קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי קיבוץ בגין השבת קרקעות למינהל: 1. המבקש, קיבוץ מגל (להלן: "המבקש" ו/או "הקיבוץ") הגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו החלטת המשיב, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המשיב" ו/או "המינהל") שלא להעביר לועדת הפיצויים שליד המינהל את תביעת הפיצויים של המבקש, והחלטתו שאין לפצות את הקיבוץ בגין אובדן זכויותיו ו/או השקעותיו ו/או הכנסותיו עקב השבת המקרקעין בהתאם להחלטה 959 של מועצת מקרקעי ישראל, נתקבלו בחוסר סמכות ודינן להתבטל. כמו כן, מבקש המבקש להורות למשיב להעביר לועדת הפיצויים שליד המינהל את תביעת הפיצויים שהגיש בגין אובדן זכויותיו, כאמור, ולהורות לועדה לדון בה. כן מבקש המבקש לקבוע כי החלטות המשיב כנ"ל מהוות הפרה של הסכם החכירה בין הצדדים והוא מבקש להורות על איכפת הסכם זה. 2. המבקש הינו אגודה שיתופית רשומה ומסווגת כקיבוץ. הקיבוץ נוסד בשנת 1954 ומאז היווסדו הוא מחזיק ומעבד משבצת קרקע של כ-4,000 דונם. 3. משנת 1960 נחתמו בין המינהל והסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות") לבין הקיבוץ חוזי שכירות תלת שנתיים, לפיהם שוכרת הסוכנות מאת המינהל משבצת קרקע והקיבוץ מקבל מהסוכנות את המשבצת לשימושו כבר רשות. החוזה האחרון נחתם ביום 30/03/1999 לתקופה של שלוש שנים, מיום 01/10/1998 עד ליום 30/09/01. לאחר מועד זה, הוצאה הסוכנות היהודית מהחוזה המשולש ובתאריך 29.1.04 נחתם חוזה חכירה דו צדדי בין המינהל לבין הקיבוץ, לתקופה שמשנת 2001 ועד ליום 30/09/04. ביום 27.9.04 נחתם בין המינהל והקיבוץ חוזה חכירה דו צדדי נוסף לתקופה שמיום 01/10/04 ועד ליום 30/08/09. לטענת המבקש על פי עקרונות המדיניות הקרקעית שנקבעו בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה"), לקיבוץ זכות חכירה במשבצת הקרקע לדורות וחוזה חכירה לדורות לא נחתם מסיבות טכניות בלבד. 4. בשנת 2001 יזם הקיבוץ הליך תכנוני שמטרתו שינוי יעוד חלק ממשבצת הקרקע מחקלאות למגורים, באופן שתתאפשר הקמת שכונה קהילתית בצמוד לשטחי המגורים של הקיבוץ (להלן: "הרחבה"). התכנית, שמספרה מ/336 הופקדה ביום 15.3.05 ופורסמה למתן תוקף ביום 19.6.06 (להלן: "התכנית"). התכנית חלה על שטח של 988.32 דונם - שטח שכולו מצוי בתוך משבצת הקרקע של הקיבוץ. 5. לצורך ביצוע ההרחבה הופסקה חכירתו של הקיבוץ על השטח נשוא ההרחבה ושטח זה נגרע ממשבצת הקרקע של הקיבוץ, כאמור בהחלטה 959 של המועצה. במסגרת ההרחבה גבה המינהל מהמתיישבים את מלוא שווי הקרקע על פי יעודה למגורים. 6. הקיבוץ החליט בשלב ראשון לבצע מחצית מההרחבה שאושרה (121 מתוך 250 יחידות דיור שאושרו בתכנית), ולצורך כך נעקרו המטעים שהיו נטועים על שטח זה. 7. בעקבות השבת הקרקע למינהל, הגיש המבקש למשיב תביעה לפיצוי בגין ההשבה מכוח הוראות הסכמי החכירה והחלטות המועצה. 8. המשיב דחה את בקשת המבקש ובמכתב מיום 20.5.07 הודיע למבקש כי תביעתו לא תובא לדיון בפני ועדת הפיצויים מאחר והמינהל אינו מפצה יישוב המתכנן הרחבה בשטחיו, אלא רק מפצה בגין עלות הפינוי כאמור בהחלטת המועצה מס' 959 וכי עלות זו כבר נלקחו בחשבון בתחשיבי עלויות הפיתוח של שטח ההרחבה. 9. בעקבות הדחיה הגיש המבקש תביעתו זו, בה טען כי החלטה 959 לא מבטלת את זכותו לפיצוי מכוח הסכם החכירה בין הצדדים ומכוח החלטה 1023 של המועצה, הקובעת כללים לפיצוי בגין קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת המינהל. המבקש טען כי הרחבת יישובים הינה אינטרס של המדינה. כן טען המבקש כי הנהנה הראשי מההרחבה הינו המינהל (אשר חותם חוזי חכירה עם המתיישבים החדשים, ולפיהם על המתיישבים החדשים לשלם למינהל דמי חכירה מלאים הנגזרים משווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד), בעוד שהמבקש אינו מתעשר מההרחבה אלא רק נושא בהוצאות עצומות לצורך התאמת תשתיותיו הישנות לגידול הדמוגרפי החל בעקבות ההרחבה. המבקש טען כי החלטה 959 מאפשרת ליישוב לבצע את עבודות הפיתוח של היישוב כקבלן, ואוסרת על היישוב לגבות מהמתיישבים החדשים סכומים כלשהם מעבר לעלויות הפיתוח שנקבעות על ידי המינהל (ואשר משמשות בפועל לפיתוח שטח ההרחבה לצורך שינוי יעוד הקרקע מחקלאית למגורים) וכי המבקש הוא הנושא בנטל הרחבת התשתיות בעקבות ההרחבה. המבקש טען כי החלטת המינהל שלא להעביר את תביעתו לפיצויים לועדה ניתנה בחוסר סמכות ולפיכך היא בטלה. לטענתו, החוק הסמיך את המועצה כגוף אשר קובע מדיניות ולא את הנהלת המינהל ולכן אין המינהל רשאי לעשות דין לעצמו ואין לו כל סמכות לפעול בניגוד למדיניות שנקבעה בהחלטת המועצה והחלטתו שלא להעביר את תביעת הפיצויים לועדת הפיצויים ולא לפצותו, ניתנה בחוסר סמכות ולכן דינה להתבטל. 10. המינהל טען כי החלטה 1023 וחוזה החכירה אינם חלים במקרה זה, כיוון שהמבקש הוא שיזם את שינוי הייעוד. לטענתו, החלטה 959 קובעת הסדר הכולל את שינוי הייעוד מקרקע חקלאית למגורים בישובים חקלאיים,והיא לא קובעת הסדר לגבי פיצוי - דבר מהווה הסדר שלילי ולפיו במקרה בו השבת השטח מבוצעת לצורך הרחבה שיזם היישוב, לא יהיה הישוב זכאי לקבל פיצוי. המינהל טען כי המבקש קיבל הטבות בעקבות הרחבת היישוב, ובין היתר קיבל את ה"זכות" לבחור את המתיישבים החדשים. דיון : 11. סעיף 21 לחוזה החכירה שנחתם בין הצדדים ביום 27/09/04 קובע: "א. אם ישתנה יעודה של המשבצת או של חלק ממנה, על ידי תוכנית על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 או על פי כל דין, יהיה המשכיר רשאי להביא לידי סיום מוקדם של תקופת השכירות של המשבצת או של אותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד, ולהחזיר לעצמו את החזקה במשבצת או באותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד - וזאת לאחר מתן הודעה מוקדמת לאגודה על סיום השכירות והחזרת החזקה כאמור. ב. האגודה תהיה רשאית, לאחר קבלת ההודעה האמורה מהמשכיר להוציא מהמשבצת את כל המתקנים והאביזרים שאינם מחוברים לקרקע חיבור של קבע. ג. האגודה תהיה זכאית לפיצוי בעד זכויותיה והשקעותיה שהיו קיימות במועד סיום השכירות כאמור לעיל באותו חלק מהמשבצת שלגביו הסתיימה השכירות כאמור, לרבות עבור מחוברים שהושארו באותו חלק. ד. שיעור הפיצוי ייקבע ע"י ועדת הפיצויים המתמנית על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל ....". 12. סעיף 30 לחוזה החכירה קובע: "מוסכם בין הצדדים לחוזה זה, כי תוקפו של החוזה יפוג מאליו והוא יתבטל לגבי כל שטח הכלול בשטח המשבצת נשוא החוזה, אשר לגביו נחתם או יחתם הסכם פיתוח או חוזה חכירה למגרש מגורים, אשר אינם מהווים חלק מנחלה, או למשק עזר, בין המינהל לבין היזם/החוכר. יראו את השטח המצוי בחוזה זה כמעודכן בדיעבד ממועד חתימת הסכם הפיתוח/חוזה החכירה האמורים, לפי העניין". 13. נוכח הוראות סעיף 21 הנ"ל טען המבקש כי זכותו לפיצוי ולהגשת התביעה לועדת הפיצויים מעוגנת בחוזה וכי סעיף זה חל בכל מקרה של שינוי יעוד, בלי קשר לזהות יוזם השינוי. 14. המבקש טען גם כי סעיף 30 לחוזה החכירה אינו מבטל את סעיף 21 הנ"ל, אלא קובע כי לא יחולו במקביל שני חוזים שונים בגין אותו שטח (שיעודו שונה למגורים). לטענת המבקש, יש לפרש את חוזה החכירה לפיה אומד דעת הצדדים הסובייקטיבית והאובייקטיבית המשותפת, שהנה מתן פיצוי כספי על שינוי ייעוד קרקע חקלאית. מכל מקום, המבקש טען כי יש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו, המינהל. 15. המינהל טען כי סעיף 21(א) אינו מתקיים . לטענת המשיב סעיף 21 מהוה חלק בלתי נפרד מהמתכונת החוזית החלה בין הצדדים ולפיה מטרתו של חוזה החכירה הינה חקלאית, והיא אינה כוללת את האפשרות שהמבקש ייזום שינוי יעוד.לחלופין טען המשיב כי החזקה בקרקע מעולם לא חזרה למינהל ולכן אין תחולה לסעיף 21 לחוזה החכירה. 16. המשיב טען עוד כי הצדדים פעלו על פי המיתווה שנקבע בהחלטה 959 ואשר קבעה מנגנון שונה מזה שנקבע בסעיף 21 - דהיינו אין המדובר בהשבת הקרקע למשיב וסיום מוקדם של תקופת השכירות, כי אם גריעה של שטח מגרשי ההרחבה מתחום המשבצת, לבקשת המבקש, ועדכון בדיעבד של שטח המשבצת בהתאם לכך. 17. המשיב טען גם כי בכל מקרה לא מתקיים הרציונל של סעיף 21 ולפיו המבקש יהיה זכאי לפיצוי בגין הפסדי הכנסה העשויים להגרם לו עקב הקטנת שטח המשבצת, כאשר המשיב הינו "הגורם לנזק", בעוד שבענייננו המבקש הוא שהביא מיוזמתו לצמצום שטח המשבצת. לטענתו, הפרשנות המוצעת על ידי המבקש לפיה עומדת לו הזכות להגיש תביעה לפיצויים במנותק מהרקע לשינוי הייעוד ובהתעלם מהגורם אשר יזם את שינוי היעוד, אינה מקיימת את תכלית ההתקשרות ולא ניתן לתת לה תוקף. 18. המבקש טען בסיכומי התגובה שהגיש כי הנהנה משינוי הייעוד הוא המשיב ולא המבקש - כאשר המשיב קיבל את הקרקע בחזרה והחליט למי להקצותה בתמורה מלאה לאחר שינוי ייעודה. המבקש חזר על טענתו לפיה סעיף 21 לחוזה החכירה חל ללא קשר ליוזם שינוי הייעוד וכי הפיצוי הנתבע על ידו הינו פיצוי חקלאי בלבד, ולא פיצוי על פי שווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד. 19. שיטת הפרשנות הנהוגה במשפט הישראלי הינה שיטת הפרשנות התכליתית, לפיה בנוסף ללשון החוזה עצמו על בית המשפט לבחון את כלל הנסיבות הניצבות בפניו (וראה סעיף 25 לחוק החוזים, ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 ולאחרונה (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). 20. בענייננו, אין לאמר כי הוראות החוזה הן חד משמעיות, משנמצא כי יש סתירה בין הוראות סעיף 21 - המקנה פיצוי במקרה של שינוי יעוד "על ידי תכנית על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 או על פי כל דין" לעומת סעיף 30 לאותו חוזה - הקובע כי תוקפו של החוזה יפוג והוא יתבטל לגבי "כל שטח הכלול בשטח המשבצת נשוא החוזה, אשר לגביו נחתם או יחתם הסכם פיתוח או חוזה חכירה למגרש למגורים". 21. בנסיבות כאלה, יש מקום לבחון את אומד דעת הצדדים ובשים לב לעובדה שהמדובר בחוזה רשות יש להתחשב במאפייניו המיוחדים של חוזה זה (כאשר במקרה של פרשנות חוזה רשות על הפרשן להתחשב במהותה הציבורית של הרשות כצד לחוזה, המחייבת לסגל את התיאוריה החוזית לצרכי הרשות הציבורית כדי לאפשר לה לבצע את תפקידיה, לשפר את ביצועיה ולהשיג איזון הולם בין דאגה למשאב הציבורי ובין הגנה על קנייניו של הפרט (ג. שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס),עמוד 13). 22. המבקש, בטענו כי מוקנית לו זכות חכירה לדורות על כל משבצת קרקעותיו, הפנה להחלטות המועצה (מס' 1, 8, 9, 291, 334, 361 ואח'), ואין זאת כי מהחלטות אלה ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים ועל תכלית החוזה. 23. החלטה מס' 1 של המועצה , מיום 17.5.65 קובעת בסעיף 4 כי: "1. קרקע חקלאית תימסר בחכירה בלבד ליצור מוצרים חקלאיים ולהקמת מבנים ומתקנים הדרושים למגורי המתיישבים ולצרכיהם האחרים וכן לצרכי הייצור החקלאי. 2. יעודה ושימושה של קרקע חקלאית לא ישונה על ידי הרשויות המוסמכות לכל יעוד או שימוש אחר אלא במקרים יוצאים מהכלל... 3. קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. משתמש החוכר בקרקע למטרות החכירה, תוארך זכות החכירה , לבקשתו, לתקופה נוספת של 49 שנה, לשימוש לאותן מטרות". וסעיף 10 להחלטה נקבע כי: "בהסכמי החכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית לייעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל. עם החזרת הקרקע יהיה המחזיק זכאי לפיצויים עבור השקעותיו בקרקע ועבור הפקעת זכותו, בשעור שיקבע על ידי המועצה בכללים שתוציא". בהחלטה מס' 8 של המועצה, מיום 5.7.66 נקבע כי "קרקע חקלאית תוחכר בדרך של נחלה". המסקנה, כפי שהובאה על ידי כבוד השופט רביד בדונו בחוזה המשלוש בין המבקש, המשיב והסוכנות (ה"פ 2317/03 - החלטה מיום 21.1.04) היא כי "מהחלטות המינהל ניתן להסיק כי המטרה הסופית היא החכרת הקרקע החקלאית למתיישבים", ומכאן נובע כי תכלית חוזה החכירה הינה החכרת קרקע שייעודה חקלאי בלבד וכאשר אין המבקש זכאי להמשך חכירת הקרקע - הוא יהיה זכאי לפיצוי בהתאם לקביעת הועדה. בענייננו - המבקש היה זכאי להמשיך ולהחזיק בקרקע שיעודה שונה, במסגרת משבצת הקרקע שהוחכרה לו על פי הסכם החכירה והוא הפסיק להחזיק בה מיוזמתו הוא . בנסיבות אלה - יש להחיל את הוראות סעיף 30 לחוזה החכירה - שעניינו ביטול החוזה (ללא זכות לפיצוי) ולא את הוראות סעיף 21 לחוזה זה. הדבר מקבל משנה תוקף בעובדה שסעיף 21 עניינו שינוי יעוד "על ידי תכנית על פי חוק התכנון והבניה או על פי כל דין", כאשר בהסכם שקדם לחוזה החכירה (ההסכם המשולש בין המינהל, הסוכנות והמבקש), נקבע כי המבקש והסוכנות יהיו זכאים לפיצוי בסיום החוזה המשולש לפני זמנו "עקב הפקעת המקרקעין" - דהיינו עקב הליך כפוי על המבקש ולא עקב הליך שהוא יזם (וראה פסק דינו של כבוד השופט רביד בה"פ 2317/03 הנ"ל). כך גם סעיף 10 להחלטה מס' 1 של המועצה, שלאורו נוסח הסכם החכירה - מקנה את זכות הפיצוי "עבור הפקעת זכותו" ולא במקרה אחר. 24. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם הוראות החלטה מס' 959 מיום 4.2.03 של המועצה שעניינה הרחבת משבצות המגורים ביישובים החקלאיים, בדרך של שינוי יעוד הקרקע. החלטה זו היא פרי יישום דו"ח ועדת מילגרום שמונתה בעקבות בג"צ (מאוחדים) 3939/99 , 244/00 שקבע כי דין החלטות קודמות של מועצת המינהל (717,727, 737 - בטלות). בבג"צ 3939/99 סוקר בית המשפט את החלטות מועצת המינהל שעניינן שינוי ייעוד קרקעות במסגרת ישובים חקלאיים והוא קובע כי החלטה 727 נתקבלה במטרה ליצור מלאי קרקעות זמין למגורים באמצעות הפשרת קרקע חקלאית, בדרך של מתן תמריץ של טובת הנאה כלכלית לחוכרים אשר ישיבו למינהל את הקרקע החקלאית שיעודה שונה. ההחלטה עוסקת בקרקע חקלאית שיעודה שונה למטרה אחרת לפי חוקי מינהל מקרקעי ישראל ושם נקבע גובה הפיצוי לו זכאי חוכר עקב שינוי היעוד. מאידך, החלטה 737 עוסקת בהרחבה למגורים שיישוב חקלאי, כאשר ההרחבה ושינוי היעוד מתבצעים ביוזמת הישוב. הרחבה על פי החלטה זו נותנת לישוב הטבה כלכלית בדמות הפחתת דמי החכירה ומאפשרת למומלצי האגודה ובהתאם לצרכיה, לחכור מגרשים שהורחבו ללא מכרז. מהסקירה ומהקביעות שם עולה בבירור כי היישוב החקלאי זכאי לפיצוי - כתמריץ - במקרה של שינוי יעוד יזום על ידי המינהל ואינו זכאי לפיצוי במקרה של שינוי ביוזמתו ( כאשר בעקיפין הוא זוכה לטובות הנאה עקב השינוי). 25. טענת המבקש לפיה אין לו כל טובות הנאה משינוי הייעוד נדחית על ידי - כאשר בנוסף לקביעה בבג"צ 3939/99 הנ"ל, המבקש מודה בטיעוניו כי ההרחבה נועדה לצרכי הקיבוץ ובטחונו , וכאשר המבקש הוא הקובע את שלבי ביצוע ההרחבה לצרכיו ועל פי יוזמתו. 26. המבקש טען גם כי ההחלטה ליזום תוכנית הרחבה ביישוב נבעה על רקע המצב הבטחוני ששרר באותה תקופה ביישוב ונועדה לבסס את הקיבוץ אשר נמצא על קו התפר על ידי הגדלתו מבחינה דמוגרפית ועל כן מדובר בהחלטה שגורמת נזק ליישוב אולם לא היתה ברירה אלא לקבל החלטה שכזו. איני סבורה כי טענה זו רלבנטית לענייננו ואין לי אלא להפנות לטענת המבקש עצמו, כפי שהובאה על ידי כבוד השופט רביד בה"פ 2317/03 הנ"ל ולפיה היה זה מתפקידה של הסוכנות להביא את היישוב למצב של עצמאות ומשלב זה ואילך הסוכנות יוצאת מהתמונה ומדובר בהתקשרות פרטנית בין המבקש והמשיב בלבד, ללא רלבנטיות למצב המבקש. כך גם בענייננו - המצב הבטחוני של היישוב היווה פקטור לשינוי הייעוד, אך מבחינת המשיב - אין עניינו לדאוג לבטחונו של המבקש ומשבחר המבקש לייזום תכנית שתשנה ייעוד חלק ממשבצת הקרקע שהוחכרה לו - עליו לעמוד בתנאי הסכם החכירה - באופן שאותו חלק מהמשבצת יגרע מהמבקש ללא תמורה כספית מהמשיב (כאמור בסעיף 30 להסכם החכירה ובהחלטה 737 שהיוותה בסיס להחלטה 959, לאורה בוצע שינוי הייעוד). ודוק: המבקש בסיכומיו טען במפורש כי הליך ההרחבה בוצע בהתאם להחלטה 959. 27. המבקש טען כי החלטה 959 אינה דנה במתן פיצוי למבקש בגין השבת הקרקע בגין שינוי היעוד, תוך הפניה לעובדה כי על המבקש הוטל לבצע את עבודות הפיתוח (כאשר המבקש זכאי לגבות הוצאות אלה מהחוכרים החדשים). עובדה זו אינה רלבנטית לצורך הכרעתי כאן, כאשר קבעתי כי אכן המבקש אינו זכאי לפיצוי בנסיבות אלה - וכאשר החלטה 959 במפורש אינה מזכה בפיצוי במקרה שכזה (כפועל יוצא מהחלטה 737 לגבי אותן נסיבות). 28. המבקש טען עוד בסיכומיו כי זכותו לפיצוי בגין שינוי הייעוד קמה גם מכוח החלטת המועצה מס' 1023 , המקנה זכות לפנות בתביעה לפיצוי לועדה במקרה של שינוי ייעוד הקרקע ואולם מנוסח החלטה זו עולה במפורש כי מדובר בהחזרת קרקע ביוזמת המשיב (על פי הודעה שהמשיב מוסר למבקש) בעוד שבענייננו המבקש מודה כי השינוי ביוזמתו והוא זה המודיע למשיב על מועדי החזרת הקרקע ומימוש שינוי היעוד בהתאם לצרכיו (כאשר בענייננו - המבקש הוא שהחליט שבשלב הראשון תבוצע רק מחצית ההרחבה). גם מסעיף 6, הקובע את אופן הפיצוי, עולה כי עניינה פיצוי בגין החזרת קרקע היזומה על ידי המשיב , כאשר סעיף 6.2. קובע זכות לפיצוי עבור השקעות שישארו במקרקעין על פי דרישת המינהל. גם מסעיף 7 ניתן ללמוד על מטרת ההחלטה - כאשר היא דנה בהקצאת חלק ממשבצת קרקע של יישוב לגוף בתחום התשתיות (חברת חשמל, מקורות) ובמרה כזה מזכה את היישוב בפיצוי עבור הקטנת שטח המשבצת. 29. בנוסף, כמו המשיב , גם אני סבורה כי החלטה 1023 כלל אינה רלבנטית לשאלת זכאות המבקש לפיצוי מאת המשיב מאחר וההחלטה קובעת את אופי חישוב הפיצוי אך אינה קובעות את הזכאות לפיצוי. הדבר עולה גם מנוסח הכותרת של ההחלטה - "הפסקת חכירה בקרקע חקלאית - כללים לקביעת פיצוי בעד קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת מינהל מקרקעי ישראל". 30. המבקש טען גם לחוסר סמכות המשיב ו/או כי החלטתו אינה סבירה ו/או כי ניתנה בחוסר תום לב. לא מצאתי ממש בטענות אלה ואני סבורה כי יש לייחס חוסר תום לב דוקא למבקש, אשר מחד מבקש להרחיב את היישוב ומבקש שינוי יעוד חלק ממשבצת הקרקע שחכר מהמשיב ומאידך הוא מבקש פיצוי בגין גריעה זאת. ויצויין כי בבג"צ 3939/99 לא מצא בית המשפט כל חוסר סבירות בהחלטה בדבר שינוי ייעוד חלק ממשבצת קרקע של יישוב ללא פיצוי ליישוב (כאשר השינוי ביוזמתו) וכאשר חוסר הסבירות נמצא דוקא בהחלטה בדבר מתן ההנחה למתיישבים החדשים - קרי "הפיצוי" שנותן המשיב ליישוב על פי החלטה 737 , שעניינה שינוי יעוד ביוזמת היישוב - הינו על הצד הגבוה ומקנה תועלת ליישוב ולא להיפך, כטענת המבקש. 31. עוד יש לציין כי המבקש נטע מטעים בשטח ההרחבה (מטעים בגינם הוא מבסס תביעתו) בשנת 2002, כאשר את שינוי הייעוד הוא יזם בשנת 2001 - דהיינו המבקש היה מודע לעובדה כי במידה ותאושר תוכניתו יהיה צורך בעקירת המטעים לצורך מימוש תהליך ההרחבה. גם עובדה זו יש בה כדי להעיד על תום ליבו של המבקש. 32. המבקש טען בסיכומיו כי על פי החלטות המועצה (מס' 1, 8, 9, 291, 334, 361 ואח') מוקנית לו זכות חכירה לדורות על כל משבצת קרקעותיו . לטענת המבקש חוזה חכירה לדורות לא נחתם מסיבות טכניות בלבד, ולכן חוייב המבקש, כפי שחוייבו גם יישובים אחרים, לחתום על חוזה תלת שנתי, וזאת באופן זמני ועד שיתאפשר לחתום על חוזה חכירה לדורות. 33. המשיב טען בסיכומיו כי המצב העובדתי בפועל הוא כי למבקש זכות שכירות לתקופה מוגבלת ביחס למשבצת הקרקע וכי בכל מקרה אין צורך בנסיבות המקרה להכריע בשאלה האם הזכויות המוקנות למבקש הן לתקופה מוגבלת ו/או לדורות. המשיב טען עוד כי בכל מקרה עומדת לו הזכות, על פי הסכם החכירה, להביא את החכירה לסיומה, ככל שמתרחש שינוי יעוד של הקרקע ביחס לאותו חלק שיעודו שונה. 34. אני מסכימה עם המשיב כי בפסק דיני זה איני נדרשת להכריע בשאלת עצם הזכויות המוקנות למבקש, במיוחד כאשר כל החלטות מועצת המינהל מתייחסות לזכות חכירה גם במקרה של חוזה תלת שנתי מתחדש. 35. בענין זה של תקופת החכירה הפנה המבקש לפסק דינו של כבוד השופט ג'רג'ורה בה"פ 110/04 כפר הנוער גלים נ. מינהל מקרקעי ישראל (פסק דין מיום 30.6.06) ואולם שם דובר על זכאות לפיצוי במקרה של הפקעה וכבוד השופט ג'רג'ורה קבע כי תנאי לזכאות לפיצוי הוא כי "ביטול החכירה בעקבות שינוי יעוד או מסיבה אחרת שאינה תלויה בחוכר ולא יכול היה למונעה" - ללמדך כי כאשר מדובר במהלך הייזום על ידי היישוב עצמו - הוא אינו יכול "לזכות " פעמיים - הן להרחיב שטחי המגורים לצרכיו והן לקבל פיצוי בגין גריעת השטח החקלאי עקב שינוי יעודו. 36. מכל האמור - אני דוחה את התביעה. 37. המבקש ישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ ומע"מ. קרקעותפיצוייםמקרקעיןקיבוץ