קיבל מהם אישור לפעול כבלילה שקדם לו. עלי לדחות טענה זו, ובשתי ידי, משהוכח בראיות שהובאו לפני כי בבוקרו של יום 7.8.97 התייצב המבקש לפני מוזס, הסביר לו מדוע לא בוצעה ההתפרצות בלילה הקודם וכי זו עומדת להתרחש בלילה הקרוב או באחד הלילות הבאים (כגרסת גנון). יש לזכור, שכמודיע משטרתי המעמיד פנים כאילו הוא חבר לראזי למטרת ביצוע עבירה, עליו לנקוט משנה זהירות לבל ייוודע לראזי כי הוא משתף, אגב כך, פעולה עם המשטרה. בתנאים שכאלה עמד המבקש בסכנה ממשית לחייו, אם היה הדבר מגיע לידיעתו של ראזי. לכן, לא יכול היה המבקש לבחור לעצמו אם להצטרף אל ראזי אם לאו - שאם היה מסרב, היה הדבר מעורר את חשדו של ראזי. עוד ברור כי המבקש לא יכול היה לעמוד בקשר טלפוני רצוף עם מוזס או גנון כאשר ראזי עמו. לפיכך, די היה בהודעתו של המבקש למוזס וגנון ביום 7.8.97, כי עומדת להתרחש התפרצות באותו הלילה, כדי להוציאו מגדר שותף לעבירה ולעשותו סייען הפועל על פי הנחיות המשטרה ובידיעתה. עובדה היא שהמבקש וראזי נעצרו בליל יום 8.8.97 על ידי אותם שוטרים שהציבו מארב בלילה הקודם - ואשר ארבו להם עובר למעצרם. לא מתקבל על הדעת שדבר מכל האמור לעיל לא הובא על ידי אנשי המודיעין והבילוש אל התובע טרם הכנתו את כתב האישום, וזה הוגש תוך התעלמות מכל הדברים האלה. יתרה מזו, נראה שהתביעה לא נזעקה ולא נזדעזעה גם לאחר שהובאו העובדות לאשורן לידיעתה, על ידי ב"כ הנאשם דווקא. ביום 30.9.98 נפגש המבקש, לראשונה, ביחידות ושלא בנוכחות ראזי עם בא-כוחו בבית המעצר בירושלים, ואז סיפר לו את גרסתו המלאה. עד אותו מועד הובא המבקש לבית המשפט לצורך הארכת מעצרו (לחקירה ועד תום ההליכים) יחד עם ראזי, וברור שלא יכול היה בתנאים אלה לחשוף את חלקו האמיתי בפרשה, מפחד פן יבולע לו מידי ראזי. באותה מידה לא יכול היה למסור גרסתו במשטרה, כאשר ראזי בחדר סמוך או בנוכחותו ממש. גם לאחר שהביא ב"כ המבקש את גרסת המבקש לפני תובע, לא חזרה בה התביעה מכתב האישום, ותחילה אף לא ניאותה להפריד בין הנאשמים. קודם לכן עמדה המשטרה על כך שהשניים יובאו יחד לפני שופטי המעצרים, כאשר ברור היה שהמבקש לא יכול להעלות גרסתו בנוכחות ראזי. הם הובאו תחילה לדין בכתב אישום אחד, ורק בשלב מאוחר ניאותה התביעה להפריד את הנאשמים, בהכירה בניגוד האינטרסים שבין השניים. התביעה בחרה להמשיך בהליכים כנגד המבקש בנפרד, גם לאחר שידעה מה גרסתו והיתה יכולה לבדקה עם מוזס וגנון. התביעה התעקשה להמשיך ולדון באישום כנגד המבקש גם לאחר שהעיד גנון - וגרסתו תמכה תמיכה של ממש בגרסת המבקש. גם להצעת בית המשפט, לשקול מחיקת האישום, לא נעתרה המשיבה ובהודעתו מיום 18.3.98 הודיע עו"ד אביחי דורון כי התביעה המשטרתית עומדת על המשך ההליכים כנגד המבקש בתיק זה. נדמה לי כי לנסיבות דוגמת אלה המתוארות לעיל התכוון המחוקק בסעיף 80(א) לחוק - כנסיבות המצדיקות פיצויים בגין מעצר. ברור הדבר, כי אילו פעלה המשטרה כפי שצריכה היתה לפעול, ואילו הביאו גנון ומוזס את גרסתם לפני תובע טרם הכנת כתב האישום - בין על ידי מסירת הודעה או בכל דרך אחרת - לא היה המבקש נעצר ולא היה מובא לדין מלכתחילה. מכל מקום, ברור הדבר שבנסיבות המתוארות לא היה מקום למעצרו ולהבאתו לדין. אני קובע מכאן, כי המבקש שלפני ראוי לפיצויים בגין מעצרו ויש לפסקם לו. ומכאן לגובה הפיצויי. ראשית עלי לדחות, ובשתי ידי, את טענת המדינה כי מוטב לו למבקש מעצרו מאשר חירותו. טענה שכזאת אין בידי בית המשפט לקבל שכן לחופש אין מחיר, ויהא הוא עלוב ככל שיהיה. אם נקבע מחיר לחופש בדרך של פיצוי על פי דין, אין גובה הפיצוי אלא קביעה שרירותית המנסה לאזן בין עניינו של הפרט הנפגע ובין טובת הכלל - שמירה על אוצר המדינה המוגבל. כפי שקבעתי לעיל, ניתן להביא בחשבון 72 ימי מעצר בתיק זה, ואין להביא בחשבון 20 ימי מעצר נוספים בהם היה המבקש עצור ממילא בתיקים אחרים. דרך חישוב הפיצוי נקבעה בתקנה 8(א) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב1982-. 6,186 (השכר הממוצע במשק נכון להיום - 6,186 ש"ח. 25 לפיכך, אני פוסק למבקש פיצוי בגין מעצרו בסך 17,816 ש"ח מאוצר המדינה. מעצרפיצויים