בית המשפט ציין ברבות מהחלטותיו כי בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. כן ניתן להתחשב בכך שקל יותר לתושב שטחים אלה להמלט ולהתחמק ממשפטו, וקשה יותר להתחקות אחר תנועותיו. כאשר בוחנים את האפשרות להמיר את המעצר בחלופת מעצר, יש מקום לאזן בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה במשיב הנובעת מן המעצר. לא אחת נאמר, כי המעצר איננו בבחינת מקדמה על חשבון העונש או אמצעי להרתעת הציבור בפני ביצוע עבירות. תכליתו העיקרית היא מניעתית - הרחקתו מן החברה של נאשם שמסוכנותו הוכחה לכאורה והבטחת ניהול ההליך המשפטי בצורה תקינה. לפיכך, יש לבדוק אם ניתן להשיג שתי תכליות אלה בדרך שאיננה מעצר. כאשר נבחנת האפשרות לבחור בחלופת מעצר יש לתת את הדעת הן ל"מעשה" והן ל"עושה (השווה: בש"פ 5222/97, קופל פטשניק נ' מדינת ישראל - טרם פורסם). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר תושבי הרשות הפלסטינית: 1. זוהי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. 2. על-פי האמור בכתב האישום, המשיב הוא תושב בית ג'אלה, אשר במועדים הרלבנטיים לכתב האישום לא היה בידו היתר שהייה בישראל. המשיב מואשם בכך שבתאריך 8.10.98, בירושלים, בשעות הבוקר המוקדמות, התפרץ ביחד עם אחר לרכב מסוג סובארו. השניים התניעו את הרכב ונסעו מן המקום. שוטרים אשר הבחינו ברכב ביקשו לבדוק את יושביו, אלא שאז המשיב וחברו יצאו מן הרכב וברחו. במהלך המרדף שהתנהל אחריהם תקפו המשיב ואותו אחר את השוטרים במוטות ברזל. כמו-כן, החזיקו המשיב וחברו כלים המשמשים לפריצה, כמפורט בכתב האישום. 3. עיינתי בתיק החקירה מראשיתו עד סופו, ונחה דעתי כי יש בו די ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב, כמובנו של הצירוף "ראיות לכאורה" כפי שבואר בבש"פ 8087/95, זאדה נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(2) 133, 147), היינו: "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר". במה דברים אמורים: שלושת השוטרים אשר השתתפו באירוע מוסרים בהודעותיהם, כי הבחינו במשיב ובחברו כשהם נמצאים בתוך הרכב החשוד כגנוב, יוצאים ממנו ובורחים מהמקום. נטען גם, כי בכל מהלך האירוע, היינו, מרגע הירידה מן הרכב ועד שהמשיב נעצר וחברו נמלט, נשמר עימם קשר עין רצוף. שניים מן השוטרים נטלו חלק פעיל במרדף אחר הבורחים, והם מציינים בהודעותיהם כי המשיב וחברו החזיקו בידיהם מוטות ברזל. יש לציין, כי לא נמסרו פרטים נוספים אודות מוטות הברזל, וכן המוטות עצמם אינם מופיעים בחומר הראיות. מן ההודעות עולה, כי החשוד שנמלט פגע בשוטר אריק אדרי במוט שבידו, ואילו המשיב ניסה לתקוף במוט ברזל את השוטר שלמה חאמו. משהדבר לא עלה בידו, זרק את המוט והמשיך במנוסה. השוטרים נאלצו לירות באוויר בזמן המרדף, ובסופו של דבר, לאחר כמה עשרות מטרים, נלכד המשיב ע"י השוטר אלירן בן מנחם (שהצטרף למרדף במהלכו). בכיסו של המשיב נמצאו מברג ופלאייר. המשיב לא מסר גירסה במשטרה וסירב לענות לשאלות החוקרים. רק בביהמ"ש הסביר, כי נכנס לישראל כדי לחפש עבודה. הוא הכחיש כל קשר לרכב הגנוב וטען שהותקף ע"י השוטרים. כאמור, שוכנעתי בקיומן של ראיות הקושרות לכאורה את החשוד למעשי העבירה המיוחסים לו, ולפיכך יש לפנות לבחינתה של עילת המעצר. 4. באת כוח המבקשת טוענת להתקיימותן של שתי עילות מעצר במקרה דנן: האחת, קיומו של יסוד סביר לחשש לבטחונו של הציבור, כעולה ממעשה העבירה. השניה, חשש להימלטות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, הנעוץ בעובדה שהמשיב מתגורר בבית ג'אלה, הנמצאת בתחומי הרשות הפלסטינית, מחוץ לתחום השליטה של ישראל. עוד נטען, כי בנסיבות העניין אין מקום לשקול חלופת מעצר. בא כוח המשיב חלק על קיומן של עילות להורות על מעצר עד תום ההליכים, וביקש, לחילופין, כי תישקל במקרה זה חלופת מעצר. 5. אני סבורה, כי הצדק עם המבקשת הטוענת לקיומו של חשש הנובע מעובדת מגורי המשיב בתחום הרשות הפלסטינית, כי הוא עלול שלא לכבד את החוק ולהתייצב למשפטו ולריצוי העונש, אם יהיה צורך בכך. חשש זה נובע מן העובדה שהמדובר בשטח שאינו נמצא בשליטת ישראל. בשטח כזה קיים קושי ממשי בהזמנת נאשם לדין, וכן - וזה העיקר, לא ניתן לאכוף בו על נאשם בכלל והמשיב בכלל זה התייצבות למשפט באותם אמצעים אותם ניתן לנקוט לגבי מי שנמצא בשטח הנתון לשליטת המדינה. במיקרה כזה, תלויה התייצבותו של הנאשם לדין ברצונו בלבד, ואם לא יחפוץ בכך, יוכל להיעלם מבלי שניתן יהיה לתפוס אותו בכף. החשש האמור להימלטות מן הדין נעוץ מיניה וביה במגורים בשטחי הרשות הפלסטינית, גם מבלי שיתקיימו נסיבות נוספות, ויש בו כדי להקים עילת מעצר. כך נאמר לעניין זה בבש"פ 4757/97, ג'אמל עבד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי כב' השופט קדמי: "כאשר מקום המגורים - ומרכז החיים - של נאשם, מצוי בשטח האוטונומיה, על בית המשפט לתת את דעתו לקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין: ראשית - הקשיים הכרוכים בעצם הזימון לדין ובמיוחד בהוכחתו; ושנית - הקשיים הכרוכים באכיפתו של הזימון, ובמיוחד במעצרו של הנאשם והבאתו לבית המשפט. מצב הדברים הנוכחי - המצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, החי בתוך עמו והער ומודע למתרחש סביבו - נותן לנאשם תושב האוטונומיה בחירה ממשית, אם להתייצב לדיון בפני בית משפט מחוץ לשטח האוטונומיה אם לאו; והדעת נותנת, כי במקום שצפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, יטה הנאשם שלא להתיצב לדיון, אלא אם כן יהיה כרוך בכך "הפסד" שהנאשם אינו יכול להרשות לעצמו. עוצמת החשש לסיכול ההליכים על ידי התחמקות מן הדין מצידו של נאשם המתגורר בשטחי האוטונומיה, עומדת ביחס ישר למידת העונש הצפוי לו, אם ימצא חייב בדינו: ככל שמידת העונש הצפוי גדולה, כן גדל החשש שהנאשם ינצל את הנסיבות ויתחמק מן הדין". 6. העילה השניה שנטען לגביה היא, כי קיים יסוד סביר לחשש, שהמשיב יסכן את בטחון הציבור. הטענה היא, כי המונח "בטחון הציבור" חובק גם עבירות נגד הרכוש. עניין זה אינו נקי מספיקות, אך אינו מחייב דיון מעמיק במסגרת זו. בבש"פ 2689/98, מדינת ישראל נ' אשרף רביע (לא פורסם), נאמר מפי כב' השופטת דורנר, כי "עבירות רכוש בודדות, במיוחד כאשר לנאשם אין עבר פלילי מכביד, כשלעצמן, אינן מעלות חשש לשלום הציבור". ואולם, קיימת גם גישה הפוכה, אשר מוצאת ביטוי בהחלטות לא מעטות (ראה: ב"ש 1277/97, זגיר אמג'ד נ' מדינת ישראל (מפי כב' השופט ד' חשין; ב"ש 2035/98, טהא נ' מ"י (מפי כב' השופטת רות אור) ואחרות). ואולם, למקרה דנן התלוותה חומרה מיוחדת הנובעת מן ההימלטות מן השוטרים ומנסיון התקיפה לכאורה של אחד מהם על-ידי המשיב במוט ברזל. אם אכן יוכח הדבר, כי אז המדובר במעשה המעיד על עזות מצח ותעוזה בלתי מבוטלים, ויש בו כדי לאשש את החשש לבטחון הציבור הנובע מן המשיב. 7. סיכומה של נקודה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימות במקרה זה שתי עילות מעצר: האחת, החשש שאם המשיב ישוחרר מן המעצר, הוא ימשיך לבצע עבירות מסוג אלה המיוחסות לו. השניה, החשש כי המשיב, בהיותו תושב הרשות הפלסטינית, יימלט מהדין ולא ניתן יהיה לאתרו. 8. עד כאן באשר לעילות המעצר. עתה יש לבחון אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר. כאשר בוחנים את האפשרות להמיר את המעצר בחלופת מעצר, יש מקום לאזן בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה במשיב הנובעת מן המעצר. לא אחת נאמר, כי המעצר איננו בבחינת מקדמה על חשבון העונש או אמצעי להרתעת הציבור בפני ביצוע עבירות. תכליתו העיקרית היא מניעתית - הרחקתו מן החברה של נאשם שמסוכנותו הוכחה לכאורה והבטחת ניהול ההליך המשפטי בצורה תקינה. לפיכך, יש לבדוק אם ניתן להשיג שתי תכליות אלה בדרך שאיננה מעצר. דברים אלה יפים ונכונים גם כאשר המדובר בנאשם המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית. בב"ש 2235/98 (החלטה מיום 4.5.98 ללא שמות הצדדים), נאמר לעניין זה על-ידי כב' השופט ד. חשין: "גם אני מוכן לצאת מן ההנחה, כי ככלל אין לומר שבכל מיקרה בו מדובר בנאשם בעבירה של גניבת רכב וכיוצ"ב, שהינו תושב שטח שבשליטת הרשות הפלסטינאית, לא יהיה מנוס מלהורות על מעצרו עד תום ההליכים, רק מחמת שיקול זה. בהחלט ייתכנו מקרים שגם לגבי נאשם מהסוג הזה ניתן יהיה לשחררו בערובה בתנאים הולמים, אף כי עלי להודות כי מקרים כאלה יהיו נדירים". כאשר נבחנת האפשרות לבחור בחלופת מעצר יש לתת את הדעת הן ל"מעשה" והן ל"עושה (השווה: בש"פ 5222/97, קופל פטשניק נ' מדינת ישראל - טרם פורסם). במיקרה דנן המדובר ב"מעשה" שהוא חמור מכל הבחינות וכרוך בנסיון למעשה אלימות תוך הימלטות מן השוטרים אשר דלקו אחר המשיב וחברו. החשש הוא, כי המשיב יחזור ויבצע עבירות מסוג זה. אשר ל"עושה". המדובר באדם בן 33, בעל משפחה, אב ל5- ילדים, המתגורר בבית ג'אלה. למשיב אין הרשעות קודמות. לכתחילה סברתי, כי יש בתמונת המצב האישית שתוארה כדי להקהות את החשש שהמשיב יחזור ויבצע עבירות או יימלט מאימת הדין, שכן המשיב לא הוכיח "מועדות" והסטוריה של זלזול בהוראות החוק. ואולם, לאחר בחינת הנסיבות וההחלטות שניתנו בעניינים דומים על-ידי בתי המשפט, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לתת במשיב את מידת האמון הנדרשת על-מנת להורות על חלופת מעצר וכי יש לבכר את האינטרס הציבורי התומך בהשארתו במעצר. השמוש בחלופת מעצר מניח, מחד גיסא, כי ניתן לתת אמון בנאשם שיתייצב למשפט ולריצוי העונש, ומאידך גיסא, כי אם יפר את תנאי השחרור בערובה ניתן יהיה לשוב ולעצרו על מנת לקדם ביעילות את עילות המעצר בגינן נעצר עד תום ההליכים. במקרה דנן , אין לשכוח שהמדובר במי שיוכל להימלט מן הדין ללא כל קושי, שהרי, כאמור, אם לא יחפוץ בכך לא ניתן יהיה לאכוף עליו התייצבות למשפט ולריצוי העונש, אם הדבר יידרש. כפי שציינה באת כוח המבקשת בצדק, קיים סיכוי כי ייגזר על המשיב עונש מאסר אם יורשע בדין, ומי לידנו יתקע שלא יהיה מוכן לקנות את החופש מניהול ההליך ונשיאה בתוצאותיו במחיר הכלכלי הכרוך בהפרת תנאי הערובה. כמו כן, המדובר במי שמתגורר בסמוך לשטח ישראל והוא העיד על עצמו, כי הוא נוהג להיכנס לשטח ישראל שלא כדין באופן תדיר, על-מנת לבקש עבודה. זמינות הכניסה לישראל והנסיבות המחמירות שהתלוו למעשה העבירה לכאורה מגבירים במיקרה זה הן את החשש כי המשיב ישוב ויבצע עבירות אם ישוחרר והן את החשש שלא יתייצב למשפט. בהחלטתי זו הנחיתי עצמי בהחלטת בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ביניש) בבש"פ 2652/97, שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (לא פורסם). המדובר בנסיבות זהות למיקרה שבפני בו הורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים. הדברים שנאמרו שם קולעים לתיק זה, ולכן ראיתי להביא את עיקרי ההחלטה כלשונה: "בית משפט זה כבר ציין ברבות מהחלטותיו כי בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. כן ניתן להתחשב בכך שקל יותר לתושב שטחים אלה להמלט ולהתחמק ממשפטו, וקשה יותר להתחקות אחר תנועותיו. (ראו החלטתי בבש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ. חוסין אלחלייל (טרם פורסם); החלטת השופטת שטרסרבג-כהן בבש"פ 7767/95 בכרי נ. מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, כבר הבעתי דעתי בעבר כי זוהי נסיבה בעלת משקל רב, אך לא בהכרח מכריע לענין חלופה; מטעם זה יש לבדוק בנוסף לקושי שבניהול המשפט ובהבטחת התייצבותו של הנאשם הנובע ממקם מגוריו, גם את יתר הנסיבות הקשורות הן באופיין של העבירות והן בעבריין (ראו בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ. סאמי עפאלקה (טרם פורסם)). בעניין שלפנינו הצטרפה לעובדת מגוריו של העורר מחוץ לשטח הנתון בתחום האכיפה של רשויות המדינה גם העובדה שהעורר ניסה להמלט כאשר נצטווה על ידי איש משטרה לעצור את הרכב בו נהג ללא רשות. במעמד זה אף החל להמלט בפראות ופגע בג'יפ המשטרתי שניסה לעצרו. בנסיבות אלה, נוכח התנהגותו המסוכנת של העורר, נסיון ההמלטות שלו, וכן בהתחשב באיזור מגוריו, נראה כי אין חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרת המעצר (ראו: החלטת השופט טירקל בבש"פ 7561/96 מדינת ישראל נ. פלונים (טרם פורסם)).". כמו כן, ניתן לחזור ולהפנות לב"ש 2235/98 שהוזכר לעיל, בו הוחלט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים במקרה אחד של גניבת רכב על-ידי מי שלא היו לו הרשעות קודמות ואשר התגורר בתחומי הרשות הפלסטינית; וכן לב"ש 1277/97 שהוזכר לעיל, בו נשללה האפשרות לחלופת מעצר עקב היות הנאשמים תושבי חברון אשר נכנסו לישראל שלא כדין לצורך ביצוע עבירה של גניבת רכב והימלטותם מן השוטרים אשר נאלצו לרדוף אחריהם כדי לעוצרם. 8. סיכומם של דברים, בנסיבות שתוארו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בת.פ. 4271/98. בשולי הדברים אעיר, כי המדובר במשפט שאינו דורש במהלך הדברים הרגיל זמן רב לניהולו. אם לא ניתן יהיה לסיים את משפטו של המשיב בזמן סביר, יהיה בכך כדי להוות עילה להגשת בקשה לחזור ולעיין בהחלטת המעצר. שחרור ממעצרפלסטיניםמעצר