קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין שליחת מכתבים לאדם שנפטר: .1נושא פסק דין זה הינו ערעור של המדינה על פסק דינו של בימ"ש השלום לתביעות קטנות, מפי כב' השופט פ' מרכוס בתיק 1813/95, לפיו על יסוד הסכמת הצדדים כי אין מחלוקת עובדתית ביניהם, נתקבלה תביעת המשיב לפיצויו בגין גרימת נזק נפשי שנגרם לו עקב מכתבים שנשלחו למענו ע"י משרד החינוך והתרבות (להלן:המשרד), ע"ש אשתו המנוחה ז"ל (להלן:המנוחה), במשך כשנה, למרות שהמשרד היה חייב להיות מודע לעובדת פטירתה, שהודעה למשרד בסמוך לפטירה, שארעה ביום .21.12.93 ביהמ"ש קמא חייב את המדינה בתשלום פיצוי בסך של 000, 1ש"ח, לאחר שקבע כי לאור העובדות המוסכמות בין הצדדים, הוכיח המשיב כי המדינה, באמצעות המשרד, נהגה ברשלנות כלפיו, בהתאם להוראות סע' 35לפקודת הנזיקין (להלן: הפקודה). בהחלטת הרכב זה מיום 2.4.96, ניתנה למדינה רשות ערעור על פסה"ד הנ"ל. .2אשר לבסיס העובדתי המוסכם של פסה"ד - הוכח כי במהלך שנת 94' נשלחו אל כתובתו של המשיב, הודעות על תשלומי מקדמות שכר שונות עבור המנוחה, על שמה, כמפורט בנספחים ג'-ה' לכתב התביעה. המשיב הפנה את תשומת לב שולחי ההודעות לעובדת הפטירה וכי יש להעביר את התשלומים על שמו או ע"ש עזבון המנוחה. אעפ"כ, המשרד שלח ביום 6.12.94מכתב, נספח ו' לכתב התביעה, שנושאו הוא החזר חוב והמופנה אל המנוחה, שבו נאמר כי הואיל ושולמה לה מקדמה גבוהה מהמגיע לה, בסך 617.15ש"ח, מתבקשת הנמענת להחזיר את הסכום הנ"ל ואם הסכום לא יוחזר תוך שבועיים, ייאלץ המשרד "לנקוט צעדים משפטיים כמתחייב". על המכתב חתום "מתאם משכורת מורים" במשרד. למכתב זה מ- 6.12.94, הגיב המשיב במכתב מ- 12.12.94, נספח ב' לסיכומי המדינה, וביקש התנצלות על ההתנהגות "הבלתי נסבלת ועל חילול זכרה" של רעייתו ז"ל, וכי אם לא יקבל התנצלות כאמור, וגם הבטחה מפורשת כי המשרד יימנע ממשלוח מכתבים אל רעייתו ז"ל, הוא יפנה לביהמ"ש בתביעה. למכתב זה ענה המשרד במכתב מ- 18.12.94, נספח ח' לכתב התביעה, בו הוא מביע צער שנגרמה לו עוגמת נפש עקב איזכור שמה של רעייתו ז"ל, תוך הפניית תשומת ליבו של המשיב כי המדובר הוא בחישובים טכניים המתבססים על עבודתה של המנוחה כמורה במשך חלק משנת הלימודים תשנ"ד, וכי הואיל ושולם לזכות חשבונה מקדמה ביתר, מעבר למגיע לה, קיים חוב שיש להחזירו. החותם (שהוא החתום גם על מכתב הדרישה מ- 6.12.94), מציין כי הוא מתנצל שנית וישמח לעמוד לרשות המשיב. המשיב הגיב לכך במכתב מ- 5.1.95, בכך שעדיין מצפה הוא להבהרות באשר לצעדים שייעשו כדי למנוע הישנות פניות כאלה בו או במשפחות שקולות אחרות. מאחר שהמשרד לא נענה לדרישה להבהיר באיזה דרכים הוא ינקוט בעתיד, כדי למנוע הישנות תופעה כנ"ל, ב- 23.2.95נשלחה למדינה דרישה לפיצוי בסך 000,5 ש"ח, שאם לא כן תוגש תביעה לביהמ"ש ובעקבות מכתב זה, הוגשה לביהמ"ש קמא, ביום 8.5.96, תביעה לפיצוי ע"ס של 000, 8ש"ח בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין; עילת הפר חובה חקוקה, עפ"י סע' 2(1) סיפא לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981(להלן: החוק), בגין הטרדת התובע ועפ"י הוראות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. .3ביהמ"ש קמא בפסק דינו דחה את הטענה כי התנהגות המשרד מהווה הטרדה אחרת, כאמור בהוראת סע' 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, ובאשר לחוק היסוד, לא נזקק ביהמ"ש לעילה זאת, שכן הסתפק בחיוב המדינה בעילת רשלנות. .4בערעור שהמדינה הגישה על פסה"ד (שנימוקיו כלולים בבקשת רשות הערעור), טוענת המדינה כי במשלוח המכתבים הנ"ל - כולם בעלי אופי טכני - אין משום הפרה של חובת זהירות מושגית ובוודאי לא קונקרטית. מכל מקום, לא היתה במשלוח המכתבים כל פגיעה במשיב, ולחלופין, לא נגרמה למשיב כל פגיעה שהיא ברת פיצוי, שכן "הנזק הנפשי" בגין עוגמת נפש וצער ע"י קבלת המכתבים ע"ש אשתו, איננו בר תביעה. המשיב הגיש ערעור שכנגד וטען בו לקיומו של פסה"ד דלמטה, אך הוסיף ששגה ביהמ"ש קמא בכל הנוגע למסקנתו שבמשלוח המכתבים לא היה משום "הטרדה אחרת", כמשמעותה בסע' 2(1) לחוק, ומכל מקום טוען המשיב, לפי הוראות חוק היסוד, התנהגות המשרד מפרה את הוראות החוק ומזכה את המשיב בעילה נוספת של פיצוי. כן טוען המשיב, כי שגה ביהמ"ש קמא בכך שפסק לו פיצוי רק בסך של 000, 1ש"ח. .5מקובלים עלי נימוקיו של ביהמ"ש קמא, כי אין לראות במשלוח המכתבים משום "הטרדה אחרת" כמשמעותה בסע' 2(1) לחוק. אין במשלוח הודעות על משכורות ומקדמות לכתובתו של המשיב, ע"ש אשתו המנוחה, משום פגיעה בצינעת הפרט ומהפסיקה ברור הוא שהטרדה אחרת מתייחסת לאירועים הקשורים בצינעת הפרט דווקא, כגון: השקייה בכח במי מלח או ניתוח ללא הסכמה (ראה ע"פ 480/85). אינני גם רואה במשלוח המכתבים משום "הטרדה", שכן ודאי לא היתה כוונה לכך ומשלוח המכתבים לא היה מכוון לחשוף את ענינייה הפרטיים של המנוחה או של המשיב וכפי שפורש המונח "הטרדה" בד"נ 9/83, המונח נמצא בזיקה ל"בילוש והתחקות", שהם מונחים המופיעים ברישא של סע' 2(1) לחוק, שלא כבמקרה דנן. יצויין בהקשר זה, שגם אין כל יסוד להשוואה בין משלוח המכתבים הנ"ל לבין נסיבות ע"פ 526/90 שבו הופעלו נגד העד לחץ סביבתי, פניות טלפוניות חוזרות, צילצולי סרק, מעקבים גלויים ונסתרים, מעקב ועוד. מקובלת עלי גם הטענה שבסע' 23לסיכומי המדינה, כי המדובר הוא בפגיעה שאין בה ממש מבחינת המשיב ולכן, לפי הוראות סע' 6לחוק, אין מקום לתביעה. .6אשר לעילה עפ"י חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו - אין במשלוח המכתבים הנ"ל משום פגיעה בהוראות חוק זה, שכן המטרה של חוק היסוד היא להגן על הזכויות החוקתיות של האדם, כגון: עיקרון השוויון, חופש הרצון של האדם, אי פגיעה בחייו ובכבודו, אך הגנה על "כבוד האדם", שהיא מטרת חוק היסוד, איננה מכוונת למנוע פגיעה כלשהיא בכבוד האדם, שכן לא כל גרימת אי נעימות היא פגיעה בכבוד האדם, כמשמעותו בחוק היסוד. .7מכאן לעילת הרשלנות: מקובלות עלי טענות המדינה בערעורה, לפיהן אין במשלוח מכתבים משום פגיעה ברת פיצוי. מטבע הדברים, אלמן של עובד עשוי לקבל דברי דואר בנושא אשתו המנוחה, ולא כל "טעות" או "חוסר תבונה" - כלשון ביהמ"ש קמא - שבאות לידי ביטוי במשלוח מכתבים ע"ש המנוחה - למרות שהמשרד היה חייב לדעת על פטירתה - הינה בגדר רשלנות, ולא הוכח כי שולח המכתבים היה חייב לצפות שבעלה של המנוחה ייפגע מקבלתם, אשר עניינם הוא נושא כספי, של יתרת זכויות/חובות כספיות של אשתו המנוחה ותו לא. מכל מקום, אם היתה רשלנות מצד המשרד במשלוח המכתבים, אלו לא גרמו לנזק, כמשמעותו בסע' 2לפקודה, שכן גרימת אי נוחות היא לפי מבחן של האדם הסביר, והכוונה לאי נוחות משמעותית, בזיקה ל"אובדן חיים", "אבדן נכס", "רווחה גופנית", "שם טוב", שהם הנזקים המופיעים בהגדרת הפקודה, ולא די בגרימת "עוגמת נפש", כפי שנפסק בברע"א 444/87 וע"א 88/80בענין אלסוחה ואח' נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל ואח’, פ"ד מד(3) עמ' 397, שם בעמ' 436, על פיו, לשם חיוב בפיצוי, דרוש כי ייגרם לתובע בעילה עפ"י אחת העוולות של הפקודה, נזק נפשי משמעותי ו/או מהותי ולא די בפגיעה רגשית כפי שנגרמה במקרה זה, כפי שנאמר באותו פס"ד: "פגיעות נפשיות קלות ערך, הן ענין של יום ביומו במציאות חיינו והאדם מתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלו, כגון: צער, כאב וכעס, הן מטבע הדברים זמניות וחולפות, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצוי". לאור האמור, דין הערעור להתקבל ודין הערעור שכנגד להידחות, ולמעלה מהדרוש אוסיף, שאילו היה מקום לפיצוי, גם פיצוי בסך 000, 1ש"ח (בצירוף חיוב בהוצאות בסך של 500, 1ש"ח), הינו גבוה מדי ודי היה בפיצוי סמלי, במיוחד לאור ההתנצלות החוזרת ונשנית של המשרד. לפיכך, פסק דינו של בימ"ש קמא מתבטל בזה ותביעת המשיב נדחית. המשיב ישלם למדינה הוצאות הליך זה בסך של 000, 3ש"ח צמוד למדד ונושא ריבית החל מהיום (לאחר שמספר פעמים הוצע למשיב להסכים לקבלת הערעור ללא חיוב בהוצאות).מסמכיםפיצוייםהטרדה