תוך כמה זמן אפשר להגיש התנגדות לתכנית מתאר

תוך כמה זמן אפשר להגיש התנגדות לתכנית מתאר מקומית ? סעיף 102 לחוק התכנון והבניה קובע: "התנגדות לתכנית תוגש תוך חדשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה... מועד פרסום ההודעה יהיה המועד המאוחר שבין הפרסומים בעיתון". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד הגשת התנגדות לתכנית מתאר מקומית: 1. העותר, בעליו של נכס הידוע כחלק מחלקה 13 גוש 8016 (באבן יהודה) הגיש התנגדות לתכנית מתאר מקומית מס' הצ/224/1/1, שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 1.11.01, לגבי חלקה 11 בגוש 8016 הסמוכה או הצמודה לחלקתו של העותר. התכנית הוגשה לאישור ביזמת המשיבה 4 שביקשה לאפשר לה שימושים נוספים בבניין קיים בחלקה 11 הנ"ל, אשר בבעלותו. לאחר שנויים שהוכנסו בתכנית על פי דרישת משיבה 1, הוחלט לאשר הפקדתה. דבר הפקדת התכנית פורסם בילקוט הפרסומים, בעתונים ובלוחות המודעות באבן יהודה. העותר הגיש התנגדות לאחר פרסום דבר ההפקדה. ההתנגדות נשלחה למשיבה 1 ב-28.12.01 והתקבלה במשרדיה ב-30.12.01. כעבור זמן התברר לעותר כי התכנית אושרה כבר ב-26.12.01, היינו מספר ימים לפני שהתנגדותו התקבלה אצל המשיבה 1 וללא שהתקיים כלל דיון בהתנגדות זו. המשיבה 1 סרבה לדון בהתנגדות בשל האחור בהגשתה ומכאן עתירת העותר שבפני. 2. עיקר המחלוקת בין הצדדים בעתירה זו היא בשאלה האם הוגשה התנגדותו של העותר במועד הקבוע בחוק, או שמא לאחר שהוא חלף, כפי שטוענת המשיבה 1. סעיף 102 לחוק התכנון והבניה קובע: "התנגדות לתכנית תוגש תוך חדשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה... מועד פרסום ההודעה יהיה המועד המאוחר שבין הפרסומים בעיתון". מועד הפרסום האחרון בעתון של ההודעה בדבר ההפקדה היה, ביום 5.10.01 (בעתון מקומי "חדשות נתניה"). (יום קודם לכן (ב-4.10.01) פורסמה ההודעה בעיתון "הארץ" ועיתון "הצופה"). הפרסום בילקוט הפרסומים נעשה ב-1.11.01. הצדדים נחלקו בשאלה מהו מועד "הפרסום הקובע" לענין סעיף 102 הנ"ל. האם המועד האחרון בו פורסמה ההודעה בעיתונים, כפי שגורסת המשיבה 1, או שמא מועד הפרסום ברשומות, שהוא המועד האחרון לגירסת העותר. אם תאמר שמועד הפרסום ברשומות (1.11.01) הוא המועד האחרון שבו פורסמה ההודעה, הרי שהתנגדות, שהתקבלה אצל המשיבה 1, ב-30.1.01, הוגשה במועד, היינו בטרם חלפו חודשיים, כאמור בסעיף 102. אם, לעומת זאת, יש למנות את תקופת החדשיים מהמועד האחרון בו פורסמה ההודעה בעיתונים (5.10.01), הרי שמועד הגשת ההתנגדות חלף ב-4.12.01, היינו זמן ניכר לפני הגשת ההתנגדות ע"י העותר. 3. לשונו של סעיף 102 הנ"ל ברורה, לדעתי, וחד משמעית. על פי האמור בו, ניתנת רשות למתנגד להגיש את התנגדותו תוך חודשיים מיום הפרסום המאוחר שבין הפרסומים בעיתון. אין כל איזכור או התייחסות לילקוט הפרסומים או לרשומות ואין כל הוראה לפיה ההתנגדות תוגש תוך 60 יום מהמועד המאוחר שבין כל הפרסומים. לו כך נוסחה הוראת סעיף 102 הנ"ל, ניתן היה, אולי, לפרשה כהצעת ב"כ העותר, שכן ניתן היה, אולי, לומר כי פרסום ברשומות פרסום הוא לכל דבר וענין ויש למנות את תקופת החודשיים ממועד הפרסום ברשומות, שהיה, במקרה זה, הפרסום האחרון בסדרת הפרסומים בדבר הפקדת התכנית. ולא היא: נקבע במפורש בסעיף 102: "...המועד המאוחר שבין הפרסומים בעיתון". המחוקק ביטא בכך את רצונו וכוונתו המפורשים למנות את תקופת החודשיים להגשת ההתנגדות ממועד הפרסום האחרון בעיתון, כשהפרסום ברשומות אינו בגדר פרסום בעתון. לו ביקש המחוקק, או התכוון, למנות את התקופה ממועד הפרסום האחרון של ההודעה בעיתונים ו/או ברשומות, היה מציין זאת במפורש. בדרך זו, נקט, למשל, בסעיף 89 (א) לחוק כאשר קבע: "ההודעה על הפקדת כל תכנית תפורסם ברשומות ובעיתון..." המחוקק מבחין, איפוא, בין פרסום בעתון לבין פרסום ברשומות. כשדורש הוא פרסום בשני כלי תקשורת אלה, מציין הוא זאת במפורש. במקרה שלפני, נמנע המחוקק במפורש מהתייחסות לרשומות. המשמעות שיש ליתן להמנעות זו היא ברורה ומתבקשת. מועד הפרסום האחרון בעיתון, ולא ברשומות, הוא הקובע, וממועד זה מתחיל מניין החודשים להגשת ההתנגדות. זאת ועוד: בנוסח הקודם של סעיף 102 נאמר במפורש כי המועד האחרון להגשת התנגדות הוא חודשיים מיום הפרסום ברשומות. הוראה זו שונתה ותוקנה (תיקון מס' 4 לחוק משנת תשנ"ה) באופן שהנוסח המחייב כיום ובעיניינינו, הוא זה הקובע תקופה בת חודשיים מיום הפרסום האחרון בעיתון. הנוסח החדש והמחייב בעיניינינו, מצביע, על כוונתו המפורשת של המחוקק לשנות את ההסדר הקודם, על פיו נמנתה התקופה מיום הפרסום ברשומות, ולקבע הסדר לפיו התקופה להגשת ההתנגדות תימנה מיום הפרסום האחרון בעיתון, ללא זיקה או קשר למועד פרסום ההודעה ברשומות. שינוי או תיקון זה של סעיף 102 לא נעשה כלאחר יד וללא מחשבה תחילה. תכלית השינוי נועדה דווקא להיטיב עם המתנגדים הפוטנציאליים ולאו דווקא להגביל או לצמצם את זכויותיהם. המחוקק הניח, כנראה, שמרבית הציבור אינו נוהג לעיין בפרסומים וההודעות המתפרסמים ברשומות או בילקוט הפרסומים. ביקש, איפוא, המחוקק, ע"י תיקון הוראת סעיף 102, לקצוב פרק זמן אפקטיבי יותר להגשת ההתנגדויות, מתוך הנחה שהעיתונים הארציים ו/או המקומיים נקראים ע"י הציבור הרחב. תמוכין לפרשנות זו של הוראת סעיף 102 ניתן למצוא בסעיף הגדרות של חוק התכנון והבניה. סעיף 1 א (א) מגדיר "פרסום בעתון" כפרסום בשני עתונים יומיים בשפה העברית..." פרסום ברשומות אינו נכלל בהגדרה ואינו בגדר "פרסום בעתון" לענין חוק התכנון והבניה. גם מכך ניתן להסיק שהמחוקק ביקש, במפורש, למנות את התקופה להגשת ההתנגדות מיום הפרסום האחרון בעתון ובו בלבד. הוא הוציא במפורש את הפרסום ברשומות מכלל הפרסומים לענין סעיף 102. 4. טענה נוספת בפי העותר, לפיה אף אם צדקה המשיבה 1 בסרובה לדון בהתנגדותו בשל הגשתה באחור, לא היה עליה לאשר התכנית, אלא בחלוף 30 יום מתום המועד להגשת ההתנגדויות, כאמור בסעיף 108 (ג) לחוק התכנון והבניה. התכנית אושרה ע"י המשיבה 1 ב-26.12.01 בהעדר התנגדויות, היינו בטרם חלפו 30 הימים, כאמור בסעיף 108 (ג) הנ"ל, המסתיימים ב-4.1.02. על טענה זו, אותה העלה ב"כ העותר בעתירתו, לא חזר הוא בסיכומיו ועל כן יש להניח כי היא נזנחה על ידו. עם זאת לא אמנע מהתייחסות קצרה אליה. הוראת סעיף 108 (ג), כמו גם ההוראות המנויות בשאר סעיפי המשנה של סעיף 108, מתייחסת למערכת היחסים בין מבקש הבקשה, או היזם, לבין רשות התכנון המאשרת אותה. כך עולה בבירור מלשון ההוראה, ממנה ניתן להבין כי המחוקק קצב לרשות התכנון 30 יום לכל היותר לאשר התכנית (בהעדר התנגדויות) ואף מצא לנכון להדגיש, כי אם לא יינתן אישר כזה תוך המועד הנ"ל "יראו את התכנית כמאושרת" מאליה, אף ללא אישור פורמלי (למעט מקרים ספציפיים המנויים בהוראה הנ"ל). המוסד התכנוני "רשאי" כמובן להזדרז ולאשר את התכנית לפני תום מועד 30 הימים הנ"ל (אם לא הוגשו התנגדויות), אך אם לא עשה כן, "יראו את התכנית כמאושרת" אלא אם קיבל המוסד התכנוני החלטה אחרת לפני תום 30 הימים. רשאית היתה, אם כך, המשיבה 1 לאשר את התכנית, בהעדר התנגדויות, אף לפני תום 30 הימים כאמור בסעיף 108 (ג) הנ"ל. אישור התכנית ביום 26.12.01 נעשה, איפוא, כדין שכן במועד זה לא היו בפני "מוסד התכנון המוסמך" התנגדויות כלשהן (התנגדות העותר הגיעה, כאמור, למשרדי המשיבה רק ב-30.12.01). אין, איפוא, בטענה שהעלה העותר בעתירתו כל ממש. 5. העותר לא הצביע על פגם מנהלי כל שהוא שנפל בהחלטותיהן של המשיבות 1 ו-3, להמנע מלדון בהתנגדותו, בשל הגשתה באחור ולאחר שהתכנית אושרה למתן תוקף. החלטותיהן תאמו, כאמור, את הוראות הדין, ניתנו בסמכות ובמסגרת שיקול הדעת שהוענק להן על פי החוק והן אינן חורגות ממתחם הסבירות. 6. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה עתירת העותר. העותר ישלם לכל אחת מהמשיבות 1, 3 ו-4 את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.10,000 ₪ בצרוף מע"מ. תוכנית בניהבניההתנגדות לתכניתתכנית מתאר