קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אזרחית על מקרה פלילי: .1התובע, יליד 1964, נדקר ביום 17.11.92 בנצרת, ע"י הנתבע, כנטען על ידי התובע. הנתבע, בכתב הגנתו, מתאר את השתלשלות הארוע בלשונו ובטיעונו, ולנטען, שעה שהגיע לקבל ציוני בגרות בביה"ס בו עבד התובע, הותקף ע"י התובע ו- "... הנתבע נאלץ, בכדי שיתגונן להרים מקל מהריצפה, לבעוט לתובע בבטן, אז פנה התובע למטבח, הביא עמו סכין, הרים את הסכין וככל הנראה נפגע בעת שנופף בה כשהוא ממשיך לרדוף אחרי הנתבע". .2תעודה רפואית מיום 17.11.92מלמדת על הפגיעה ועל ציווי ל- 10ימי מנוחה. .3לאחר שעיינתי בכתב התביעה לפרטיו, בכתב ההגנה, במצורפים, בטיעוני הצדדים, ובדרך הדיונית המוסכמת, אני קובע לאמור: א. באשר לאחריות: - ביום 22.1.95, נדון הנתבע כנאשם בת.פ 917/94, שלום נצרת, והורשע על פי הודאתו. על פי העובדות בכתב האישום נשוא ת.פ 917/94הנ"ל, ביום 17.11.92, בסמוך לשעה 12: 15בנצרת, תקף הנאשם (הנתבע כאן) את המתלונן (התובע כאן), היכה אותו במקל ודקר אותו בסכין מתחת לבית השחי, התובע נזקק לטיפול והנתבע, כנאשם, הורשע בעבירה של תקיפה חבלנית, בניגוד לסע' 380לחוק העונשין תשל"ז - .1977 יצויין כי בטיעון לעונש, טען הנאשם כי התובע היכה אותו במקל וכי עשה את אשר עשה מתוך פחד. כעולה מסע' 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) 1971, קביעת בית משפט השלום בת.פ 917/94הנ"ל, מהווה ראיה לכאורה. כמבואר, הן בכתב הגנתו והן בטיעונו לעונש, טען הנתבע באשר לרקע לביצוע העבירה. אני דוחה טענת ב"כ הנתבע, כי הנתבע אינו נושא באחריות. הנתבע, כנאשם, לא טען בתיק הפלילי להגנה עצמית ו/או לצורך, טיעונו בא במסגרת הטיעון לעונש בלבד ולא אחרת. הנתבע ביצע עוולת תקיפה כלפי התובע. סע' 24לפק' הנזיקין (נוסח חדש), אכן מקנה הגנה לנתבע אם עשה את מעשה התקיפה על פי סע' 23לפקודה כדי להגן על עצמו. בכל מקרה, בנסיבות המקרה, דקירה על ידי סכין אינה בגדר "מידת הנחיצות הסבירה ...", כעולה מסיפת סע' 24(1). ב. הפן הרפואי: - תעודת חדר המיון מדברת בעד עצמה, חומרת המעשה אינה יכולה למלא חסר באשר לנזקו של התובע, דיון בנזק צריך להיות לגופו של עניין, גם התעודה של ד"ר חנא מיום 31.1.97אין בה כדי להוסיף, מה עוד שהינו מציין כי הבדיקה תקינה, למעט רגישות בביקורת. התובע צירף לסיכומיו חוות דעת, חתומה על ידי ד"ר חנא, מומחה בנוירולוגיה, המציין את הצלקת וחוזר ומציין רגישות במישוש תוך קביעה שהבדיקה הנוירולוגית הינה ללא ממצא פתלוגי. המומחה מציין את תלונות התובע, מציין פגיעה בעצב וקובע כי נותרה נכות צמיתה בשיעור של % 10על פי סע' 29(6) (2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. עיון בתקנה מלמד כי כותרת הפרק הינה "תסמונות נוירולוניות והפרעות פרכוסיות". תקנה 29(6) בפרק זה מלמדת על neuritisכאשר בצורה בינונית מקנה על פי סע' 29(6)(2) % 10נכות לצמיתות. כמבואר, המומחה עצמו קובע כממצא כי העצבים הקראניאליים תקינים והבדיקה הנוירולוגית ללא ממצא פתלוגי. התובע טען בפני המומחה לכאבים בעת הרמת היד, עסקינן בצלקת באורך 2ס"מ, ועל פי תיאור התובע, הקנה המומחה לתובע את הנכות כפי שהקנה ולמרות הממצאים האוביקטיביים בקביעתו שלו. בדרך הדיונית המוסכמת, לא ארחיב דעתי על חוות הדעת והינה ככזו מדברת בעד עצמה. ג. באשר לנזק: - א. כאב וסבל - -.000, 12ש"ח ב. אובדן השתכרות בעבר - לא הוצג בפני דבר - -.000, 1ש"ח ג. הוצאות - לרבות נלוות וכרוכות - לא הוצגו קבלות. -. 500ש"ח ד. אובדן השתכרות בעתיד - כמבואר לעיל, חוות הדעת חסרה ביותר, רגישות בצלקת כפי קביעת המומחה, אינה צריכה לפגוע בכושר השתכרותו של התובע, המומחה גם לא טרח לקבוע, וככל הנראה לא בכדי, כי מדובר בהגבלה, למעט ציון כי הפגיעה גורמת לכאבים, וזאת מפי התובע. אין זה המקום לחישוב אריטמתי. זה המקום, כפי שבצדק מציין ב"כ הנתבע, לקבוע שהנכות הרפואית אינה חופפת לנכות תפקודית (ראה ע"א 267/61, פד"י ט"ו, עמ' 2418)., ראה עוד השופט אור, פד"י מ"ג (3), עמ' 875, ראה ת.א 931/93, נצרת. ראה, הערכת עובדות צופות פני עתיד - קנה רצוץ. התובע עובד במקום עבודתו הקודם, לא הוצגה בפני ראיה כלשהיא המעידה על אובדן או פגיעה (הנתבע צירף תצהיר של תלמיד המעיד כי התובע חזר לעבודתו יום לאחר הארוע), תעודת חדר המיון הקנתה 10ימי מנוחה, לא הוצגו בפני תעודות אי כושר. סוף דבר.,לאור כל האמור לעיל -.000, 15ש"ח אין מקום לפסוק בגין ראשי נזק נוספים בעבר ובעתיד. סה"כ: -.500, 28ש"ח. .4צודק ב"כ הנתבע בטענתו, כי מדובר למעשה בתאונת עבודה, התובע נפגע בעת עבודתו, במהלך עבודתו ובקשר לעבודתו. הארוע אירע בשעה 12:15, התובע עבד ועובד כשומר בבית הספר, הטענה נטענה גם בטיעון לעונש וגם בכתב ההגנה, התובע לא טרח להכחישה, גם השעה מעידה כי אכן כך פני הדברים וככל הנראה לא בכדי ציין התובע כי הפגיעה ארעה בנצרת - סתם ולא פירש. יש לבצע ניכוי רעיוני. בדרך הדיונית המוסכמת, אני קובע כי יש לנכות בנסיבות מאובדן הנטען בעבר 750 ש"ח וכדי מענק המל"ל בגין % 10נכות לצמיתות על פי נתוני שכרו של התובע - 125, 13ש"ח, סך הכל ניכוי: 875, 13ש"ח. סך כולל: -.375, 15ש"ח הסך הכולל בצירוף שכ"ט כדי סך 500, 1ש"ח ומע"מ כדין, ישולם לידי ב"כ התובע תוך 30יום מקבלת פסק הדין על ידי ב"כ הנתבע, שאם לא כן, ישא הסך הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום 25/11/97 בהעדר הצדדים. תמצית ההלכה א. נתבע, שהורשע כנאשם בתקיפה, אינו יכול, לאחר שהורשע, להסתמך על טיעון לעונש כדי לסתור את העולה מסע' 42(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) - תשנ"א .1971 ב. סע' 24לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מקנה הגנה לנתבע-תוקף על פי סע' 23לפקודה, אך כל מקרה לנסיבותיו, דקירה על ידי סכין אינה בגדר "מידת הנחיצות הסבירה...", כעולה מסיפת סע' 24(1) לפקודה.משפט פליליתביעה אזרחית