קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים נהג שרשיונו נפסל: 1. החלטה זו ענינה שאלת חבות הנתבעת מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - "החוק") לנזקיו של התובע, שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.2.95, עת נהג התובע ברכבו. המחלוקת מתמקדת בשאלת פרשנותו של סעיף 7(3) לחוק, לפיו: "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו ..." אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. אין חולק, כי ביום 12.1.94 נימסר לתובע דו"ח תנועה ובגדרו הוא זומן כדין למשפט בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע ליום 15.11.94. התובע לא התייצב למשפטו בתאריך האמור ובית המשפט הרשיעו שלא בפניו בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט לתעבורה גזר על התובע עונשי קנס, פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים ופסילה על תנאי. טענת הנתבעת היא, שבשל עונש הפסילה הנ"ל יש לראות בתובע כמי שנהג ברכבו "כשאין לו רשיון לנהוג בו" במועד התאונה נושא התביעה דנן, דהיינו - ביום 15.2.95. לשיטת התובע, לא הודע לו תוכנו של גזר הדין הנ"ל, אלא רק לאחר מועד התאונה, ולפיכך אין לראותו, לענין סעיף 7(3) לחוק, כמי שנהג ללא רשיון נהיגה. 2. לצורך בירור הרקע העובדתי הרלוונטי למחלוקת הנדונה, נשמעה עדותו של התובע ואף הוגש, כראיה, תיק בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (תיק מס' 682457/94, שסומן ת3/). מעיון בתיק הנ"ל עולה, כי הודעה על גזר הדין נשלחה לתובע בדואר רשום לכתובת מגוריו ברח' גן חקל 1, רמלה (אין מחלוקת כי זו כתובתו הנכונה של התובע בכל המועדים הרלוונטים). ואולם, ההודעה האמורה הוחזרה לבית המשפט לתעבורה בציון "לא נדרש", לאחר שנשלחה לתובע "הודעה שניה" על קיומו של דבר דואר-רשום עבורו. רק לאחר הגשת התובענה דנן התברר לתובע, לטענתו, דבר עונש הפסילה שהוטל עליו. ביום 25.8.97 הפקיד התובע את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט וביקש מבית המשפט לתעבורה לבטל את תוספת הפיגורים שהצטברה על הקנס. בהחלטה מיום 3.9.97 ביטל בית המשפט חלק מתוספת הפיגורים בתנאי שהקנס ישולם עד מועד מסויים. החלטתו זו של בית המשפט לתעבורה נמסרה לתובע, בכתובתו המצויינת לעיל, ביום 6.10.97 (אישור מסירה, בחתימת התובע -כפי שאישר זאת בעדותו - מצוי בתיק ת3/). מעדות התובע עולה, כי גירסתו היא, שלא קיבל כלל את גזר הדין אשר בגדרו הוטל עליו עונש הפסילה. גירסה זו נתמכת במסמכים המצויים בתיק ת3/. שהרי עותק ההודעה על גזר הדין הוחזר לבית המשפט לתעבורה, כמפורט לעיל, וברור שלא הגיע בסופו של דבר לידי התובע. לא נעשה נסיון נוסף להמציא לתובע את גזר הדין האמור. 3. השאלה היא, האם, בנסיבות הענין, לאחר שהתובע ידע על מועד משפטו בבית המשפט לתעבורה ועל הגשת דו"ח התנועה (שכמוהו ככתב אישום), ולאחר שלכאורה לא נטל דבר דואר רשום שנשלח אליו, יש לראות בו, לעניננו, כמי שצריך היה לדעת על תוכן גזר הדין ועל העובדה שנפסל מלהחזיק רשיון נהיגה, באופן שייחשב, לצורך סעיף 7(3) לחוק, כמי שנהג ללא רשיון. אכן, לשונו של סעיף 7(3) לחוק היא, לכאורה, ברורה. מי שאין לו רשיון לנהוג ברכבו במועד התאונה בה נגרם לו נזק גוף, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. דא עקא, כי אין הסעיף מספק לנו תשובה ישירה לשאלה שהתעוררה בהליך דנן. שהרי בפועל היה בידי התובע רשיון נהיגה (שתוקפו מיום 16.11.93 ועד ליום 15.1.98), כמפורט בתעודת עובד הציבור, מוצג נ1/) ועובדת פסילתו של התובע מלהחזיקו לא היתה בידיעתו הממשית בעת התאונה. האם במצב כזה ייקבע כי התובע הוא מי שנהג ללא רשיון וזכאותו לפי החוק תישלל, או שמא ניתן לראות בו, לענין הוראת סעיף 7(3) לחוק, כמי שנהג ברשיון. 4. בטרם נפנה לדיון המשפטי, נסלק מעל דרכנו טענה אחת שנטענה ע"י הנתבעת, והיא, כי מעובדות המקרה עולה, שהיתה מסירה כדין של גזר הדין לידי התובע. אין לקבל טענה זו. סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, קובע מהם דרכי המצאת מסמכים שיש להמציאם לאדם לפי החוק הנ"ל. סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי מורה, כי בעבירות "קלות", לרבות עבירות לפי פקודת התעבורה או תקנות התעבורה, מוסמך שר המשפטים לקבוע סדרי המצאת מסמכים אף בסטיה מהוראות החוק הנ"ל. סעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי ניתן להמציא מסמך: "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם ... עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה". ברור, כי על פי הוראת הסעיף הנ"ל, אין די בעצם המשלוח בדואר רשום, אלא יש צורך בקיומו של אישור מסירה חתום. אכן, כאשר ביקש מחוקק המשנה לקבוע חזקה, לפיה עצם המשלוח בדואר רשום מקים הנחה כי הנמען קיבל את המסמך, עשה זאת במפורש, בגדר סמכותו לפי סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו: תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974, תקנה המסדירה נושא שאינו נוגע לעניננו). במקרה דנן אין מחלוקת שהתובע, או מי מטעמו, לא חתמו על אישור מסירה. מכאן, כי עצם משלוח ההודעה על גזר הדין, בדואר רשום, לכתובתו הנכונה של התובע, כאשר ההודעה הנ"ל לא נמסרה בפועל לתובע, אינו בגדר המצאה כדין. אין לשכוח כי על פי חומר הראיות המצוי בפניי, ניתן להניח, כי כל מה שקיבל התובע לביתו היה הודעה על המצאותו של דבר דואר רשום עבורו. אין כל ראיה שהתובע היה אמור לדעת שאותו דבר דואר רשום נשלח אליו מבית המשפט לתעבורה ושהוא קשור בדו"ח התנועה הנדון. מעבר לכך, אין בפניי ראיה ישירה לפיה ההודעה על קיומו של דבר הדואר הרשום נמסרה בפועל לתובע. כאמור, גם אם הודעה שכזו נמסרה, אין די בכך, שהרי ההודעה עצמה אינה מעידה על עצמה מהו תוכנו של דבר הדואר הרשום שהיא מתייחסת אליו. גם לא התקיימו כאן יתר דרכי המסירה הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי או בתקנות סדר הדין הפלילי. 5. פסקי הדין המובאים ע"י ב"כ הנתבעת, בסיכומיה, אין בהם כדי לתמוך בטענתה, לפיה יש לקבוע, כי ההודעה על גזר הדין נמסרה לתובע כדין. בפסק הדין המנחה, רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ. רחמים, פ"ד מו(3) 771, בוצעה המסירה לידי בן משפחתו של המשיב (אביו) ונקבע כמימצא, שמקום מגוריו של המשיב היה בדירת האב. במצב זה, כאשר המסירה בוצעה על פי אחת החלופות המנויות בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי, ומשנדחו דבריו של המשיב כבלתי אמינים, מצא בית המשפט כי "הודע" למשיב כדין על קיומו של גזר דין הפוסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה ויש מקום להרשיעו בעבירה של נהיגה בשעת פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (בסעיף זה נקבע כי: "מי שהודע לו שנפסל ..." ונהג ברכב עבר עבירה כאמור. השאלה היתה מה פירוש התיבה "הודע"). אכן, בעניננו המצב שונה, שכן לא הוכח כי בוצעה לתובע מסירה כדין של גזר הדין, ואין ללמוד הלכה מפרשת רחמים הנ"ל. מפרשה אחרונה זו ניתן להסיק, כי לא תמיד תידרש ראיה על ידיעה ממשית של מי שנדון לפסילה, על קיומו של גזר הדין שניתן נגדו, אך תנאי הוא שאותו גזר דין נמסר כדין, על פי אחת מדרכי המסירה הקבועות בדין, והנחת הידיעה, העולה ממסירת המסמך כדין, לא נסתרה. בע"א 618/74 פאעור נ. קמיל, פ"ד כט(2) 682, בעמ' 687, אכן נפסק, כי: "אדם המקבל ידיעה מאת הדואר שמכתב רשום התקבל עבורו, רואים אותו כאילו בפועל קיבל את המכתב כעבור הזמן הדרוש לו כדי לקבלו. ואם הוא מתעלם מן ההודעה ללא סיבה מספקת, אין שומעים לטענתו שלא קרא את תוכן המכתב ממש כאילו קיבל את המכתב לידו והשליכו לסל". גם הלכה זו אינה מסייעת לנתבעת. ראשית, כאמור, אין בפני ראיה לפיה ההודעה על קיומו של דבר דואר רשום (גזר הדין) הגיע לידי התובע, והוא מכחיש זאת. בכך שונה המקרה דנן מהמקרה שנדון בפרשה הנ"ל, בה נקבע במפורש כי ההודעה על המכתב הרשום התקבלה אצל הנמען. שנית, בפרשת פאעור נ. קמיל הוסדרה מערכת היחסים בין הצדדים בחוזה, אשר קבע, בין היתר, כי כל מכתב שיישלח בדואר רשום ייחשב כאילו התקבל 3 ימים לאחר המשלוח (השווה: תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי שהוזכרה לעיל). ושוב, בעניננו אין כל הוראת דין המעמידה חזקה או הנחה בדומה להסכמה החוזית הנ"ל. גם הענין שנדון בבג"צ 461/81 עו"ד דויד נ. ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד לו(1) 779, בעמ' 782, אינו מועיל לנתבעת. שם נקבע במפורש כי המסמכים נמצאו בפועל בידיו של העותר, ולרקע נתון זה נפסק, כי לא תשמע מפיו הטענה שלא בוצעה מסירה כדין. אכן, גם בפסיקת בתי משפט השלום, שהוצגה על ידי התובע לתמיכה בטענותיו, ושעוד נשוב אליה בהמשך, נקבע, כי לא היתה מסירה כדין של גזר הדין ובו החלטת הפסילה, לנהג, שלאחר מכן היה מעורב בתאונת דרכים. מבחינה זו אין המקרה דנן שונה מאותן פרשות, וזאת בניגוד לטענת הנתבעת בסעיף 8(א) - 8(טו) לסיכומיה. המסקנה היא, שלא היתה, בעניננו, מסירה כדין של גזר הדין או של הודעה על תוכן גזר הדין, לידי התובע. עם זאת, אין אנו מתעלמים מהעובדה שהתובע ידע על קיומו של כתב האישום נגדו וזומן כדין למשפטו בבית המשפט לתעבורה. למשמעות ענין זה נפנה עתה. 6. הסיטואציה הנדונה כאן זכתה להתייחסות מעמיקה ומפורטת במספר פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט השלום, במחוזות שונים. כל השופטים שדנו בסוגיה הגיעו למסקנה זהה, לפיה: "... ההחלטה לפסול את רשיונו של הנהג תקפה לכל דבר עם נתינתה, בין אם ניתנה בנוכחות הנהג ובין אם ניתנה בהעדרו, ותקופת הפסילה מתחילה מיד. אולם, תוצאות שונות של הפסילה, משתכללות ונעשות בנות פועל במועדים שונים, בהתחשב בהקשר ובמטרה, ולעיתים אף במועד מאוחר יותר מיום מתן ההחלטה. למשל, מיד עם מתן החלטת הפסילה שניתנה בהעדר, תהא רשאית רשות הרישוי לסרב לתת רשיון נהיגה למי שנפסל, אף אם טרם הודע לו על הפסילה. לעומת זאת, נהיגתו של מי שנפסל בהעדרו היא חוקית לכל דבר כל עוד לא הודע לו על הפסילה. בהקשר זה, מתחיל איפוא זמן הפסילה רק לאחר הודעה לנהג כדין. דרושה ידיעה ממשית, שהיא תוצאת הודעה לנאשם ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית" (ת"א (שלום-עכו) 3260/87 חמאדה נ. כאמל ואח', צלטנר, עמ' 382(ב) 11, בעמ' 382(ב) 16, מפי כב' השופט ברלינר). למסקנתו הנ"ל מגיע כב' השופט ברלינר לאחר בחינת כל הוראות הדין הרלוונטיות (ובכללן סעיפים 42 ו- 67 לפקודת התעבורה) וניתוח הפסיקה הרלוונטית (ובכללה ע"פ 73/81 מדינת ישראל נ. זלכה, פ"ד לה(4), 832). לתוצאה זהה הגיע כב' השופטת שטמר בפסק דינה בת.א. (שלום-חי') 271/91 יאסין נ. טהא ואח', צלטנר, עמ' 2254, בפסקה: "לדעתי הכלל - בניגוד ליוצא מן הכלל - הוא כי בכל מקרה שבו מדובר בעבירה או בשלילת זכויות קניניות, יש להוכיח מודעות בעת עשיית המעשה או המחדל הגורמים לאדם לבצע עבירה או להתקיימותו של מצב, שתוצאתו אבדן זכויות. ברוח זו יש, לדעתי, לפרש חיקוקים, אלא-אם-כן כוונת המחוקק עולה בבירור ובמפורש והיא אחרת" (שם עמ' 2263). ... "... נראה כי תהא זו תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה, לדרוש שכל מי שזומן לדין, לא ינהג ברכבו, עד שיוודעו לו תוצאות גזר הדין. אם נתן המחוקק לאזרחים הקלה בכך שלא יאלצו להופיע לבית המשפט לתעבורה, אם אינם כופרים בעובדות אשר בכתב האישום, מדוע ש'הקלה' זו תרוקן מתוכנה על ידי חיובו של האזרח, למעשה, להתייצב מיד אחר כך, כדי לברר תוצאות המשפט, כיון שאחרת לא יוכל לנהוג ברכבו מחשש שימצא עובר עבירה או נוהג ללא ביטוח חובה בר-תוקף?!" (שם, עמ' 2264). ראו גם: ת.א. (שלום ב"ש) 675/93 פינקר נ. מכלוף ואח', צלטנר, עמ' 3035, מפי כב' השופטת דברת. מכיוון שמצטרף אני, בכל הכבוד, למסקנתם של עמיתי שהחלטותיהם פורטו לעיל, אקצר במקום שהם הרחיבו. הנתבעת לא הציגה בפני טיעון שיש בו כדי להביאני למסקנה שונה, מה גם שלתוצאה האמורה נמצא חיזוק של ממש בדברי מלומדים. פרופ. אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עדכון משולב תשנ"ו, עמ' 104-103 (סעיף 167) מביא, בהסכמה, את פסיקתה הנ"ל של כב' השופטת שטמר, ומוסיף: "בשל המטרה העונשית של שלילת הזכאות, יש ענין רב בגישה זו של בתי המשפט. דומה, כי היא תואמת את המגמה החדשה של חוק העונשין. מסקנתו של בית המשפט, כי פסילת הרשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה, נראית נכונה גם ללא קבלת העקרון הכללי של הצורך בקיום מודעות. במילים אחרות, פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה כל עוד לא הודעה לנוהג". ב"כ הנתבעת הציגה, כתמיכה לטענותיה, את פסק הדין ברע"א 2853/96 קרנית נ. פרח ואח', (פס"ד מיום 3.3.99, מפי כב' השופט חשין). אכן, כב' השופט חשין מבחין בין הוראת סעיף 7(6) לחוק (אשר בפירושה עוסק פסק הדין) לבין הוראת סעיף 7(3) לחוק, אך זאת בכל הנוגע להשלכת ההוראה שבסעיף 7א לחוק על הוראות הסעיפים הנ"ל. אגב כך נפסק על ידו כי: "סעיף 7(3) לחוק - כמוהו כסעיף 7(5) - השניים מנוסחים בלשון חותכת ונחרצת ...". ואולם, אין כב' השופט חשין בוחן את פירושו הנכון של סעיף 7(3) לחוק לרקע מצב דברים עובדתי כמתקיים במקרה דנן. מאידך, פסק דינו הנ"ל של כב' השופט חשין, יש בו דווקא לחזק את מסקנתנו, וזאת בהצביעו על עקרונות פרשניים לאורם יש לפרש את הוראות החוק. כב' השופט חשין, "קורא" לסעיף 7(6) לחוק את מבחן ה"אשם" באמרו: "... עיקר הוא בכך שפירוש-האשם מייסד עצמו על תכלית החוק, אותה תכלית המזריקה סם-חיים בכל אחת ואחת מהוראות החוק. תכליתו של חוק הפיצויים היא תכלית סוציאלית כוללת, וממילא ראוי הוא לפרשנות ליברלית ומקלה" (שם, סעיף 15 לפסק הדין). והנה, על פי עקרון פרשני זה ועל פי בחינת תכלית החוק, נעלה מספק שיש להעדיף את המסקנה, אליה הגיעו גם עמיתי בבתי המשפט השונים, כמפורט לעיל, שיש עימה להקנות לנוהג זכות תביעה על פי החוק. אכן, ניתן "לבוא בטענות" לתובע, על שהזניח את משפטו, על שלא התעניין בגורלו ובדק מהו, אם בכלל, העונש שהושת עליו. ואולם אין לומר עליו שבכל אלה יש משום תחליף לידיעה על תוכן גזר הדין, או משום יצירת הנחה שבעובדה כי התובע ידע על תוכנו. הרי בסופו של דבר התובע נשא בתשלום פרמיית הביטוח, וכאמור - ספק גם אם ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשעת פסילה. על מחדלו של התובע הוא צפוי לסנקציות שונות, כגון תשלום תוספות פיגורים על הקנס שהושת עליו, או אי חידוש רישיון הנהיגה שלו לאחר שתוקפו יפוג וכו'. אין הגיון בשלילת זכאותו לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו. 7. חיזוק נוסף ואחרון למסקנתנו נמצא בהוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה. על פי סעיף 42(א) לפקודה, תחל פסילה שהטיל בית משפט ביום מתן גזר הדין (בהעדר הוראה אחרת) אך בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין "התקופה שחלפה עד למסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך ...". דהיינו - אין לומר על התובע כי תקופת הפסילה שהוטלה עליו החלה ביום מתן גזר הדין, אלא אך ביום הפקדת רשיון הנהיגה שלו (שאחרת יימצא שתקופת הפסילה תהא ארוכה מזו שקצב בית המשפט). 8. התוצאה היא, שאני קובע כי הנתבעת אחראית על פי החוק לנזקי הגוף של התובע כתוצאה מתאונת הדרכים מיום 15.2.95. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע בסך 5,000.- ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. בקביעת סכום ההוצאות התחשבתי בכך כי עוד בטרם הוריתי על סיכום הטענות במחלוקת הנ"ל הציג ב"כ התובע בפני ב"כ הנתבעת את הפסיקה הרלוונטית ובכך כי למעשה לא היתה בפי הנתבעת כל טענה של ממש שיש בכוחה לשכנע אותי לפסוק בשונה ממה שנפסק בשורה של פסקי דין, ובניגוד לאמור בספרו של פרופ. אנגלרד, הגם שמדובר בפסקי דין שאינם מחייבים ואינם מנחים. תאונת דרכים