פסק גירושין במשפט העברי

הלכה פסוקה היא בבית המשפט לענייני משפחה, בפירושו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, כי פסק גירושין - לעניין סמכותו של בית הדין הרבני להחליט בהסדר ענייני הרכוש של בני הזוג כאשר הוא נותן אותו - משמעו "פסק גירושין לפי משמעותו המקובלת במשפט העברי, היינו בין שנאמר בו כי יש לכפות או לחייב מתן או קבלת הגט ובין שנאמר בו כי מצווה או רצוי לתת או לקבל את הגט, באשר כל אלה צורות שונות הן בפסק הגירושין על-פי המשפט העברי" (דברי כבוד השופט אלון בבג"צ 644/79, בעמ' 448, וכן ראה דברי כבוד הנשיא י' כהן בבג"צ 661/77, בעמ' 328-329, והאסמכתאות שם. וראה גם ע"א 617/78, בעמ' 695). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק גירושין במשפט העברי: השופט י' טירקל: 1. העותרת והמשיב 2 (להלן - המשיב) נישאו ביום 23.12.71, ואלה הנישואין השלישיים של כל אחד מבני הזוג, שהם היום כבני שבעים שנה. לאחר הנישואין מכרה העותרת את דירתה ועברה להתגורר בדירתו של המשיב, ברח' מאפו 11 בתל-אביב (להלן - הדירה). מאוחר יותר, ביום 6.1.75, העביר המשיב את מחצית הדירה על שם העותרת. הנישואין לא עלו יפה, ובשנת 1978 הגישה העותרת תביעה לגירושין נגד המשיב בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, הוא המשיב 1 (להלן:ביה"ד הרבני האזורי). בתביעתה תבעה העותרת לחייב את המשיב "במתן גט פיטורין לתובעת וכן להחליט בענינים הכרוכים בגרושין שבין הצדדים", שאחד מהם - שהוא במוקדה של העתירה הנדונה - היה תביעתה לחייב את המשיב לשלם לה את מחצית שוויה של הדירה תמורת ויתורה על מחצית חלקה בה. כפי שטענה, קיבל ממנה המשיב "בקשר עם העברת מחצית הדירה על שמה" סכומי כסף במזומנים, וכן היא שיפצה את הדירה וריהטה אותה על חשבונה. בכתב-הגנתו כפר המשיב בכל טענותיה של העותרת ותבע, בין היתר, "להעביר לו את מחצית הדירה שנרשמה על שמה ללא כל תמורה ובמרמה". 2. בית הדין הרבני האזורי נדרש לפרשה, ובפסק-דינו מיום ט"ו תמוז תש"מ (29.6.80) החליט לעניין הגירושין, כי "אין כל הכרח לפסוק כעת אם הבעל חייב לגרש את האשה, כי שני הצדדים בדיעה להתגרש". אשר לדירה קבע, כי טענת המשיב לא הוכחה, וכי "עצם הרישום בטאבו עושה אותה (את העותרת - י' ט') כמוחזקת בחלקה בבית ואין להוציא מתחת ידה בלי הוכחות ברורות". המשיב ערער על פסק הדין לפני בית הדין הרבני הגדול, ובין היתר טען, "שאף פעם לא אמר בבית הדין שרוצה הוא בגרושין, עובדה שהמערער הגיש תביעת שלום בית בזמנו". לעניין הדירה טען, שהעותרת "הוציאה את חתימתו על העברת חצי הדירה על שמה בזמן שהיה במצב נפשי קשה ומטושטש". בית הדין הרבני הגדול, בפסק-דינו מיום ד' באב תשמ"א, היה תמים דעים לעניין הגירושין, לאמור, כי "הצדדים יפרדו בג"פ" (כאמור בחוות דעתו של כבוד הדיין י' קאפח). אולם הדעות נחלקו לעניין הדירה, וברוב דעות (כבוד הדיינים הרבנים ש' גורן ומ' אליהו) הוחלט לדחות את ערעורו של המשיב. 3. במקביל להליכים אלה הגישה העותרת - אחרי מתן פסק-דינו של בית הדין האזורי ובטרם ניתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול תביעה נגד המשיב בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 31026/80) לפירוק השיתוף בדירה על דרך של מכירתה, המשיב התגונן בשתי טענות: האחת שעניין הדירה נכרך בתביעת הגירושין הנזכרת, ולפיכך הסמכות הייחודית היא לבית הדין הרבני האזורי; והשנייה - שרישום מחציתה של הדירה על שם העותרת היה נגוע במרמה, שנתבצעה על-ידי העותרת או מטעמה. בפסק-דינו מיום 28.12.81 קיבל בית-משפט השלום את התביעה וציווה על פירוק השיתוף המבוקש. ערעורו של המשיב לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 143/82) נדחה בפסק-דינו מיום 4.5.83. 4. בכך לא תמה התרוצצותם של בעלי הדין בין הערכאות השונות בעניין הדירה (בעניין המזונות לא עסקינן כאן). ביום 8.11.82, לאחר שחלפה תקופה של יותר משנה מאז נתן בית הדין הרבני הגדול את פסק-דינו, הגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי בקשה לדון מחדש בעניין הדירה, לפי תקנה קיז לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך, שזו לשונה: "(1) בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. (2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותם בדיון הקודם. (3) בית הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון על הבקשה. דחה בית הדין את הבקשה אין ערעור על כך. (4) החליט בית הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון על הבקשה, רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור". כפי שטען בבקשתו, נתגלו, בבירור שערך פרקליטו בלשכת רישום המקרקעין ובמשרדי מס שבח מקרקעין, ראיות שונות המוכיחות, כי רישום מחצית הדירה על שם העותרת נעשה במירמה. כן מצא, כי ביום 11.7.77 רכשה העותרת דירה בלי ידיעתו, עובדה התומכת אף היא, לדעתו, בטענות, שהביא לפני בית הדין הרבני האזורי בדיון המקורי. עוד ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין. בית הדין הרבני האזורי בהחלטתו מיום כ"ה בחשון תשמ"ג החליט לדון בבקשה וקבע את מועד הדיון ליום כ"ב בטבת תשמ"ג (28.12.82) במעמד שני בעלי הדין. כן עיכב את ביצוע פסק-דינו המקורי, מיום ט"ו בתמוז תש"מ (29.6.80), למשך שלושה חודשים. דיון זה לא נתקיים עקב ההליכים בעתירה שלפנינו, וכן עיכב בית-משפט זה (כבוד השופט י' כהן), לבקשת המשיב, את ביצועו של פסק הדין עד למתן צו אחר על-ידי בית-משפט זה או על-ידי בית הדין הרבני האזורי (החלטה מיום 22.3.83 בב"ש 111/83). ראוי לציין, כי בינתיים אף פנה המשיב לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בבקשה לדון מחדש בתובענה שבת"א 31026/80 הנ"ל, על סמך חוות-דעת של גרפולוג, שבדק את צילומי חתימותיו של המשיב במסמכים שונים, בקשר להעברת מחצית הדירה על שם העותרת, ומצא אי-התאמות "המעוררות חשד מבוסס ביחס לאמיתות חתימת המוכר במסמכים נשוא הבדיקה". בעתירתה לפנינו מבקשת העותרת למנוע את הדיון המחודש בבית הדין הרבני האזורי. 5. באי-כוח בעלי הדין - עו"ד שגיא לעותרת ועו"ד ליבוביץ למשיב - העלו טענות שונות, ואף סותרות, בדיונים בערכאות השונות, שלפניהן הובאה הפרשה בגלגוליה השונים, וכן הביאו בפנינו שלל של טענות ואסמכתאות. לא אבוא לדון בכולן, הואיל ודי בחריצת גורלן של שתיים מהן כדי להכריע בעתירה. טענתו הראשונה והעיקרית של בא-כוח העותרת, בתמצית, הייתה, כי בית הדין הרבני האזורי לא פסק, כי על בעלי הדין להתגרש, ועל-כן הוא משולל סמכות לדון בשאלת הדירה. טענתו השנייה הייתה, כי ההליכים בבית הדין הרבני האזורי נסתיימו, ואילו, מאידך גיסא, נדונה בינתיים בבית משפט השלום תובענתה הנזכרת של העותרת; לפיכך אין הכלל הידוע בדבר המשכיות הדיון יכול לעמוד למשיב, והערכאה המוסמכת לדון בראיותיו החדשות של המשיב היא בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. 6. אין לטענות אלה על מה שיסמכו. הלכה פסוקה היא בבית-משפט זה, בפירושו של סעיף 3לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, כי פסק גירושין - לעניין סמכותו של בית הדין הרבני להחליט בהסדר ענייני הרכוש של בני הזוג כאשר הוא נותן אותו - משמעו "פסק גירושין לפי משמעותו המקובלת במשפט העברי, היינו בין שנאמר בו כי יש לכפות או לחייב מתן או קבלת הגט ובין שנאמר בו כי מצווה או רצוי לתת או לקבל את הגט, באשר כל אלה צורות שונות הן בפסק הגירושין על-פי המשפט העברי" (דברי כבוד השופט אלון בבג"צ 644/79, בעמ' 448, וכן ראה דברי כבוד הנשיא י' כהן בבג"צ 661/77, בעמ' 328-329, והאסמכתאות שם. וראה גם ע"א 617/78, בעמ' 695). אכן, כאמור לעיל, לא ראה בית הדין הרבני האזורי בפסק-דינו המקורי "הכרח לפסוק כעת אם הבעל חייב לגרש האשה", הואיל ונוכח לדעת "כי שני הצדדים בדעה להתגרש". אולם לא יכול להיות ספק, כי בקביעתו זאת נתן בית הדין תוקף של פסק-דין לכוונתם של בעלי הדין להתגרש, ואפילו לא נקט בפירוש לשון מן הלשונות שהובאו בבג"צ 644/79 הנ"ל ובבג"צ 661/77 הנ"ל (השווה: בג"צ 566/81, בעמ' 6-7). מכל מקום, אותו ספק שהיה עלול להתעורר, ובדוחק, הוסר בדבריו המפורשים של בית הדין הרבני הגדול, שפסק כי "הצדדים יפרדו בג"פ". יתר-על-כן, הלכה פסוקה היא, כי סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני קמה מזמן שהוגשה התביעה, אם הכריכה הייתה כדין, כך שאין מקום לטענה, שאינו מוסמך לדון בשאלת הרכוש לפני שפסק על החובה להתגרש (ע"א 617/78 הנ"ל). במצב דברים זה ברור, כי משכרכו שני בעלי הדין כאחד, בכתבי הטענות שהגישו בבית הדין הרבני האזורי, את ענייני הרכוש שלהם בתביעת הגירושין שהגישה העותרת, הרי שאין כריכה טובה מזו, ואין עוררים על סמכותו הייחודית לדון גם באלה. 7. מכיוון שכך, הרי שכלל ההמשכיות המקובל עלינו מקדמת דנא מחייב, כי המשך בירורה - שכאן היא על דרך של חידוש הבירור - של פרשת מחצית הדירה יהיה בבית הדין הרבני האזורי דווקא, בהיות שורשיו של בירור זה שלוחים בפסק-דינו המקורי ויונקים ממנו (ראה, בין היתר: ע"א 167/63, בעמ' 2627; ע"א 359/75, בעמ' 27; ע"א 438/78 בעמ' 149;ע"א 811/80, בעמ' 760-761; ולאחרונה ע"א 84/81 (בר"ע 25/81), בעמ' 259, וכן ע"א 289/82 ובג"צ 566/81 הנ"ל, בעמ' 8). ברור שבקשתו של המשיב לדון מחדש, על-פי ראיות חדשות, באותו סכסוך גופו, שהיה לפני בית הדין הרבני האזורי אינה בגדר סכסוך חדש, שיש שהוא יוצא מן הכלל האמור; אשר לדיון שהתקיים בבית-משפט השלום בתל- אביב-יפו, הנה גם הוא אין בו כדי להוציאה מן הכלל. כפי שראינו, כרכה העותרת את פירוק השיתוף בדירה בתביעת הגרושין שהגישה בדרך שכרכה אותו, ואילו המשיב מצדו כפר בסמכותו של בית-משפט השלום לדון בתביעתה לפירוק השיתוף שהגישה לפניו וטען לייחודיות סמכותו של בית הדין הרבני. על טענתו זאת לא ויתר (לעניין ויתור ראה: ע"א 534/73 ולאחרונה ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) והאסמכתאות שם). אכן, ניתן להעלות על הדעת מצבים, שבהם יהיה מקום להבדיל בין בירורו של סכסוך בדבר הבעלות בבית הדין הרבני לבין בירורו של סכסוך בדבר פירוק השיתוף בבית-משפט השלום. זאת, למרות "קרבת העניין", ואם תמצי לומר - החפיפה החלקית שבין ההליכים, ששורשה בכך שבפסק-דינו של בית-משפט השלום המורה על פירוק השיתוף מובלעת, מטבע הדברים, ההצהרה שלכל אחד מבעלי הדין ששיתופם מתפרק זכויות בעלות בנכס, אולם, בנסיבות העניין הנדון, נניח להן לשאלות אלה שימתינו לבוא שעתן. 8. לפיכך אני מציע, כי העתירה תידחה, וכי העותרת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך 000, 30 שקל. השופטת מ' בן-פורת: גם לדעתי אין בעתירה כל ממש. משנכרך הנושא של דירת בני הזוג על-ידי העותרת בתביעת הגירושין, וכל עוד תביעה זו הייתה תלויה ועומדת, נתפס בית הדין הרבני לסמכות ייחודית לדון בו, זאת מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (להלן - החוק). טוען בא-כוח העותרת, כי הסמכות לדון בדירת המגורים פקעה מאליה ברגע שבית הדין האזורי החליט בפסק-דינו, כי "אין כל הכרח לפסוק כעת אם הבעל חייב לגרש את האשה, כי שני הצדדים בדעה להתגרש" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). לדעתי, דין הטענה להידחות. כפי שהוסבר לא פעם, והדברים ידועים, מתבצעים הגירושין על-פי דיני ישראל לא על-ידי פסק-דין של בית-משפט או אף של בית הדין הרבני כי אם על-ידי הצדדים עצמם, ואילו תפקידו של בית הדין מתמצה בפיקוח על הגט: בג"צ 661/77, בעמ' 329, סעיף 5, מפי כבוד השופט י' כהן, כתוארו אז. לפיכך, "התביעה בבית הדין לגרושין, היא לענין זה, לאו דוקא תביעה לכוף לגט, אלא גם תביעה לחיוב גט כך היא, וגם תביעה לקבוע שמצוה לגרש, כך הוא": דברי כבוד הרב גולדשמידט בבית הדין הרבני הגדול, ערעורים לה/218, לו/ 290, בעמ' 313 (המובאים באסמכתא דלעיל). בית הדין איננו מסדר גט "אף בהסכמת בני הזוג אלא אם נתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין" (שם, בעמ' 314). מבחינה זו איני רואה כל הבדל, אם לכתחילה מוגשת בקשה משותפת לגירושין, או שהנתבע לגירושין מביע רצונו להתגרש תוך כדי הדיון, כפי שסבר בית הדין האזורי בענייננו. בכל אותם מקרים התביעה היא תביעת גירושין, ורצון הצדדים להתגרש הוא רק שלב לקראת הביצוע, כעולה מהמלה "כעת" בפסק הדין (ראה לעיל). יחד עם זאת, התביעה ממשיכה לשמור על אופיה כתביעה לגירושין על כל הכרוך בה, וכל עוד היא תלויה ועומדת, מצויה הסמכות הייחודית לדון בה ובכל מה שנכרך בה בידי בית הדין הרבני בלבד. לפיכך פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי "פסק גירושין" היה, וכל מה שפסק בנושא הדירה בסמכות פסק. אילו נמנעו שני הצדדים מלערער על קיום השיתוף בדירה, ייתכן - שאלה שאינה צריכה לפנים בעתירה שמונחת לפנינו - שהאישה יכלה כבר אז, בעוד ערעור הבעל בנושא הגירושין (בלבד) תלוי ועומד לפני בית הדין הרבני הגדול, לפנות לבית-משפט השלום ולתבוע שם פירוקו של השיתוף. אבל הבעל חלק על קביעת השיתוף, ומכאן שהדיון בנושא קיומו של השיתוף טרם תם, וכל עוד לא תם, לא היה בית-משפט השלום מוסמך לדון בפירוקו של שיתוף, שעצם קיומו שנוי במחלוקת ונמצא בדיון לפני בית הדין הרבני על-פי סמכותו הייחודית כמבואר. כחריג ייתכן מקרה, בו נושא, שלכתחילה נכרך בתביעת גירושין תלויה ועומדת, מופרד ממנה בהסכמה הדדית, מפורשת או משתמעת. ברם, לא כזה הוא המקרה שלפנינו. בכתב ההגנה שהגיש המשיב בבית-משפט השלום - להדיפת תביעת האישה לפירוק השיתוף בדירה - הוא טען (בין היתר) טענת חוסר סמכות מחמת אותה כריכה. דא עקא, שלדיון בתביעה הוא לא התייצב לטענתו, מחמת אישפוזו - ועל-כן יצא צו לפירוק השיתוף כבקשת העותרת. נאמר בהחלטה, שהמשיב לא הניח יסוד ראייתי לטענת חוסר הסמכות. בראותו כך, הגיש המשיב ערעור על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי, אך נדחה על הסף משום שזו "החלטה אחרת" עליה מערערים אך ברשות (שלא נתבקשה): ע"א 613/78. בד בבד הגיש המשיב ערעור על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי לפני בית הדין הרבני הגדול. טענותיו שם היו שתיים: (א) בנושא הגירושין - שהוא מעולם לא רצה בהם ולא הסכים להם; (ב) בנושא הדירה, כי בניגוד למה שנקבע הובאו על-ידיו ראיות מספיקות הסותרות את החזקה העולה מרישום מחצית הדירה על שם העותרת בלשכת המקרקעין, היינו - שהרישום בוצע באמצעים פסולים וללא תמורה. לדעתי, מצביעה התנהגות המשיב בעליל על העדר ויתור מצדו על כריכת נושא הדירה בהליכי הגירושין. מלמדים על כך: טענת חוסר הסמכות כמבואר, הערעור לבית המשפט המחוזי (ולו גם בדרך מוטעית) והערעור לבית הדין הרבני הגדול. יתרה מזו, הטוען ויתור עליו הראיה, ונטל זה לא הורם. לפיכך לפנינו "החלטה אחרת", שבפועל ניתנה שעה שהסמכות הייחודית לדון בנושא הדירה הייתה לבית הדין הרבני, ואין אנו, במסגרת הדיון הנוכחי, רשאי לעצום עינינו לעובדה זו. גם אילו סברתי (בניגוד לעמדתי), שפסקו של בית הדין הרבני אינו "פסק גירושין", לא יכלה העותרת, לפי השקפתי, להישמע בטענה של חוסר סמכותו של בית הדין. ראשית, היה עדיין ערעור תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול, ועובדה היא שבנושא הגירושין נדחה הערעור פה אחד, וכי אחד הדיינים (שבשאלת הרכוש היה בדעת מיעוט) אמר במפורש, כי על הצדדים להתגרש, ובנקודה זו לא אמרו הדיינים האחרים דברים לסתור. יהיה זה לדעתי עלבון לשכל הישר לומר, כי תביעה לגירושין, ממנה העותרת מעולם לא חזרה בה, חדלה להיות כזאת, כאשר בית הדין הרבני הגדול עודנו שוקל נושא זה. סמכותה של הערכאה הערעורית לטפל בנושא הגירושין, ולא חשוב באיזה כיוון, נבעה בהכרח מהמשך קיומה של אותה תביעה (על הכרוך בה). לשון אחר, די בהמשך קיומה של התביעה לגירושין - יהיה אופיו של פסק הדין האזורי והגדול אשר יהיה - כדי שהסמכות הייחודית של בית הדין תימשך. שנית, העותרת הגנה במסגרת הדיון בערעור על פסקו של בית הדין הרבני האזורי, ולא העלתה טענה של חוסר סמכות מחמת אותה תביעה שהגישה לבית-משפט השלום. לפיכך, אף בצאתי מהנחה, המנוגדת לדעתי, שפסקו של בית הדין האזורי לא היה "פסק דין לגירושין" ועל-כן לא היה מוסמך לדון בנושא הדירה, מהווה התנהגותה של העותרת הסכמה להתדיין לפניו בנושא זה, במובן סעיף 9 לחוק הנ"ל. לא ייתכן שבעל דין יסמוך ידו על פסק דינה של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור, מבלי שיראו בכך הסכמה לסמכותה של אותה ערכאה לפסוק כאשר פסקה. אכן, כאשר הסמכות העניינית אינה נובעת מהסכמת המתדיינים, אין בהסכמה כזאת כדי להקימה, אך לצורך סעיף 9 לחוק ההסכמה היא כל מה שדרוש כדי להקנות לבית הדין את סמכותו. המסקנה מן המקובץ היא, שפסקי-דינו של בית הדין הרבני, בדיון ובערעור, בסמכות (ייחודית) ניתנו. ממילא אין כל מניעה, שבית הדין האזורי ייזקק לבקשה שהגיש המשיב לפתוח את הדיון מחדש. לפי תקנה קיז לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך, זכאי בעל דין לבקש "בכל זמן" "דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם". בבקשה שהגיש טוען המשיב, כי בידו ראיות חדשות כאלה. השאלה, אם טענתו מבוססת או תלויה על בלימה, היא עניין לבית הדין הרבני הנכבד לענות בו, ולא לנו. הבקשה נקבעה שם לדיון במעמד הצדדים, ואיני רואה כל צידוק שנתערב בדבר. לפיכך גם דעתי היא שיש לדחות את העתירה. השופט יהודה כהן: אני מסכים עם חבריי הנכבדים, שיש לדחות את העתירה על סמך הנימוקים המפורטים בחוות-דעתם. יחד עם זאת אני נמנע מלהביע דעה בנושא סמכותו של בית-משפט השלום לגבי תביעת העותרת לפירוק השיתוף בדירה, כיוון שנקיטת עמדה בסוגיה זו אינה דרושה לביסוס ההחלטה בעניין העתירה הנוכחית, ונראה לי, שיש להעדיף דיון בשאלה זו במסגרת ההליכים באותו בית-משפט. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. גירושיןהמשפט העברי