קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי פדיון חופשה: .1בפני רשם בית-דין זה החלה להתברר תובענה לדמי פדיון חופשה. בכתב ההגנה נטען בין היתר כי דין התביעה להימחק על הסף הן מחמת התיישנות והן משום שהתביעה התבססה על ימי חופשה מעל למכסה הניתנת לצבירה על-פי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951(להלן - חוק חופשה שנתית). על טענות אלו חזרה הנתבעת בבקשה נפרדת. הצדדים הצהירו בפני הרשם כי הפלוגתה היחידה ביניהם היא משפטית בשתי נקודות: א) האם מותרת צבירה מעל שלוש שנות ההתיישנות לפי סעיף 31לחוק חופשה שנתית. ב) האם התובע היה זכאי לשיעור חופשה של חודש לשנה כטענתו או שבועיים לשנה כטענת הנתבעת. .2הרשם דן בטענות הצדדים ובהחלטתו מיום 27.3.1983דחה את טענת ההתיישנות של הנתבעת, וקבע כי יש לראות בתובע עובר חדש הזכאי ל- 14ימי חופשה לשנת עבודה. על החלטתו הנ"ל של הרשם ערערו שני הצדדים בערעורים נשוא דיון זה. .3אשר למעמד התובע לעניין חוק חופשה שנתית: אין חולקים כי התובע עבד בשירות הנתבעת תקופה של כ- 35שנה עד יציאתו לגמלאות ביום 1971, .1.11עם זאת, שירותו לא נפסק, שכן הנתבעת המשיכה להעסיקו על יסוד הסכם מיוחד בחלקיות משרה. לא היתה כל הפסקה ברציפות העבודה. כאמור, קבע הרשם שיש לראות בתובע עובד חדש שהחל את עבודתו ביום 1.11.1971, ועל כן היה זכאי לחופשה בשיעור של יום לכל שנת עבודה ב- 4השנים הראשונות לעבודתו. הרשם לא נימק כיצד הגיע למסקנה זו. אין אנו תמימי דעים עם מסקנת הרשם. ליציאת התובע לגמלאות אין כל משמעות לעניין חוק חופשה שנתית, שכן, כאמור, לא חלה כל הפסקה בשירות התובע, ויחסי מעביד-עובד לא נפסקו חרף יציאת התובע לגמלאות. אורך החופשה לכל שנת עבודה נקבע על-פי אורך השירות אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד (סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית). בגין שנות שירותו של התובע לפני יציאתו לגמלאות ולאחר מכן הוא הגיע לזכאות של 28יום לכל שנת עבודה כאמור בסעיף 3(5) בחוק הנ"ל. .4אשר לטענת ההתיישנות; הצדדים הצהירו בפני הרשם כי הנתבעת לא הציעה לתובע בתקופת עבודתו לצאת לחופשה וכי התובע לא ביקש לצאת לחופשה. הרשם הסיק מהעובדות הנ"ל כי לא הוכחה צבירה בלתי חוקית או ויתור על חופשה או על חלק הימנה, ומשום כך דחה את טענת ההתיישנות. לדעתנו, מסקנות הרשם לא בדין יסודן, שכן, ברור הוא כיעל העובר לא להשהות את תביעת זכותו לחופשה או לדמי חופשה למעלה מהמותר על-פי סעיף 31לחוק חופשה שנתית, הקובע תקופת התיישנות קצרה בהרגיל (דב"ע לא/1- 3[1], בע' 129מול האות ה'). שתיקת העובד שאינו מבקש חופשה שנתית לא תתפרש אמנם כוויתור על חופשה, אך כתום שלוש שנים עומדת למעביד טענת ההתיישנות (דב"ע לב/ 330[2], בע' 237מול האות ג'). בא-כוח התובע היה ער ככל הנראה למצב זה של דברים, והוא ניסה לתקן את הפגם בטענה חלופית המבוססת על הוראות סעיף 50לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-.1973 שעניינה כי התובע רשאי לזקוף תשלום שקיבל על חשבון שנות עבודתו הראשונות, ולתבוע פדיון חופשה עבור 4שנות העבודה שקדמו לסיום יחסי מעביד-עובד. בטענה זו אין ממש. לא רק משום שלא הוכח כי בשעת התשלום הגיעו לו מאת הנתבעת חיובים אחדים, כדרישת סעיף 50הנ"ל, אלא מן הטעם הפשוט שהוראות סעיף 50הנ"ל נדחות כאשר מדובר בזכות המוסדרת בחוק מיוחד. חוק חופשה שנתית אינו מהחוקים המסדירים יחסים בתחום המשפט האזרחי, ואינו קובע זכויות וחובות חוזיות (דב"ע לא/1- 3[1], בע' 128, מול האות א'). העולה מכל האמור לעיל הוא כי אכן חלק מתביעת התובע התיישן והוא זכאי איפוא לדמי פדיון חופשה עבור 4השנים שקדמו לסיום יחסי עובד-מעביד. .5לא היו בפני הרשם הוכחות בדבר המרכיבים לחישוב שווי פדיון החופשה, ולמעשה הרשם קבע בהחלטתו מועד להמשך הדיון, אלא שהדיון נפסק בשל הגשת ערעורים על החלטתו. הדיון יוחזר איפוא לרשם לשמיעת ראיות בנקודה זו. שווי הזכות ייקבע בין השאר לפי חלקיות המשרה ויקוזזו ממנו תשלומים שהתובע קיבל. .6על יסוד כל האמור לעיל אנו מחליטים לקבל את שני הערעורים ולבטל את החלטת הרשם מיום .27.3.1953 הרשם יפעל בהמשך הדיון כאמור בפסק דין זה לעיל. .7הרשם יחליט בדבר הוצאות בתום הדיון.פדיון חופשהדמי חופשה שנתית