בית המשפט קיבל את טענת המשיבות לפיה על פי סעיף 22 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא עמדה למערער הזכות לתבוע את המשטרה או את המדינה (הפטורה מאחריות על פי הוראות סעיפים 7- 5לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה תשי"ב 1952), אלא היה עליו לפנות לקצין התגמולים על פי חוק הנכים תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד המשטרה בגין תאונת דרכים: בפנינו ערעור על פסק דין חלקי שניתן על ידי בית משפט השלום בהרצליה (השופטת מיכל שריר). פסק הדין האמור דוחה על הסף את תביעת המערער נגד משטרת ישראל וענבל חברה לביטוח בע"מ (להלן "המשיבות"). המערער, איש משמר הגבול לשעבר, נפגע בשלש תאונות דרכים - בפנינו הדיון באחת מהן בלבד, דהיינו התאונה הראשונה שארעה ביום 25.11.86, עת נהג ברכב משטרתי. במאמר מוסגר יצויין, כי פסק הדין החלקי מביא לסיום את הדיון בתביעת המערער נגד המשיבות בלבד, ונותרו לדיון במסגרת תיק בית משפט השלום תביעותיו נגד המעורבים ושתי התאונות האחרות, אשר לגופו של ענין לא היו צד לדיון דכאן. הדיון הופרד ונדונה התאונה האחת בלבד עקב טענת המשיבות לדחיה או מחיקה על הסף מחמת העדר עילה והעדר יריבות. בית המשפט קיבל את טענת המשיבות לפיה על פי סעיף 22 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא עמדה למערער הזכות לתבוע את המשטרה או את המדינה (הפטורה מאחריות על פי הוראות סעיפים 7- 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה תשי"ב 1952), אלא היה עליו לפנות לקצין התגמולים על פי חוק הנכים תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959. מפי באת כוחו של המערער, במסגרת דיון בבימ"ש קמא (ישיבה מיום 26.6.95, עמ' 4 לפרוטוקול). נאמר כי "התובע לא זכאי לפנות בתביעה לקצין התגמולים", זאת לאחר שהמציאה "אישור של משרד הבטחון שהשוטר (קרי המערער) לא פנה לתביעה לשיקום כיוון שלא נפצע עקב מילוי תפקידו. האישור הוצא ע"י משרד הבטחון אגף כח אדם הארצי. ועוד הוסיפה: "מעבר לזה שלא היה עקב מלוי תפקידו, הוא נשפט על עבירה של שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ברשלנות". ביהמ"ש קיבל, איפוא, את הטענה כי דין התביעה נגד המשיבות להדחות על הסף. זאת בהסתמך על כתב התביעה והצהרות בא כוח התובע, כאשר כאמור אף הוגש מכתב קצין התגמולים, כאשר נדחתה טענת המערער לפיה בעת התאונה הוא השתמש ברכב שימוש לא רשמי, בלא קשר עם שירותו דהיינו לא בשירות המשטרה ולא עקב שירותו ועל כן סעיף 6לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) אינו חל בענינו, ואחריות המשיבים נובעת מכח סעיף 6(1)ו-6(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (להלן "פק' הביטוח"). בצדק דחה ביהמ"ש טיעון זה, שהרי התובע עצמו אישר כי נהג ברכב שלא במסגרת תפקידו. יתרה מזו מפי באת כוחו הוברר שאף הורשע בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות. בע"א 214/81 (פחימה נ' מדינת ישראל פד"י לט (4) 821) נאמר כי הפטור הקבוע בסעיף 6(1) לפק' הביטוח לא חל לעניין אדם הנוטל בגניבה רכב של המדינה ומשתמש בו לצרכיו שלו. במצב כזה, כאמור שם, לא חלה על המדינה חובת ביטוח מראש ולכן גם אין מקום לפטור אותה, פס"ד פחימה עמ' 831: "...מקום שנעשה שימוש ברכב המדינה ללא היתר ממנה, אין פטור מחובת הביטוח, על המשתמש לבטח את נסיעתו תוך נשיאה באחריות פלילית אם הוא לא עשה כן". ובענייננו התאונה התרחשה בעת שהמערער פעל שלא בשירות המדינה ובלא שניתנה לו "רשות ראשונית" להשתמש ברכב. כלומר לא מדובר בחריגה או בסטיה מרשות שניתנה אלא בהעדר רשות מלכתחילה. מכיוון שהמערער נהג ברכב שלא במסגרת תפקידו אין הפטור של המדינה מחובת הביטוח חל, ועל כן משלא היה הרכב מבוטח שוב אין לתובע בעל דין בגין התאונה הנדונה. כאמור טען המערער כי עומדת לו זכות "ההיתר הראשוני" (כפי שנוסחה בע"א 494/80 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (3) 397, 401) לפיה די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב, כדי שכל נהיגה בו תחשב ברשות בעל הפוליסה. ביהמ"ש קבע כי טענה זו אינה חלה כאן כיוון שאינה מתיישבת עם הצהרות באת כוחו. נדחתה גם טענת המערער בבית משפט קמא, לפיה לא יתכן שיוותר ללא כיסוי ביטוחי, השופטת קבעה כי חוק הפיצויים עצמו מכיר מצב כזה בס' 7- "הגבלת זכאותם של נפגעים" כאשר בס"ק 2 נשללת זכאות מי שגנב את הרכב ודין המערער כדין מי שגנב רכב (עפ"י פ"ד פחימה). על כן התביעה נדחתה על הסף. במסגרת הערעור שבפנינו מלין בא כוחו של המערער על כך שבקשת הדחיה על הסף הועלתה על ידי המשיבות במסגרת תגובה לבקשת המערער למינוי מומחה רפואי, ואין זו המסגרת המתאימה להעלות טענה אשר כזו, ועל כן שגה ביהמ"ש בהזקקו לטענה. עוד קובל ב"כ המערער על כך שההחלטה ניתנה במסגרת קדם משפט טרם הובאו ראיות, ובית המשפט קבע ממצאים עובדתיים ללא בירור העובדות או חקירות עורכי המסמכים עליהם הסתמך וביסס החלטתו המסיימת את ההליך בין הצדדים על הסף. כן טוען ב"כ המערער כי ביהמ"ש התעלם מכוונת המחוקק העומדת בבסיס החוק והוא לא יוותר נפגע לא פיצוי. בחינת פסק הדין והמוצגים שהוגשו לעיוננו (לרבות פרוטוקול הדיון הישים) על ידי באי כח הצדדים מלמדת כי דין הערעור להדחות. מסקנה זו מושתתת על קביעתנו להלן: א. טיעון משפטי בישיבת קדם משפט לכל הדעות במסגרת המשפט - אפילו "זה לא היה טיעון לסילוק על הסף" כדברי ב"כ המערער בפנינו, טיעון הוא אשר על בית המשפט להתיחס אליו מהותית וענינית. ב. אין בפסק הדין טעות שבחוק. ג. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין - מבוססים ומעוגנים בחומר שהיה בפני בית המשפט ומקורו - המערער ובאת כוחו, חומר על פיו התיתרה שמיעת ראיות. לאמור, דברי בא כוחו של המערער ומסמכים חד משמעיים המדברים בעד עצמם. עובדת הרשעתו של המערער בבית משפט בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות כשהשימוש מתייחס ישירות לתאונה נשוא הדיון דכאן; (יוסף, איפוא, כי אין לו למערער להלין על כך ש"השופטת קמא חרצה דינו קראה לו כמעט גנב בלי לשמוע ראיות" כמאמר בא כוחו בדיון בפנינו), כך החלטת קצין התגמולים וכך אישור משרד הבטחון, שהומצא מטעם המערער עצמו - שהינו מסמך חד משמעי ומהווה כשלעצמו ממצא על פי האמור, כפשוטו וכלשונו. ד. די בממצאים הנ"ל לתמוך במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית המשפט. בשאלת ההוצאות שהוטלו על המערער, אין אנו רואים להתערב, שנקבעו על פי שקול דעתה של השופטת אשר דנה בתביעתו בפניה. התוצאה היא איפוא, שהערעור נדחה. המערער ישלם למשיבות שכ"ט עו"ד בסך 500, 7 ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה ורבית צמודה ומצטברת של 5אחוז לשנה, מהיום ועד לפרעון. הפקדון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיבות. משטרהתאונת דרכיםתביעה נגד המשטרה