הלכה פסוקה היא כי שימוש במבנה בלתי גמור אינו יכול להיחשב כאכלוס המקים את דרישות סעיף 238א (1) לחוק התכנון והבניה. ראה: ר"ע 1/84, דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פד"י ל"ח (1) 494, 499; ע"פ 89/89, ישראלי יצחק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, פד"י מ"ה (2) 617; ע"פ (חיפה) 1110/00, נעמה חורי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תק' - מח' 2000 (4) 3816; ע"פ (ירושלים) 1242/99, מחמד עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק' - מח' 99 (3) 315; עפ"א (תל אביב יפו) 80173/00, עירית פתח תקוה נ' קרופלי, תק' - מח' 2001 (1) 134. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש במבנה בלתי גמור: ר. שפירא, שופט: 1. ההליך שבפנינו: זה הוא ערעור עי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, כב' השופטת י. וילנר (להלן: "בית משפט"), מיום 2/12/01 בתיק ב"ש 82/99 לפיה נדחתה בקשת המערערת לבטל צו הריסה מנהלי אשר הוצא ע"י ראש עירית חיפה מר עמרם מיצנע (להלן: "ההחלטה הראשונה") וכן על החלטת בית משפט מיום 14/1/02 לפיה הוארך המועד לביצוע הצו המנהלי ב30- ימים נוספים (להלן: "ההחלטה השניה"). הודעת הערעור מתייחסת במבוא לשתי ההחלטות. בפועל, במסגרת נימוקי הערעור, תוקפת המערערת בעיקר את ההחלטה השניה שעניינה הארכת מועד לביצוע הצו. רק בסעיפים 10-11 להודעת הערעור תוקפת המערערת גם את ההחלטה הראשונה. לאחר שעיינתי בראיות שהיו בפני בית משפט סבור אני כי דין הערעור להדחות. 2. ההחלטה הראשונה לדחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי: המערערת תוקפת את החלטת בית משפט ותוקפת את ממצאיו העובדתיים של בית משפט , וכן את המסקנות המשפטיות שהסיק. ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים של ערכאה דיונית. במקרה זה שבפנינו, כאשר עיקר הממצאים העובדתיים עולים ממסמכים וצילומים שהיו בפני בית משפט יכולה ערכאת הערעור להתרשם מהראיות כפי שהערכאה הדיונית יכלה. עיינתי במכלול הראיות וסבור אני כי לא נפלה כל טעות תחת ידי בית משפט . המערערת הנה חברה המפעילה שירות מוניות. המבנה נשוא המחלוקת הינו סככה המיועדת לשמש את סדרן תחנת המוניות. מדובר במבנה קטן של קונסטרוקציה מאלומיניום וזכוכית שצילומים ממנו הוצגו בתיק בית משפט קמא. המערערת טוענת כי למבנה הנ"ל היתר בניה כחוק. המבנה הושלם למעלה מ60- ימים בטרם נחתם צו ההריסה המנהלי וביום הגשת התצהיר היה המבנה מאוכלס. מהשתלשלות העובדות המפורטות בהחלטת בית משפט, והעולות גם מחומר הראיות שבתיק בית משפט , עולה כי למבנה הנ"ל הוצאו כבר פעמיים צוי הריסה. צו ההריסה הראשון בוצע. לאחר מכן בנתה שוב המערערת את הסככה והוצא צו הריסה שני. בקשה לביטול צו ההריסה נדחתה ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים. ערער על החלטה זו נדחה בהסכמה ובהמשך, לאחר שנדחתה בקשת המערערת לקבל היתר בניה בדיעבד, בוצע הצו. לאחר שבוצע צו ההריסה השני החלה המערערת בבניית הסככה שוב. כנגד בניה חוזרת זו הוצא הצו נשוא ההליך שבפנינו. נראה אם כן, כי המערערת עושה דין לעצמה תוך שהיא מנצלת את הקלות הטכנית של הקמת הסככה. מיד לאחר שנדחית בקשתה להיתר בניה וצו ההריסה מבוצע כחוק בונה שוב המערערת את אותה סככה תוך שהיא מנצלת את התמשכות הליכי בית המשפט כדי לעשות שימוש בסככה שנבנתה ללא היתר שוב. בית משפט דחה כבר בעבר, בהחלטת כב' השופטת בר זיו בב"ש 37/98, בקשה לביטול צו הריסה. ערעור על החלטה זו נדחה בהסכמה בע"פ 1020/98 של בית משפט זה. ההחלטה הפכה לחלוטה. מאז לא ניתן היתר בניה חדש וממילא אין שינוי במעמד של הסככה כמבנה הבנוי ללא היתר. עובדה שהמבנה נהרס ונבנה שוב ללא היתר אינה משנה את המצב המשפטי לפיו הוצא צו הריסה שהפך חלוט לאחר מיצוי כל ההליכים המשפטיים. בנסיבות אלו, לאחר שטענות המערערת בדבר קיומו של היתר בניה נדחו כבר בהליך הקודם, שכאמור הפך לחלוט, קיים מעשה בית דין ואין עוד מקום להעלות טענות אלו שוב בהליך שבפנינו. גם לגופו של עניין אין בטענות ממש וצדקה כב' השופטת בבית משפט קמא כאשר קבעה כי לבניה אין היתר כחוק ואין אלא להפנות לנימוקי החלטתה ולהצטרף לאמור שם. גם טענת המערערת כי בניית המבנה הושלמה יותר מ60- ימים לפני מתן התצהיר התומך בבקשה להוצאת צו ההריסה אין לה על מה שתתמוך. בתיק בית משפט תצלומים שצולמו שבועיים לפני הוצאת צו ההריסה. בצילומים ניתן לראות כי הסככה טרם נבנתה במועד זה. בהתאם, אין בסיס לטעוני המערערת. המערערת טוענת כי הסככה כבר הייתה מאוכלסת בעת שהוצא הצו המנהלי. בית משפט קבע כי כל עוד לא הושלמה הבניה לא יכול המבנה להיחשב כמאוכלס לצורך הוראות חוק התכנון והבניה. טוענת המערערת כי אין דין אכלוס כדין השלמת בניה. בהתאם, ומאחר והסככה אוכלסה בפועל יש לראותה כמאוכלסת גם אם לא הושלמה הבניה. הלכה פסוקה היא כי שימוש במבנה בלתי גמור אינו יכול להיחשב כאכלוס המקים את דרישות סעיף 238א (1) לחוק התכנון והבניה. ראה: ר"ע 1/84, דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פד"י ל"ח (1) 494, 499; ע"פ 89/89, ישראלי יצחק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, פד"י מ"ה (2) 617; ע"פ (חיפה) 1110/00, נעמה חורי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תק' - מח' 2000 (4) 3816; ע"פ (ירושלים) 1242/99, מחמד עפאנה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק' - מח' 99 (3) 315; עפ"א (תל אביב יפו) 80173/00, עירית פתח תקוה נ' קרופלי, תק' - מח' 2001 (1) 134. בהתאם, משקבע בית משפט על בסיס הצילומים שבתיק בית המשפט וראיות נוספות, כי בנית הסככה טרם הושלמה ממילא לא ניתן לטעון כי הסככה הייתה מאוכלסת, זאת גם אם בפועל נעשה בה שימוש עוד בטרם הושלמה בנית הסככה. מכל הטעמים הנ"ל סבור אני כי אין בסיס לערעור המערערת על ההחלטה הראשונה של בית משפט אשר דחתה את בקשתה לביטול צו ההריסה המנהלי. 3. ההחלטה השניה בעניין הארכת המועד לביצוע הצו: טוענת המערערת כי משלא בוצע צו ההריסה במועד לא היה מקום להיעתר לבקשת העירייה להארכת מועד לביצוע הצו. לטענת המערערת הארכת מועד צריכה להינתן רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. העירייה לא הצביעה בבקשתה על כל טעם מיוחד ובהתאם שגה בית משפט קמא כאשר האריך מועד לביצוע צו ההריסה. החלטה הראשונה ניתנה ביום 2/12/01 בהעדר הצדדים והומצאה לצדדים ביום 5/12/01. ביום 2/1/02, בטרם חלפו 30 ימים ממועד מתן ההחלטה ומסירתה לצדדים, הוגשה בקשת המשיבה להארכת מועד לביצוע הצו. ביום 14/1/02, לאחר שהוגשה תגובת המערערת, נעתר בית משפט והאריך את המועד לביצוע הצו. יתכן כי טוב היה עושה בית משפט לו היה מנמק החלטתו בהרחבה רבה יותר ואולם גם אם לא עשה כן סבור אני כי אין פגם בהחלטה. בית משפט אימץ את נימוקי המשיבה בבקשה שעניינם התמשכות ההליכים בעניין צו זה. בנסיבות אלו, וכאשר מטעמים טכניים, לא עלה בידי המשיבה שבפנינו לבצע את צו ההריסה במועד, צדק בית משפט כאשר אישר את הארכת המועד כמבוקש. כאמור הוגשה הבקשה עוד בטרם חלף המועד לביצוע הצו. אין מדובר בחריגה רבה מהמועדים שנקבעו בחוק. בשים לב להפרות הבוטות של צווי ההריסה ע"י המערערת, החוזרת ובונה את הסככה בניגוד לצווי ההריסה, גובר האינטרס הציבורי שבביצוע הצו על פני טיעוני המערערת שכל מטרתם הארכת וסרבול ההליך. סבור אני כי נכונים במקרה זה דברים שנאמרו ע"י בית משפט זה בע"פ 1180/00(חיפה), דדו משה ואח' נ' עמרם מצנע - ראש העירייה ואח', (טרם פורסם) : "13. אינני מסכימה עם המערערים, כי צו ההריסה המינהלי בטל בתום 30 הימים לאחר שנסתיימה תקופה העיכוב. נקבע אומנם כי בתום 30 יום, לא ניתן יהיה לבצע את הצו, אולם ביהמ"ש רשאי להאריך תקופה זאת, והפעלת הסמכות להאריך לא הוגבלה לאותם 30 ימים בהם ניתן לבצע את צו ההריסה. אפתח להצדקת עמדתי זאת בנוסחו של החוק עצמו. כתב המחוקק כי "צו ההריסה לא יבוצע" אולם לא כתב כי צו ההריסה יהיה "בטל" או כי הוא "יפקע" בתום 30 הימים. מכאן יש ללמוד שניתן יהיה להאריך את הצו, גם אם עברו 30 הימים על פי צו של בימ"ש אשר יקח בחשבון את כל הנסיבות של המקרה. כל עוד לא הוארך הצו, כמוהו כ"צו רדום", אשר ניתן "להעירו לפעילות" עם הארכת המועד בצו שיפוטי. אינני סבורה כי פירוש זה, שנתתי לסמכות להאריך את הצו גם לאחר שתמו 30 הימים לביצועו, עומד בניגוד לתכלית החקיקה של הצו. אומנם המטרה בחקיקה הייתה לתת כלי יעיל ומהיר כדי לאכוף את הוראות חוק התכנון והבניה, על מנת למנוע בניה בלא היתר ולהשיב את המצב לקדמותו (וראה לעניין זה ברע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 448), אולם מטרה זאת אינה נוגדת את השארת הסמכות בידי ביהמ"ש להאריך את המועד במקרים בהם יש הצדקה לפעול כך. 14. בעת"מ (ת"א) 1040/98 נקש נ' הועדה המקומית, בני ברק, פד"מ ב' (2) 1998, תשנ"ח-נ"ט 184, פסק השופט אבן ארי בסוגיה דומה, כעמדתי, כי: "לגופו של עניין, נראה כי באין הוראה אחרת, רשאי בית המשפט להאריך את המועד בדיעבד, גם לאחר שכבר עבר (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 886). אמנם דברים אלה נאמרו לגבי הארכת המועדים הקבועים לענין סדר הדין האזרחי, אך נראה כי כך הוא הדבר גם כאשר הדיון נסב על צו הריסה". עוד הפנה כב' השופט אבן ארי בפסק דינו לבג"צ 654/88 עלי סולימאן זברגה ואח' נ' יו"ר הועדה המחוזית מחוז המרכז, דינים עליון כרך ח' 608, שם קבע ביהמ"ש העליון, כי מנין הימים על פי סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה יחל מיום הדיון לפניו, על אף שהמועד של 30 הימים מיום הוצאת הצו חלף עבר לו מזה זמן רב." אשר על כן סבור אני כי דין הערעור, ככל שהוא נוגע לעצם ההחלטה להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה להדחות. יחד עם זאת סבור אני כי נפל פגם בהחלטת בית משפט והוא שלא נקצב בהחלטה להארכת מועד כל פרק זמן לביצוע הצו. לכאורה נוצר מצב בו צו האמור להיות מבוצע בתוך 30 ימים לא בוצע במועד והארכת המועד שניתנה לביצוע הצו אינה מוגבלת בזמן. הארכת מועד ללא הגבלת זמן אינה מתיישבת עם לשון הוראת החוק ואף סותרת את כוונת החקיקה. בהתאם, הייתי מציע לחברי לתקן פגם זה באופן שבו נקצוב למשיבה 60 ימים לביצוע צו ההריסה, וזאת ממועד מתן פסק דין זה. 4. סיכום: אשר על כן, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את ערעור המערערת על כל חלקיו ולהשאיר על כנן את שתי ההחלטות של בית משפט , בכפוף לתיקון אחד והוא קציבת מועד הארכת הצו לתקופה של 60 ימים מהיום. ר. שפירא, שופט ש. ברלינר, שופט [אב"ד]: אני מסכים. ש. ברלינר, שופט [אב"ד] י. דר, שופט: אני מסכים. י. דר, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא. מבנה