קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילה מנהלית דריסת הולך רגל: 1. העורר נהג משאית ביום 06.04.98 ובעומדו בפני מעבר חציה, כשהאור ברמזור הורה על עצירה והולכי רגל חצו במעבר, החל לנסוע כשהאור התחלף לירוק, ופגע בהולך רגל שחצה מימין לשמאל, כאשר העורר מתכוון לפנות שמאלה בצומת. כתוצאה מהפגיעה מת הולך הרגל, קשיש בן שמונים, במקום. על פי הוראות סעיף 47 לפקודת התעבורה, פסל קצין משטרה את העורר מהחזיק רשיון נהיגה לשלושה חודשים. על כך הגיש העורר ערר לבית משפט השלום, ובית המשפט קמא (השופט א. טננבוים) דחה את הערר והשאיר את הפסילה המנהלית על כנה. מכאן הערר שבפני. 2. אקדים לגבי הראיות לכאורה המצויות בתיק החקירה, כי קיימות עדויות של עדת ראיה, בדיקות של מומחים וסיכום ממצאים של חוקרי התאונה, לפיהם התרשל העורר בנהיגה בלתי זהירה, לא היה ער למתרחש סביבו, ובעיקר במעבר החציה שבו חצו הולכי רגל, המשיך בנסיעתו וגרם ברשלנותו למותו של אדם. כל אלה יוצרים מסכת של ראיות לכאורה המספיקות לסיכום עמדתו של קצין המשטרה כי יש לו יסוד להניח שיוגש כתב אישום נגד העורר, שרשלנותו גרמה למותו של אדם. אוסיף, כי מחומר החקירה שעיינתי בו עולה, כי העורר העמיד את המשאית שבה הוא נהג בחלקה על מעבר החציה, והמתין להופעת האור הירוק ברמזור, כשכוונתו היא פניה שמאלה בצומת. העורר ראה הולכי רגל חוצים במעבר, ומעדותה של עדת ראיה עולה בבירור, כי אף הולך הרגל המנוח חצה כשהאור ברמזור המכוון להולכי רגל היה ירוק. אולם, העורר הזדחל על מעבר החציה במשאיתו וכשהולך הרגל הגיע למשאית, הוא הקיש בידו עליה - סימן אזהרה לנהג כי הוא מנסה לחצות את המעבר. סימן זה כנראה לא היה מספיק לעורר, הוא התקדם עם המשאית ופגע, כאמור, בהולך הרגל. 3. סעיפים 48 ו- 49 קובעים את הדרך להשגה על צו פסילה מנהלי של קצין משטרה בעקבות תאונת דרכים - בין שנפגע באדם ובין ניזוק רכוש. סעיף 47 לפקודת התעבורה עושה, הלכה למעשה, אבחנה בין תאונה שתוצאתה מותו של אדם, לבין תאונה שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לאמור: כאשר תוצאת התאונה היא מותו של אדם, אין למעשה שיקול דעת לקצין המשטרה שלא לפסול את רשיונו של המעורב בתאונה. סעיף 47(ה)(1) קובע לשון ציווי כי קצין המשטרה "יפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 יום", הכל כשיש לו יסוד להניח כי יוגש אישום נגד נוהג הרכב המעורב בתאונה. משנדחה עררו של העורר בבית המשפט קמא, נתונה החלטת בית המשפט קמא לעיון חוזר ולערר בדרך הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 49 נוקט את שמו של חוק סדר הדין הפלילי, התשנ"ה1965- . כבר בשלב זה יואר כי זה מכבר שונה שם החוק והנוסח המשולב הוא משנת תשמ"ב1982-, וכי ראוי כי שם החוק ישונה אף הוא בפקודת התעבורה. אולם, לעניננו, בית המשפט המחוזי דן בערר על החלטת בית משפט קמא, ובענין זה הוא רשאי לנקוט אחת הדרכים המנויות בסעיף 49 לפקודת התעבורה, דהיינו, ליתן החלטה אחרת, לבטל את ההחלטה או לשנותה, או להחזיר את הענין לבית המשפט קמא. בין כך ובין כך, אף בית משפט של ערעור הדן בערר כאמור, צריך לבדוק ולהשתכנע כי "ביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור". כתיב: בטחון, אך קרי: בטיחות. אף מילה זאת ראויה לתיקון, שהרי המחוקק לא התכוון כי בית המשפט יבדוק את מסוכנותו של נוהג הרכב לבטחון, אלא לבטיחות התנועה. 4. אמת נכון הדבר, שכאשר בית המשפט בא לבדוק את פגיעתו של העורר בבטיחות הציבור (או בבטחונו, כלשון החוק) יכול לבסס את עמדתו על נסיבות המקרה הספציפי, כפי שנחקר, ועל עברו התעבורתי של נוהג הרכב המעורב בתאונה. כפי שאמר השופט צנטלר המנוח בב"ש 875/71, (פס"מ עז, 84): שופט צריך לשער השערות המבוססות על חומר החקירה המשטרתי שלא נבדק בחקירה נגדית ולפסוק על פי חומר זה אם יש בהמשך נהיגת רכב על ידי הנוהג המעורב בתאונה כדי לסכן את הבטיחות. גם בב"ש 62/72 (כהן גדעון נ. מדינת ישראל) פס"מ עח, 255, נפסק, והדבר מקובל עלי, והוא טוב גם לעת הזאת, בית המשפט צריך לשקול אם היה לקצין המשטרה "יסוד להאמין" (והיום "יסוד להניח") שיוגש כתב אישום נגד נוהג הרכב המעורב בתאונה. לשון אחרת: על שופט השלום, וכך גם בבית משפט של ערעור, יבדוק את חומר החקירה, אפילו הוא חומר קלוש, ועל פיו יקבע אם יכול שתהיה פגיעה בבטיחות הציבור. אין צריך לומר שבית המשפט יבדוק גם את עברו התעבורתי של המשיב, ויקבע על פיו את מסוכנותו העתידית לבטיחות הציבור. 5. בענייננו, אינני צריך להתלבט, ונראה לי שקיים חומר לכאורי שדי בו כדי להצביע על נהיגה בלתי זהירה, ולא מצאתי יסוד להנחה כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת. 6. בנסיבות אלה, צדק שופט בית המשפט קמא בהחלטתו - ואני דוחה את הערר. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגההולך רגל