קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קומה מפולשת בבניין משותף: השופט מ' אלון: 1. ערעור לפנינו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' מני) בו נקבע, בין היתר, כי הגג והקומה המפולשת של בניין, שהוקם על-ידי המערער (להלן - המוכר), הינם בגדר רכוש משותף של הדיירים, המה עשרת המשיבים (להלן - הקונים). 2. עיקרי העובדות, הנוגעות לבירורו של הערעור, אלה הם: הקונים רכשו מאת המערער דירות בבית, האמור להירשם כבית משותף, ואשר נבנה על ידי המוכר על חלקה 197 בגוש 3932, ברחוב פינסקר 4, ראשון-לציון. רכישת הדירות נעשתה לפי חוזים, שהוגשו לבית המשפט. לפי תכנית המיתאר והתכנית המאושרת ולפי ההיתר לבנייה, שהוצא על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מכיל הבית: א. קומת מקלט וחניה; ב. קומה מפולשת; ג. קומת חנויות; ד. 4 קומות ובהן 16 דירות; ה. חדרי מדרגות ומעלית. במכתב של מהנדס עיריית ראשון-לציון לדיירי הבית, מיום 15.9.76, נאמר: "בהתאם לבקש הנני לאשר לכם כי בהתאם לתכנית המתאר ראשון לציון מס. רצ/ 1/1שבתוקף הוצא היתר בניה לבניית בנין בן 4קומות מגורים ומתחתיו קומת חנויות (מסחרי) ומתחתה קומה מפולשת, ומתחת לקומה מפולשת זו משטח חניה וכן המקום המיועד למבני עזר. הקומה המפולשת הנ"ל בהתאם לתכנית המתאר ועפ"י תוכנית הבינוי כפי שאושרה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ הינה קומת עמודים פתוחה וייעודה לשימוש ולרווחת דיירי הבית. כמו"כ עלי לציין כי לא קיימת חצר בבנין הנ"ל מאחר והמפלס התחתון של הבנין יועד כאמור לצורך חניית כלי רכב ומבני עזר". בחוזה רכישת הדירה, שנערך בין המוכר לבין כל אחד מהקונים, ואשר נוסחם הוא זהה, נאמר, בין היתר, בסעיף 8: "הקונים רשמו בפניהם, כי המוכרים רשאים להמשיך בבניה בבנין גם לאחר מסירת החזקה בדירה לידי הקונים. עוד רשמו הקונים בפניהם כי המוכרים רשאים לעשות פעולות בניה נוספות על אלה שבתוכנית המאושרת אולם בשום פנים ואופן לא יעשו שנויים בתכנית הדירה שלא על דעת הקונים ובהסכמתם, חוץ מסטיות קלות בלבד. הקונים לא יהיו זכאים לשום מקום חניה מתחת לעמודי הבנין, ומקומות חניה אלה יהיו המוכרים רשאים למכור למי שיחפצו וכן רשאים המוכרים להצמיד את גג הבנין או כל חלק מהחצר למי שיחפצו ואין באלה כדי להפחית או לגרוע מתביעות הקונים לגבי דירתם כיחידה בבית משותף, כפי שיפורט להלן. הקונים לא יהיו זכאים להתערב במהלך הבניה של הדירה או של הבנין או להתנגד לשימוש אשר המוכרים יקבעו לכל חלק של הבנין, יהא השימוש אשר יהא, ובלבד שלא יעשה שימוש בניגוד להוראות הרשות המקומית או ועדת בנין עיר. כן הוסכם בזה כי סטיות קלות מתכנית הבנין והתאור הטכני של הדירה לא יחשבו כהפרת הסכם זה או שנויו ולא יזכו את הקונים בכל זכות תביעה שהיא". במשך הזמן נמסרו הדירות לתשעת הקונים הראשונים (אשר לקונה העשירי - ידובר להלן). עובר למסירת הדירה לכל אחד מתשעת הקונים החתים המוכר, או פרקליטו, את הקונה על מסמך, המכונה "פרוטוקול בדיקת דירה", ובסעיף 4 שבמסמך זה נאמר כדלהלן: "אני מאשר כי אין לנו שום תביעות או טענות לגבי הבית המשותף בשלמותו, יעודו, חלוקתו וכו'. ואין לנו שום תביעות או זכויות לגבי גג או חלקים ממנו או החצר או חלקים ממנה או הקומה והשטח שבין חצר החניות לבין קומת החנויות או חלקים ממנה שיוצמדו ליחידות מסוימות...". הקונה העשירי, שצורף בבית המשפט המחוזי לאחר הגשת התביעה, לא חתם על פרוטוקול כאמור. דבר זה אינו שנוי במחלוקת. אך לטענת המוכר, הפר הקונה העשירי את חוזה המכר, ועל-כן ביטל המוכר את החוזה עמו. השופט המלומד דחה טענה זו וקבע, כי המחר לא הוכיח, שחוזה המכר עם הקונה העשירי בוטל על-ידי המוכר, או שהמוכר זכאי היה לבטלו. לפנינו חזר וטען מר לאונר, בא-כוחו המלומד של המוכר, נגד קביעתו זו של בית המשפט המחוזי. לאחר העיון נראית לנו קביעתו של השופט המלומד, כי החוזה שבין המוכר לקונה העשירי שריר וקיים, והדברים מנומקים בפסק-דינו. 3. חילוקי הדעות העיקריים שבין המוכר לקונים המה בעניין הקומה המפולשת והגג, שלדעת הקונים מהווים הם חלק מהרכוש המשותף, ולעומתם טענת המוכר היא, כי מהאמור בחוזה המכר ובפרוטוקול הנ"ל יש להסיק, כי הקומה המפולשת והגג הוצאו במפורש מהרכוש המשותף. השופט המלומד דחה טענה זו של המוכר לעניין הקונה העשירי מתוך הנימוק, שקונה זה לא חתם על פרוטוקול בדיקת הדירה, ואשר על-כן טענתו של המוכר לגביו יכולה להתבסס אך ורק על האמור בסעיף 8לחוזה המכר. אך מסעיף 8האמור אין להסיק דבר לעניין הוצאת הקומה המפולשת מהרכוש המשותף, ואשר לגג, המאוזכר בסעיף זה, הרי לגביו לא נתמלאו הדרישות, הקבועות בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, ובצו מכר דירות (טופס של מפרט), תשל"ד-1974, שניתן על-פי החוק האמור. ומאחר שדחויה טענת המוכר לגבי הקונה העשירי, ממילא דחויה היא גם לעניין הקונים האחרים. 4. באי-כוחם המלומדים של בעלי הדין האריכו במעניתם לפנינו, תחילה על-פה ומשקצרה השעה הוסיפו וסיכמו בכתב. ואף-על-פי שחלוקים הם ביניהם בכל דבר ודבר, בעניין אחד הושוותה דעתם, והוא, שהשופט המלומד טעה בהחילו את חוק המכר (דירות) והצו הנ"ל על החוזה, שנערך עם הקונה העשירי, וזאת משום שבעת עריכת חוזה זה טרם נכנסו לתוקף ההוראות שבחוק ובצו האמורים. לאחר ששקלנו בטענותיהם המפורטות של בעלי הדין, נראה לנו, כי דינו של ערעור זה לידחות, והחלטתו של בית המשפט המחוזי במקומה עומדת. למסקנה זו הגענו במקצת מתוך הנימוקים המצויים בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובמקצת מתוך נימוקים, שאעמוד עליהם להלן. 5. אף אנו סבורים, כי פטורים אנו מלדון בטענות שונות, שהעלו באי-כוח בעלי הדין, מאחר שהגענו למסקנה שהגענו לעניין התביעה שלפנינו ביחסים שבין המוכר לבין אחד הקונים, והוא מר מנחם סרד, המופיע ברשימת המשיבים כמשיב התשיעי. הלכה נקוטה בידינו, כי משנקבע ביחסים שבין המוכר-הקבלן לבין אחד הקונים-הדיירים, כי רכוש מסוים שבבית רכוש משותף הוא, חלה קביעה זו מאליה ובאופן אוטומאטי לעניין רכוש מסוים זה גם לגבי היחסים שבין יתר הקונים-הדיירים שבאותו בניין לבין הקבלן-המוכר. וכך נאמר מפי השופט ויתקון: "השאלה הראשונה היתה, אם שמר הקבלן לעצמו את הרשות לעשות כבשלו בשטח, אשר בדרך-כלל היו רואים בו רכוש משותף. בשלושה מארבעת החוזים שנעשו עם התובעים היה סעיף שנתן לקבלן רשות כזאת, אך לא בחוזה רביעי, כך שבעל החוזה הזה, מר רג'ואן, אינו מנוע, עקב החוזה, מלהתנגד לבניית המחסן, ומהתנגדותו ייהנו גם יתר התובעים" (ע"א 555/74, 561, בעמ' .689וראה עוד: ע"א 118/78, בעמ' 808). הנימוק שביסוד הלכה זו הוא למנוע אנדרלמוסיה ובלבול ביחס לאופיים של השטחים השונים שבבית המשותף, כלומר למנוע מצב שאותו שטח עצמו, בעת ובעונה אחת, ממוין מבחינה משפטית בצורות שונות, הסותרות אחת את רעותה, היינו, שביחסים שבין הדייר ראובן לבין הקבלן שטח זה הוא מוצמד, וביחסים שבין הדייר שמעון לבין הקבלן אותו שטח עצמו הוא רכוש משותף. 6. המשיב 9, מר מנחם סרד, בא על חוזה המכר עם המוכר ביום 1.10.75, ואשר על-כן חלות בעניין חוזה זה, אליבא דכולי עלמא, הוראות חוק המכר (דירות) וצו מכר דירות (טופס של מפרט). סעיף 2 לחוק האמור קובע, כי "המוכר דירה חייב לצרף לחוזה המכר מפרט ולמסור לקונה העתק ממנו חתום בידו"; סעיף 6 לחוק מוסיף ואומר: "(א) המוכר דירה בבית משותף או בבית המיועד להירשם כבית משותף, והתקנון שחל על הבית או שבדעתו להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחסת לענין מן הענינים המנויים להלן, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין; ואלה הענינים: .1 הוצאת חלק מהרכוש המשותף; .2 שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לדירה; ...... (ב) מוכר שלא מסר פרטים על ענין מהענינים המנויים בסעיף קטן (א) יראוהו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי לגבי אותו ענין יחולו על הבית המשותף" (ההדגשה שלי - מ' א'). 7. מטרתו של חוק המכר (דירות) היא להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת - וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים, שלהם משמעות כספית חשובה, בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים - מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו (ראה ע"א 118/78 הנ"ל, בעמ' 812). כדי להבטיח שאכן הובאו הדברים לידיעת הקונה והובנו על-ידיו, חובה היא על המוכר לצרף לחוזה מיפרט, ובו תיאור הדירה וכל הכלול בה (כאמור בטופס שבתוספת לצו מכר דירות (טופס של מפרט)), ואם מבקש המוכר לשנות מן התקנון המצוי בקשר לזכויות שבבית המשותף, חייב שינוי זה להופיע במפורש במיפרט הנ"ל או במסמך המצורף לחוזה ובו פרטים בקשר לשינוי זה. ייחוד והבלטה אלה מטרתם להסב את שימת לבו של הקונה לשינויים אלה. הצורך בהגנה מיוחדת זו על קונה הדירה נובע ממעמדו הנחות של הקונה מבחינת כוח המיקוח, יכולת התמרון וניסוח החוזה לעומת הקבלן בונה הדירה, וזאת כאשר מדובר במצרך חיוני ביותר, הן לפרט והן מבחינת האינטרס הציבורי והחברתי, ובסכומי כסף ניכרים וגדולים (וראה: ע"א 148/77, בעמ' 625, 637). ומאליו מובן, לפי הנוסח האמור בסעיף 6(א) הנ"ל ומבחינת הגיונם של דברים, כי המיפרט או המסמך המיוחד, ובהם ציון השינויים האמורים, צריך שיצורפו לחוזה בעת עריכתו של החוזה ולא במועד מאוחר לכך, ובוודאי לא אחר שעבר זמן ניכר מעריכת החוזה, והמסמך מוגש לחתימת הקונה בסמוך לכניסתו לדירה, כפי שאירע בעניין שלפנינו. הטעם לכך הוא, שהקונה צריך לדעת את אשר נעשה ואת אשר הוא קונה בשעת עריכת חוזה המכר, היינו, כאשר יכול הוא להחליט, תוך חופש מירבי, אם מוכן הוא להסכים לשינויים המוצעים לו על-ידי המוכר בדבר צמצום זכותו לרכוש המשותף, ולא כעבור זמן, כאשר כבר קשור הוא בטבורו ובממונו למוכר, ומכל שכן שלא לאחר שכבר שילם חלק גדול וניכר ממחיר הדירה ומצפה הוא לכניסה אליה ולשם כך מוכן הוא לוותר על זכויות ברכוש המשותף בדלית ברירה ובכורח הנסיבות. 8. כאמור, חלות הוראות חוק המכר (דירות) וצו מכר דירות (טופס של מפרט) בעניינו של החוזה, עליו בא הקונה התשיעי. לחוזה זה, שהוגש לבית המשפט המחוזי כמוצג ת/26, לא היה מצורף מיפרט ולא מסמך, אשר בהם פרטים בדבר השינויים בעניין הרכוש המשותף. לפי האמור בסעיף 6 הנ"ל, כאשר לא נמסרו פרטים על השינויים במסמך כאמור, יחולו איפוא הוראות התקנון המצוי על-אף האמור בחוזה המכר. אשר על-כן, האמור בסעיף 8 לחוזה המכר אין בו כדי לסייע לטענות המוכר, גם אילו ניתן היה להסיק מיסוחו, כי הקומה המפולשת והגג אינם כלולים ברכוש המשותף. אוסיף ואציין, כפי שכבר הודגש לעיל, כי לעניין הקומה המפולשת אין להסיק, גם בלאו הכי, מסעיף 8 הנ"ל, כי היא הוצאה מכלל הרכוש המשותף, שהרי אין היא נזכרת כל עיקר בין הפריטים המופיעים בסעיף זה, ובמכתבו של מהנדס עיריית ראשון-לציון, שהובא בראשיתם של דברינו, נאמר, כי הקומה המפולשת היא קומת עמודים פתוחה ומיועדת לשימושם ולרווחתם של דיירי הבית. בא-כוח המערער תמך יתדותיו בדברים, שנאמרו בע"א 757/76, בעמ' 559, ש"מעולם לא נפסק שמרתף המשמש או נועד לשמש יחידת דיור או עסק נפרדת, הוא חלק של הרכוש המשותף". אך דברים אלה אין להם ולא כלום לענייננו, שהרי הקומה המפולשת, בעת כריתת החוזה, לא נועדה לשמש "יחידת דיור או עסק נפרדת", ואין בתיקונים שהקבלן יעשה בעתיד כדי להפכה לשכזו. וכן לעניין הגג, שאמנם נזכר במפורש בסעיף 8 הנ"ל, הרי גם בעניינו לא נאמר אלא שהמוכר רשאי להצמיד את הגג למי שיחפוץ, ולא נאמר שהמוכר השתמש ברשות זו ושהוציא את הגג מכלל הרכוש המשותף. וכבר נאמר בבית-משפט זה מפי השופט בך (ע"א 60/80, בעמ' 54): "עם זאת סבור גם אני, כי קיים לפחות פגם אסתטי בעריכת חוזים נעדרי קביעה ברורה ומפורשת בדבר הרכוש המשותף בבניין - להשכלתם ולידיעתם של רוכשי הדירות. נראה לי, כי זהו נוהג פסול להשאיר שיקול-דעת מוחלט בידי המוכר ולאפשר לו לקבוע בשלב כלשהו, לאחר חתימת החוזה מהו השטח, אשר יעלה מלפניו להקציב לדיירי הבניין. יש להניח, שעל-מנת למנוע אחת ולתמיד עריכת חוזים בלתי רצויים מסוג זה, בא המחוקק וקבע בסעיפים 5 ו- 6 לחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973 כי חייב המוכר לפרט במיפרט הטכני המצורף לחוזה פירוט מדויק של החלקים, שיוצאו מהרכוש המשותף של הבניין, שאם לא כן יישארו אותם חלקים רכוש משותף של הדיירים. לא ניתן, כמובן, להחיל חוק זה על החוזה דנן, שכן זה נחתם לפני שהחוק נתקבל בכנסת". מה שאין כן בעניין החוזה שלפנינו, שהוראות החוק המור חלות עליו. זאת ועוד; כאמור, לפי הוראות החוק והצו האמורים צריך שהוצאה זו תיעשה בנפרד מן החוזה, בצורה מפורטת וברורה (ראה גם סעיפים-קטנים 2 עד 5 לסעיף 6(א) לחוק והפירוט בעניין הרכוש המשותף המופיע בטופס המיפרט המובא בתוספת לצו האמור). דבר זה לא נעשה, וממילא יחול התקנון המצוי, אשר בו מוגדר הרכוש המשותף כ"כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות..." (חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, התוספת לפי סעיף 64, סעיף 1) (ההדגשה שלי - מ' א'). 9. אמנם כן, במסמך הקרוי "פרטיכל בדיקת הדירה" אכן מצהיר הקונה במפורש, כי אין לו כל תביעה לגבי הגג או חלקים ממנו ולא לגבי הקומה והשטח שבין חצר החניות לבין קומת חנויות, היינו בקומה המפולשת. אך אין בו במסמך זה כדי לעמוד לימין טענות המוכר. וכמה טעמים בדבר. ראשית לכול, אין מסמך זה עונה על דרישת החוק בסעיף 6 האמור - היינו שיש לצרף מסמך בכתב ובו פירוט השינויים מבחינת הרכוש המשותף - כי צרוף מסמך זה צריך שייעשה, כאמור בדברינו לעיל, בעת עשיית החוזה ולא לאחר מכאן. בערעור לפנינו העלה בא-כוחו המלומד של המוכר טענה חדשה והיא, ש"פרטיכל" זה מהווה מסמך עצמאי, במנותק מחוזה המכר, ובו ויתר הקונה על זכותו, כבעל דירה, בחלקו ברכוש המשותף שבקומה המפולשת והגג. טענה זו אין לה עמידה; ספק רב אם ממלא "פרטיכל" זה, מבחינת הפרטים שמצויים ושאינם מצויים בו, אחר הדרישות של סעיף 8לחוק המקרקעין, כפי שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה. אך בנוסף לכך, וזהו הטעם העיקרי, לפי טענה זו יש כאן בסעיף 4 משום עיסקה של דייר בבית משותף, שכל כולה נוגעת אך ורק לחלקו של דייר זה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה עצמה, ועיסקה כזו חסרת תוקף לפי האמור בסעיף 55(ב) לחוק המקרקעין, שלפיו "אין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה". זאת ועוד. כל עיקרו של סעיף 4 שבפרוטוקול האמור אין הדעת נוחה הימנו, אם להשתמש בלשון המעטה. הנה כי כן, כותרתו של מסמך זה תמימה ומיתממת היא, היינו, מסמך המאשר, כי הקונה בדק את הדירה ומצא, כי מצויה היא במצב משביע רצון, כי נמסרה לו במועד, וכיוצא באלה; ופרטים אלה אמנם מופיעים בשלושת הסעיפים הראשונים. מאחר שכך, מה לו לסעיף 4 האמור שבפרוטוקול, אשר בו מאשר הקונה כי אין לו כל תביעות לעניין הגג ולעניין הקומה המפולשת שבבית, ולמסמך, שלפי כותרתו לא בא אלא לבדוק את הדירה שהמוכר מוסך לקונה? מה לעניין ויתור על זכויות בגג שבראש הבית ובקומה המפולשת שביסוד הבית ולבדיקת טיבן של המרצפות, הדלתות, הקירות וכיוצא באלה של הדירה שרכש הקונה? הן הכותרת של המסמך והן הכנסת שני נושאים שונים ורחוקים אלה תחת "קורת גג אחת" עם בדיקת מצבה של הדירה מעלות חשש כבד, שמא יש בו בתוכנו של סעיף 4- היינו אישור הקונה שאין לו זכויות בגג, בקומה המפולשת ובדברים נוספים שבבית משום מעשה הטעיה, ושמא הקונה כלל לא היה מודע לסעיף זה, שנבלע בין יתר הסעיפים, המאשרים, כי הדירה מצויה במצב תקין. ועל כל פנים, אין בהחתמת הקונה על סעיף 4בהקשר ובנסיבות אלה משום התנהגות לפי עקרון העל של "ועשית הישר והטוב" (דברים, ו, יז-יח [א]), משום התנהגות בדרך מקובלת בתום-לב, כנדרש לפי סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, על כל התוצאות הנובעות מכך. (ראה ע"א 148/77 הנ"ל, בעמ' 630 ואילך). ועל כך יש להוסיף, כי מסמך זה נחתם על-ידי הקונה עם קבלתו את הדירה ועובר לה, ומה לא יעשה הקונה כדי לזכות לרגע המיוחל ולהיכנס לדירתו? הצטברותם של כל הדברים, שעמדנו עליהם לעניין הפרוטוקול שלפנינו, והעובדה שמדובר ביחסים שבין מוכר לקונה דירה, יחסים שהמחוקק מצא לנכון, מנימוקים שהזכרנו לעיל, להקפיד לגביהם הקפדה יתרה כדי להיווכח, שאכן קונה הדירה יודע אל נכון פרטי הדברים, שעליהם הוא בא בהסכם או בהתחייבות, כל אלה מונעים מאתנו מלייחס לאישורים למיניהם שבסעיף 4 האמור משקל ונפקות משפטיים מחייבים. 10. לאחר השמעת טענותיו של בא-כוחו המלומד של המוכר בערעור לפנינו ולאחר הגשת סיכומים בכתב מטעם הקונים, לפי הוראתנו, הגיש בא כוח המוכר בקשה להתיר לו הגשת ראיה נוספת, והיא טופס של מיפרט, שצורף, לטענתו, לחוזה של הקונה התשיעי. לדבריו, לא ראה חשיבות בהגשת מיפרט זה עד כה, כי עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי היה בקשר לחוזה של הקונה העשירי. עו"ד צבר, בא-כוחו המלומד של הקונה, התנגד לקבלת הראיה הנוספת. לטענתו, מעולם לא צורף מיפרט כל שהוא לחוזה של הקונה התשיעי, מיפרט כזה מעולם לא הגיע לידיו של הקונה, ואין להתיר הגשת ראיה בערעור ובוודאי לא בשלב כה מאוחר. נראות לנו טענותיו של בא-כוחו המלומד של הקונה, ולא מצאנו מקום להיענות לבקשה לצירוף הראיה הנוספת האמורה. הנושא של חוק המכר (דירות) והצו הנ"ל עמדו לדיון בכל משך הבירור המשפטי בבית המשפט המחוזי, שנמשך על פני 6 שנים, ובעלי הדין ובאי-כוחם ערים היו לחשיבותו של המיפרט האמור. כאשר הוגש החוזה של הקונה התשיעי כראיה לבית המשפט המחוזי, ללא צירוף המיפרט, לא התנגד לכך בא-כוחו המלומד של המוכר, לא ביקש להוסיף את המיפרט, לא באותה שעה ולא לאחר מכאן, אף-על-פי שלטענתו היה מיפרט זה מצוי בידו כל אותה עת. וכך נאמר בדברי הסיכום של בא-כוחו המלומד של המוכר בבית המשפט המחוזי: "חשוב לעניננו להדגיש כי מועד עריכת החוזים היה בשנים 1975-1973, כך שהשתרעו הן לפני חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, והן לאחריו ואף לאחר מועד כניסתו לתוקף... של צו מכר דירות (טופס של מפרט), תשל"ד-1974, והיה עלינו להתייחס בהתאם". המוכר היה איפוא ער לעובדה, שלעניין חלק מן החוזים חלות הדרישות הקבועות בחוק המכר (דירות) ובצו שהובא על-פיו, וכזה הוא החוזה של הקונה התשיעי, ולא ייתכן לבוא עתה, לאחר סיכום שמיעת הטענות בערעור, ולבקש הוספת מיפרט, שלטענתו כבר היה אצלו מאז ומתמיד, במשך קרוב לשבע שנים (וראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 653-655). 11. טענה נוספת בפי בא-כוחו המלומד של המוכר, אם כי נאמרה על ידיו בשפה רפה, היא נגד ההוצאות, שבהן חויב המוכר בבית המשפט המחוזי. תומך הוא טענתו זו בכך, בעצם לא זכה אלא אחד מן הקונים בדינו, וכל הקונים האחרים נהנים מזכותו זו, ואם כי זכייה כזו של האחרים מכוח זכייתו של האחד זכייה היא מבחינה משפטית, הרי יש להביא בחשבון עובדה זו בעת חישוב גובה ההוצאות. גם טענה זו אין בידינו לקבלה. השופט המלומד לא קבע, כי טענותיהם של יתר הדיירים דינן לידחות, אלא משמצא, כי דייר אחד זכה בדינו ומתוך כך זכו בדינם שאר הדיירים, הסתפק בקביעה זו בלבד. ואף אנו נהגנו כך. אך אין להסיק מכאן, כי טענותיהם של דיירים אחרים דחויות הן, ומקצת דברים שקבענו לעיל יפים הם אף לעניין טענותיהם של דיירים אחרים. זאת ועוד. הלכה פסוקה בידינו, כי אין בית-משפט של ערעור מתערב בשיקול דעתו של בית המשפט, שעליו בא הערעור, באשר לגובה סכום ההוצאות אלא במקרים נדירים, והמקרה שלפנינו לא נמנה עם אלה. לכך עלינו להוסיף, כי בית המשפט המחוזי נענה לחלק ניכר של תביעות נוספות של כל הדיירים שהוגשו לפניו, ושלא חזרו ועלו לפנינו, וכן העיר על ליקויים שונים שנמצאו בפרשת ההגנה. על כל אלה מציע אני לדחות את הערעור ולחייב את המערער בסכום של 000, 50 (חמישים אלף) שקל הוצאות (כולל שכר טרחת עורך-דין). השופט ג' בך אני מסכים. השופט א' שינבוים: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון. בתים משותפיםקומה מפולשתבניין