תנאים לדיון נוסף

מה התנאים לדיון נוסף ? בית המשפט העליון יקיים הליך חריג של דיון נוסף במקרים יוצאי דופן ונדירים, בהם ההלכה שנפסקה בדיון בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת, או כאשר מפאת "חשיבותה, קשיותה או חידושה" היא מצדיקה קיום דיון נוסף (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אופיו של הליך הדיון הנוסף מחייב כי בית המשפט יידרש להליך זה במקרים חריגים ונדירים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאים לדיון נוסף: 1. לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' גרוניס, ע' ארבל וא' רובינשטיין) בע"פ 4783/09 שולשטיין נ' מדינת ישראל, . בין השנים 1998-1994 הייתה חברת טמבור (להלן: החברה) צד להסדרים כובלים עם רשתות "עשה זאת בעצמך" שמכרו את מוצריה. העותר, ששימש כמנכ"ל החברה באותן שנים, הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה לפי סעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים) - עבירה המטילה אחריות על נושאי משרה בתאגיד. הסעיף קובע כי כאשר: נעברה עבירה לפי חוק זה בידי חבר-בני-אדם, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה, באותו חבר-בני-אדם, מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר האחראי לאותו תחום, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה. בית המשפט המחוזי פסק כי העותר לא נקט בכל אמצעי שהוא כדי למנוע הסדרים כובלים אלה ולשמור על הוראות החוק. אף שלא הוכח כי העותר ידע על ההסדרים הכובלים, פסק בית המשפט כי הוא יכול היה לדעת עליהם, וכי הוא אף קיבל מכתב שממנו יכול היה להבין על אודות ההסדרים, אך לא קרא אותו בעיון, כפי שמצופה ממנהל מפעל סביר לנהוג. על העותר נגזרו ארבעה חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. כמו כן הוטל על העותר קנס כספי ובית המשפט הורה על הגבלת מינויו לדירקטור בחברה ציבורית. 2. העותר הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר דינו, והעלה מספר טענות וביניהן את הטענה כי היסוד הנפשי הדרוש לצורך גזירת עונש מאסר בגין עבירה לפי סעיף 48 לחוק ההגבלים הוא מודעות. זאת משני טעמים חלופיים: ראשית, מאחר שהעבירה שבסעיף 48 לחוק ההגבלים שותקת בנוגע ליסוד הנפשי הדרוש, כך טען העותר, הרי היסוד הנפשי הנדרש לגזירת עונש מאסר בגינה הוא מחשבה פלילית. לחילופין, טען העותר כי ניתן ללמוד מן ההגנה מפני ההרשעה בסעיף 48 כי היסוד הנפשי בעבירה הוא מחשבה פלילית, ועל-כן לא ניתן להחיל עליו את סעיף 22(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט העליון דחה את הערעור, ופסק כי כדי להטיל עונש מאסר בעבירות של אחריות קפידה, וביניהן בעבירה לפי סעיף 48 לחוק ההגבלים, על התביעה להוכיח יסוד נפשי מסוג רשלנות או מסוג מודעות. דהיינו, לצורך הרשעה די בהוכחת היסוד העובדתי המונח בבסיס העבירה (ובתנאי שהנאשם לא הוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט "כל אמצעים סבירים" להבטחת שמירה על החוק) - אך לצורך הטלת עונש מאסר נדרשת הוכחה של היסוד הנפשי עצמו, מסוג רשלנות או מודעות. מכאן העתירה שלפני. 3. העותר טוען כי פסיקת בית המשפט העליון קובעת הלכה חדשה וקשה, וכי פסיקה זו עומדת בניגוד להלכות קודמות של בית המשפט העליון. ראשית, טוען העותר כי פסק הדין עומד בסתירה לפסק הדין בע"פ 4946/07 מקלדה נ' מדינת ישראל (, 19.02.2009), בו נדונה פרשנות סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, שהוא זהה בעיקרו לסעיף 48 לחוק ההגבלים. בית המשפט העליון ציין שם כי סעיף 119 האמור מקים עבירה של אחריות קפידה, ולכן בחן האם ניתן להטיל עונש מאסר בגין עבירה זו. לפי סעיף 22(ג) לחוק העונשין, בעבירות של אחריות קפידה  "...לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". בעניין מקלדה קבעה הערכאה הדיונית כי המערער היה מודע, לכל הפחות, לעבירות שביצעה החברה, ויתכן כי אף התגבשה אצלו אחריות אישית וישירה למעשים. על-כן, לבית המשפט בעניין מקלדה לא היה קושי לפסוק כי הוכחה מחשבה פלילית, ולכן התמלאו תנאי סעיף 22(ג) לחוק העונשין וניתן היה להטיל על המערער עונש מאסר. בהערת אגב, ציינה השופטת ארבל באותו עניין כי העבירה לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף היא עבירה שותקת, ולכן נראה שהיא דורשת אף הוכחת מודעות. אך כאמור, באותו עניין הוכחה מודעות ולכן לא נדרשה הכרעה חד-משמעית לגבי היסוד הנפשי המינימלי הדרוש לשם הטלת מאסר בגין עבירות אחריות קפידה. 4. העותר מוסיף וטוען כי פסק הדין שגוי כשלעצמו, שכן לגישתו ההבחנה שבה נוקט פסק הדין, בין הוכחת יסודותיה העובדתיים של העבירה לבין הוכחת היסוד הנפשי של רשלנות, לצורך הטלת עונש מאסר אינה מספיקה. העותר טוען כי בגלל חזקת הרשלנות הקבועה בסעיף, בכל מקרה בו הוכחו היסודות העובדתיים של העבירה - הוכחה ממילא גם רשלנות. על-כן פסיקת בית המשפט מובילה לתוצאה לפיה בכל הרשעה לפי סעיף 48 תתאפשר מניה וביה גם הטלת עונש מאסר, ואין היא מותירה מקום למצב ביניים בו יורשע הנאשם אך לא תוכח רשלנות. העותר מציע חלופה אחרת, ולפיה ניתן יהיה להרשיע בעבירת אחריות קפידה גם כאשר מידת הרשלנות של הנאשם היא בדרגה הנדרשת במשפט האזרחי, אך כתנאי להטלת עונש מאסר יהיה על התביעה להוכיח דרגת רשלנות "גבוהה מזו של המשפט האזרחי". 5. המשיבה סבורה כי אין כל עילה לקיום דיון נוסף בעניין זה. המשיבה מדגישה כי בפסק הדין נשוא העתירה דן בית המשפט בטענות העותר לגבי עניין מקלדה, וקבע שאין ללמוד מעניין זה כי במקרים בהם עבירת אחריות קפידה שותקת בנוגע ליסוד העובדתי - יש להוכיח מחשבה פלילית. לגישת המשיבה, קורא העותר בדברים שנאמרו בעניין מקלדה יותר ממה שיש בהם, שכן שאלת הרף המינימלי הנדרש לצורך הטלת מאסר לא הייתה במוקד הדיון שם, ולא נדרשה בה הכרעה, ולכן האמור בעניין מקלדה אינו אלא הערת אגב, שלא נדרשה לצורך ההכרעה. בית המשפט העליון אף הבהיר - כך היא מציינת - כי אין סתירה בין פסק דינו נשוא העתירה לבין פסק הדין בעניין מקלדה, ולכן לא נוצר מצב בו עומדים שני פסקי דין סותרים. המשיבה טוענת עוד כי הפרשנות שמציע העותר לסעיף 48 סותרת את טענותיו בערעור, שכן אז טען כי יש להוכיח מודעות בלבד, ואילו עתה מבקש העותר להסכים עם הקביעה כי די בהוכחת רשלנות, אך להעלות שאלה חדשה והיא מה דרגת הרשלנות הנדרשת. לטענת המשיבה אין מקום לדון בהליך של דיון נוסף בשאלת דרגת הרשלנות הנדרשת להטלת עונש מאסר, שכן זו לא נדונה בערעור. מכל מקום טוענת המשיבה כי לא נפלה טעות בפסק הדין, אלא מדובר בפרשנות הנכונה של סעיף 22(ג), כלשונו ולפי תכליתו. יתרה מזאת, המשיבה סבורה כי ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו מצביעים על רמת התרשלות גבוהה ביותר, לכן גם לשיטתו של המערער - רשלנותו היא בדרגה המאפשרת עונש מאסר, כך שטענותיו כיום הן תיאורטיות גרידא. 6. עיינתי בטענות הצדדים ולא ראיתי עילה לקיום דיון נוסף בפסק-דין זה. בית המשפט העליון יקיים הליך חריג של דיון נוסף במקרים יוצאי דופן ונדירים, בהם ההלכה שנפסקה בדיון בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת, או כאשר מפאת "חשיבותה, קשיותה או חידושה" היא מצדיקה קיום דיון נוסף (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אופיו של הליך הדיון הנוסף מחייב כי בית המשפט יידרש להליך זה במקרים חריגים ונדירים. פסק הדין נשוא הבקשה אינו עומד בתנאים אלה. בפסק הדין קיימת אמנם מידה מסוימת של ראשוניות, שכן ברוב המקרים בהם הורשע אדם בעבירה של אחריות קפידה שילוחית הוכחה גם מחשבה פלילית. אולם פסק הדין מפרש את דברי החקיקה הקיימים באופן המתיישב עם לשונם ועם תכליתם; הוא אינו סותר את ההלכות הקודמות אלא ממשיך את הדרך שהותוותה בהן. באשר לעניין מקלדה - שם הוכח מעל לספק סביר כי המערער היה מודע לנסיבות המגבשות את יסודות העבירות שביצעה החברה. במצב דברים זה, אין חולק כי ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר. כל דבר שנאמר מעבר לכך אינו בגדר הלכה, וסתירה אפשרית בינו לבין פסק הדין אין בה כדי להצדיק דיון נוסף בבית משפט זה. 7. אין לקבל גם את טענות העותר באשר להכרעה לגופה. סעיף 22(ג) לחוק העונשין קובע במפורש את המקרים שבהם ניתן להטיל עונש מאסר על אדם שהורשע בעבירת אחריות קפידה. מקרים אלה הם כאשר הוכיחה התביעה יסוד נפשי של מודעות או של רשלנות. לעומת זאת, לפרשנותו החלופית של העותר, לפיה יוצר החוק מדרג בין סוגי רשלנות שונים אין אחיזה בלשון החוק או בתכליתו. כדי להרשיע נושא משרה בעבירת אחריות קפידה לפי סעיף 48 לחוק ההגבלים די בכך שהוכחו יסודותיה העובדתיים של עבירת הבסיס, ושהנאשם לא הצליח להראות כי העבירה נעברה שלא בידיעתו וכי הוא נקט "כל אמצעים סבירים" לשמירה על החוק. לעומת זאת, אם תוכיח התביעה כי היה קיים אצל הנאשם יסוד נפשי של רשלנות, כפי שהוכח בענייננו, ניתן יהיה אף להטיל עליו עונש מאסר. קביעה זו אינה קשה או חדשנית באופן המצדיק דיון נוסף. היא אינה יוצרת זהות בין הוכחת היסוד העובדתי של העבירה להוכחת יסוד נפשי של רשלנות, שכן בעת הוכחת היסוד העובדתי מוטל על הנאשם הנטל להוכיח היעדר רשלנות. אם לא עמד בנטל זה, והתביעה חפצה לבקש עונש מאסר, עליה להוסיף ולהוכיח את היסוד הנפשי הנדרש. אי עמידת הנאשם בנטל לשלול את קיומו של יסוד נפשי זה אינה מובילה, באופן ישיר, לקביעה שהיסוד הנפשי הוכח, שכן הנטל המוטל על התביעה הוא נפרד ועצמאי. אשר-על-כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.דיון נוסףדיון