תאונה תוך כדי ירידה במדרגות אוטובוס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה תוך כדי ירידה במדרגות אוטובוס: יהודה אברמוביץ - נשיא   1. בערעור דנן אין כל מחלוקת שהמשיבה נפלה ונחבלה תוך כדי ירידה במדרגות אוטובוס. אולם הואיל והשופט קמא (כב' השופט עאטף עילבוני) קבע לאור מכלול העובדות שהובאו בפניו שעסקינן בתאונת דרכים, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן החוק הנ"ל), הוגש הערעור דנן על ידי המערערים. לטענתם אין לראות אירוע זה כאירוע שנכנס לתחום החוק הנ"ל, כתאונת דרכים.   2. השופט קמא קיבל את גירסת המשיבה כמהימנה ואמינה ואין כל מקום להתערב בקביעה זו. לפיכך העובדות שקבע השופט קמא הן העובדות הצריכות להכרעה בסוגיה המשפטית שבה מדובר.   המשיבה נסעה ביום 2/5/99 באוטובוס עם קבוצת מטיילים, לטיול בירושלים, אוטובוס שהיה נהוג בידי המערער מס' 1 והמבוטח אצל המערערות מס' 2 ו- 3. בדרך עשו חנייה ביריחו שם סעדו להם במסעדה, ונחו במשך כשעה וחצי. לאחר שהמטיילים עלו לאוטובוס כדי להמשיך בנסיעה לירושלים הסתבר שהנהג לא מצליח להתניע את הרכב. במהלך הזמן שהנהג ניסה לתקן את התקלה והדבר נמשך זמן רב, היו מטיילים שעלו וירדו לאוטובוס וממנו, כשחלק מהנוסעים נשאר מחוץ לרכב וחלק יושב ברכב.   לאחר שחלפו כעשרים דקות והרכב לא הותנע, ביקשה סבתה של המשיבה מהמשיבה, שכל עת הנסיונות לתקן האוטובוס ישבה באוטובוס, שתרד מהאוטובוס ותמלא עבורה בקבוק מים, הואיל ובחום של יריחו התרוקן בקבוק המים. תוך כדי ירידה זו נתקלה המשיבה במדרגות, נפלה מחוץ לאוטובוס ונפגעה. בסופו של דבר ובשלב מאוחר יותר, משהוברר שהנהג לא מצליח להתניע כהלכה את הרכב, כאשר אין חולק שבעת נפילת המשיבה איש לא ידע עדיין שנסיונות התיקון לא ישאו פרי, הטיול הושלם באמצעות אוטובוס אחר שהנהג הזמין למקום.   3. השופט קמא ניתח את הוראות החוק הנ"ל תוך שימת לב לפסיקה בעניין זה וקבע כאמור לעיל שיש לראות אירוע זה כתאונת דרכים, מכוח החוק הנ"ל.   הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הנ"ל הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". זאת ועוד, הגדרת "שימוש ברכב מנועי", הינה בין היתר "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו, או ירידה ממנו החנייתו, דחיפתו, או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו, או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו... למעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".   אין ספק שאין לומר שעסקינן בטעינת מטען או פריקתו כשהרכב עומד. אולם השאלה הינה האם בירידת המשיבה, בנסיבות שהובהרו, ניתן לראות ירידה "למטרות תחבורה". למעשה אין ספק כי לאור הגדרת "שימוש ברכב מנועי", כל טיפול דרך או תיקון דרך, כפי שהיה במקרה דנן, שבוצע על ידי הנהג, על מנת לנסות להתניע את הרכב, יש לראותו כשימוש ברכב מנועי, למטרות תחבורה, ואם הנהג היה נפגע תוך כדי טיפול זה, היה בכך אירוע של תאונת דרכים, מכוח החוק הנ"ל.   4. בפסה"ד שניתן בעניין ר.ע.א. 8548/96 פדידה יחיאל נגד סהר בע"מ (פ"ד נא (3) עמ' 825), הודגש כי מדובר בחוק הנ"ל בשתי דרישות נפרדות ומצטברות של שימוש ברכב. אך זאת למטרות תחבורה. לפיכך יש לבחון האם יש לראות את ירידת המשיבה כירידה למטרות תחבורה.   זאת ועוד, "פעולה של עליה לרכב, או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב, למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב, או ירידה ממנו, תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העליה לרכב, או הירידה ממנו" (עמ' 829 לפסה"ד).   אם המשיבה הייתה נחבלת תוך כדי ירידה בעת שהאוטובוס נעצר על מנת לאפשר למטיילים לרדת לאכול ולנוח, כדי להמשיך לאחר מכן בדרכם, או כשהיתה עולה שוב לרכב לצורך המשך הנסיעה, ברי שיש לראות זאת כשימוש ברכב מנועי, למטרות תחבורה.   השאלה הינה האם גם בשלב שבו הנהג מבקש להמשיך בנסיעה ומתברר שאינו מצליח להתניע הרכב, והוא עושה מאמצים ונסיונות לתקן הליקוי ולהתניע את הרכב, בעוד המשיבה יושבת באוטובוס, וכל עוד הנהג לא התייאש ולא החליט להזמין רכב אחר, כפי שהיה במקרה דנן, דהיינו כאשר יש לראות את האוטובוס כרכב המשמש למטרות תחבורה, ירידת המשיבה הינה פעולה העולה בקנה אחד עם הוראות החוק הנ"ל. סבורני שאין כל מקום לפצל מהלך זה ולראות חלק הימנו, עד לשלב שבו הוברר שהנהג אינו מסוגל להתניע את הרכב, כארוע של תאונת דרכים ולאחר מכן מכאן ואילך כארוע שונה לחלוטין. משוכנעני שירידת המשיבה כדי להביא מים לסבתה, היתה על מנת לחזור לאוטובוס ולהמשיך עמו בנסיעה, אם הנהג היה מצליח להתניע את האוטובוס, דהיינו הירידה היתה למטרות תחבורה.   פסקי הדין שניתנו בעניין זה מדגישים את השוני בין ירידה, או עליה לרכב לצורך מטרות תחבורה, אם לאו. במקרה דנן משוכנעני שהירידה ובעקבותיה אם המשיבה לא הייתה נפגעת, אגב הירידה, ברי שהיא היתה חוזרת ועולה בתום מילוי המים, כדי להמשיך בנסיעה, אם היה ניתן לעשות זאת, מכיוון שמסלול הנסיעה לא הסתיים.   למעשה יש לראות את ירידת המשיבה כשימוש לוואי למטרות תעבורה. בת.א. 1257/94 (חי) פישלר מיכה נגד הכשרת הישוב בע"מ (תקדין מחוזי 96 (3) עמ' 1732) הבהירה כב' השופטת גילאור שיש לפסוק בכל מקרה לגופו ולאור הנסיבות המיוחדות וכי "יהיה זה מלאכותי לקבוע שכל עצירה, חניה והפסקה וכיו"ב מפסיקות את המטרה התחבורתית". אמנם באותו הליך שהיה בפני השופטת גילאור אין ספק שאין לראות את הארוע שבו נפצע הנהג כתאונת דרכים מכוח החוק הנ"ל, הואיל ובאותו אירוע מדובר בנהג שהסיע תלמידים לבית הספר, החנה את האוטובוס והתלמידים ירדו והנהג פנה לביתן הנהגים והמתין שם עד עת חזרת הילדים מבית הספר. בשלב מסוים של ההפסקה יצא הנהג ועלה לאוטובוס כדי לקחת שקית עם ככר לחם שהביא עמו וכאשר ירד מהאוטובוס לאחר שנטל השקית, החליק ונפצע.   כאמור כל מקרה לגופו כאשר "כניסה לרכב או ירידה ממנו - יש ויעשו למטרות תחבורה ויש שאינן קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב. עיתים חיים אנו לעניין זה מפי המשתמש ברכב..." (ר.ע.א 6454/99 אריה בע"מ נגד דואני יעקב תק- על 2002 (1) עמ' 315).   לאור העובדות שהובהרו יש לראות את הארוע שבו נפגעה המשיבה כשימוש לוואי למטרות תעבורה, מה גם וניתן לראות את הנסיעה במקרה זה כמכלול אחד, כשאין ספק כי למשיבה היתה כוונה לחזור מיד לאוטובוס כדי להמשיך בנסיעה.   5. כאמור לעיל תיקון דרך אינו מפסיק את מטרות התחבורה, כאשר התיקון הינו כדי להמשיך בנסיעה (ראה ע.א. 554/89 מדינת ישראל נגד עיסא אלראהב פ"ד מה (2) עמ' 338), ואין בכך ניתוק הקשר הסיבתי בין המשתמש ברכב לשימוש שברכב. הוא הדין גם לגבי הנוסע ברכב.   ניתן גם לראות בדנ"א 1963/00 הפניקס בע"מ נגד אורן כהן (תק על 2000 (2) עמ' 276), כפי שגם ציין השופט קמא, החלטה שיש בה כדי לסייע בעניין זה. "לעיתים בהעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש, (כפי שהיה בעניין פדידה) אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופיה האובייקטיבי של הפעולה".   במקרה דנן, אין חולק שהמשיבה בעת שירדה מהאוטובוס לא התכוונה כלל להשאר במקום שבו ירדה ומטרתה בירידה הייתה כדי לעלות שוב לאחר מכן לאוטובוס, ולהמשיך בטיול. אין לראות בכוונתה הסובייקטיבית לרדת מהאוטובוס כדי להצטיייד במים להמשך הנסיעה, כניתוק הקשר הסיבתי, וזאת כאשר היעד הסופי של הנסיעה טרם הושלם.   לטענת ב"כ המערערים בעיקרי הטיעון, יש לבחון אם העלייה לאוטובוס או הירידה הימנו במנותק אחת מן השניה ולברר את מטרת העליה, או הירידה והאם מטרה זו קשורה לסיכון תעבורתי של הרכב, אם לאו. סבורני שלא בהכרח יש בכל מקרה לנקוט בקו קיצוני שכזה. כאשר מדובר בירידה שלגביה יש לבחון את נסיבותיה ומשמעותה, יש לפרקים לתת משקל גם לכוונת זה שיורד ולוודא האם הייתה כוונה גם לחזור שוב לרכב, למטרה תעבורתית, כפי שהיה במקרה זה. עוד יש להדגיש כי הראיות שהובאו בבית המשפט קמא, כפי שעולה גם מפסה"ד, מצביעות על כך שירידת המשיבה להביא מים על מנת לחזור לרכב, היתה בטרם הנהג הגיע למסקנה שאינו מסוגל לתקן את הלקוי באטובוס, ובטרם הזמין רכב אחרי שיקח את הנוסעים. לכן כשהמטרה היתה לעלות שוב לרכב בתקווה שהנהג יתגבר על התקלה וימשיכו בנסיעה, מהווה גם במקרה דנן, שימוש לוואי תעבורתי, לשימוש ברכב למטרות תעבורתיות.   6. ב"כ המשיבה טוען בעיקרי הטיעון שמטעמו, כי על אף שבית המשפט קמא אימץ את גירסת המשיבה ועדיה ללא כל סייג, נעלמה מעיניו העובדה שהמשיבה ועדיה העידו כי לאחר המתנה בתוך האוטובוס הצליח הנהג להתניע את הרכב ובשלב זה נתבקשה המשיבה על ידי סבתה לרדת ולמלא לה בקבוק מים. (עדות אביה של המשיבה עמ' 3 לפרטיכול וכן עדות המשיבה עמ' 5 לפרטיכול). אין כל מקום בהליך דנן בערעור להתייחס לעובדות אלה, שבית המשפט קמא לא קבע מסמרות לגביהן, מה גם ובסופו של דבר המשך הטיול היה באוטובוס אחר, כך שייתכן שנסיונות ההתנעה נראו לאב ולבתו כהתנעת הרכב.   7. בנסיבות שהובהרו אין כל מקום לראות את האוטובוס כרכב שחנה כדין ולא חלה במקרה דנן החזקה המרבה שבסעיף 1 לחוק הנ"ל, כטענתו החילופית של ב"כ המערערים, הואיל ואין לראות את האוטובוס בשלב שבו עסקינן, כרכב חונה, כל עוד הנהג עסק בתיקון האוטובוס ועשה מאמץ להתניעו ולהמשיך בנסיעה. (טענה זו לא נטענה כלל בסיכומיו בבית המשפט קמא).   8. לאור כל זאת, יש לדחות הערעור.       יהודה אברמוביץ - נשיא     השופט ניסים ממן:   אני מסכים למסקנתו של הנשיא אברמוביץ כי בפרשה זו יש לראות את ירידתה של המשיבה מן האוטובוס כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.   אני מבקש רק להוסיף ולהעיר מספר הערות הנוגעות לדרך שבה יש להתייחס אל כוונתו של אדם הנפגע תוך כדי שימוש ברכב. שאלה זו נדונה על ידינו בהרחבה רבה בפסק הדין שנתנו בע"א [נצרת] 180/98 כהן אורן נגד הפניקס הישראלי, תקדין מחוזי 98 (3) עמ' 10:   "מהגדרה זו עולה כי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש אינה רלוונטית. על כן, בבואנו לבחון את מטרת השימוש, עלינו להניח בצד את מה שהתכוון המשתמש או הנהג ולראות מה עש ה. אם השימוש שנעשה ברכב המנועי עשוי היה, באופן אובייקטיבי, להביא להשגת מטרה תחבורתית, קרי: אם השימוש נופל בגדריו של סיכון תעבורתי, כי אז ייחשב "שימוש למטרות תחבורה" ואין נפקא מינה מה חשב, האמין או התכוון המשתמש. אם המעשים שעשה הנהג או המשתמש לא היו יכולים, אובייקטיבית-פיזית מדעית, להשיג מטרה תחבורתית, לא יועיל להם, למשתמש, לנהג או לנפגע שהתכוונו, כולם או מקצתם, להשיג מטרה תחבורתית. (ומה יהיה הדין אם הנהג התכוון להשיג מטרה תחבורתית ולעומתו הנפגע שיחק במכונית בלי כוונה כזו?)".   ברוח גישה זו קבע הנשיא ברק ברע"א 7509/98 אורן כהן נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח , פ"ד נד(1), 250, בעמ' 257 כי:   "אכן, זיהוי מטרתו של המשתמש אינה קלה, והיא כרוכה לעתים בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות (ראו: רע"א 8548/96 הנ"ל בפיסקה 9 לפסק הדין). אולם, בנסיבות המקרה, אין חולק כי ה"שימוש" ברכב המנועי היה בסופו של יום, למטרות תחבורה. העובדה, לפיה סיבת השימוש ברכב למטרות תחבורה, בנסיבות המקרה, היתה משחק ילדים, אינה מעלה ואינה מורידה. על כן, האירוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו ב"הגדרה הבסיסית" שבחוק הפיצויים."   קביעה זו הסירה את הספק שהיה מנת חלקה של הפסיקה במשך זמן רב האם יש רלוונטיות לסיבת השימוש ברכב למטרת תחבורה. מעתה, תהא אשר תהא הסיבה, די שהשימוש עצמו הוא למטרת תחבורה, כדי להטיל אחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. על אותו פסק דין הוגשה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. הבקשה עצמה נדחתה על ידי השופט מצא [דנ"א 1963/00 שאוזכר על ידי הנשיא בסעיף 5 לחוות דעתו], אשר הבהיר כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. מטרה זו איננה זניחה לחלוטין שכן "בהעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש [כפי שהיה בעניין פדידה]". אולם, השופט מצא מוסיף את ההערה החשובה הבאה:   "כאשר השימוש כרוך מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה ינתן לאופיה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצרכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצרכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה".   דעה זו מסייעת בעדנו להכריע באותם מקרים בהם תאונת הדרכים נגרמת עקב שימוש ברכב מנועי למטרה הנלוות למטרה העיקרית אך היא נחוצה ומתבקשת מהנסיבות, כגון: יציאה מרכב לא למטרת סיום הנסיעה אלא למטרה זמנית הנלווית לנסיעה, כגון שתיה, התרעננות, מנוחה וכו'.   אכן, שתיית מים איננה שימוש למטרת תחבורה. אולם, אם רואים אותה כפעולת לוואי הכרחית לעצירת האוטובוס, המתנה לתיקונו וכו' היא תחשב שימוש למטרות תחבורה, הגם שכשלעצמה, אינה קשורה לחלוטין לשימוש תחבורתי כדי להטיל אחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. כפי שציין חברי הנשיא, העצירה, ההמתנה, העליה והירידה היו חלק מתהליך הנסיעה ועל כן גם אם סיבת השימוש ברכב היתה הבאת מים, היא איננה יוצאת מגדר שימוש לוואי ברכב למטרות תחבורה.     ההערה השניה היא שיש להביט על העניין במבט רחב ואין לבודד את הפעולה מהמכלול הכללי שבמסגרתו התרחשה. אין מי שיחלוק כי כאשר אוטובוס עוצר בתחנה רשאים הנוסעים לרדת ממנו לשם התרעננות, גישה לשירותים, אכילה, שתיה וכו' וכי כל ירידה ועליה שכאלה נחשבות שימוש לוואי למטרות תחבורה. אין להעלות על הדעת כי הזכאות לפיצויים לפי החוק תהיה תלויה בשאלה כמה פעמים ירד האדם מהאוטובוס הממתין בתחנה והאם ירד לשם שתיה או ירד לשם מנוחה או לשם חילוץ עצמות או בכדי לקנות דבר מה בקיוסק, או אפילו לשם תפילה. הלוא אין להעלות על הדעת לאמץ הלכה לפיה מי שיורד למטרת שתיה יוכר כנפגע לצורך החוק ואילו מי שיורד מאותו רכב עצמו ובאותן נסיבות לשם קניית עיתון לא ייחשב כנפגע.   אין מקום לגישתו של ב"כ המשיבה כי תמיד, כל ירידה מרכב נחשבת שימוש לצרכי תחבורה. ניתן לשער כי עשויות להתרחש נסיבות בהן הירידה לא תחשב למטרת תחבורה הגם שהעליה היתה למטרת תחבורה. בד בבד אין לקבוע כלל ברזל כי תמיד ירידה לצורך שתיית מים אינה שימוש למטרת תחבורה.   במסגרת גישתי, שיש לצמצם ככל האפשר את משקלה של הכוונה הסובייקטיבית ומצב התודעה בזמן השימוש ברכב, הייתי אומר כי העובדה שהמשיבה ידעה או לא ידעה כי האוטובוס מקולקל [או שתוקן כבר] אינה רלוונטית לשאלה האם יש להכיר בה כנפגע לצורך החוק. והרי אין כל הצדקה להבחין בין שניים שנפגעו תוך כדי הירידה מהאוטובוס, רק בשל כך שאחד מהם יודע שהאוטובוס מקולקל והשני אינו יודע זאת.     לכן, אני מצרף את דעתי לחוות דעתו של הנשיא. נסים ממן - שופט     סגן הנשיא מנחם בן דוד, אני מצטרף לפסק דינו של הנשיא י. אברמוביץ.   מנחם בן דוד - סגן נשיא     הוחלט לדחות הערעור, המערערים ישאו בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל. מדרגותאוטובוס