אחריותם של יורשים לחובות העיזבון מוסדרת בסעיפים 126-127 לחוק הירושה, תשנ"ה - 1965, הקובעים לאמור:   126. עד לחלוקה העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון. 127. (א) חולק העיזבון אחרי שהוזמנו היורשים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון.   ומוסיף על כך סעיף 123 לחוק -   123.(א) היורשים רשאים להזמין את נושי המוריש להודיע להם בכתב על תביעותיהם ; ההזמנה תפורסם ברבים....   (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובת היורשים לסלק חובות העיזבון שעליהם נודע להם בדרך כל-שהיא.   שילובן של הוראות אלה מלמד לכאורה שאחריות היורשים לחובות העיזבון לאחר חלוקת העיזבון - מוגבלת לכך שהוכח שהיורשים ידעו בזמן החלוקה על דבר קיומה של תביעת החוב. לשון החוק וכוונת המחוקק מביאים למסקנה שהנטל להוכיח כי היורשים ידעו על החוב, מוטל על כתפי הטוען זאת, היינו - התובע את החוב.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות יורשים לחובות העיזבון: השופט שמואל צור   1. בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, התבררה תביעה שהגישו המערערים לתשלום עבור זכויות המגיעות להם בעקבות סיום עבודתם, כמלצרים, אצל המשיב מס' 1. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה ופסק לכל אחד מן המערערים סכומים שונים (תיק ע"ב 30147/93 - השופטת ורדה סמט). על אותם חלקים מן הפסק בהם נדחו תביעות המערערים הוגש הערעור בפנינו.   2. אין חולק כי המערערים הועסקו במסעדה של המשיב מס' 1 כמלצרים. אין גם חולק כי עיסקו של המשיב מס' 1 לא היה אשיות משפטית עצמאית וכי הוא עצמו היה המעסיק של המערערים. למרבה הצער, נפטר המשיב מס' 1 לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי, ולאחר ששולמו לכל אחד מן המערערים כל הסכומים המתחייבים מן הפסק.   על רקע מציאות זו, הוגשה לנו בקשה למחיקת הערעור על הסף מן הטעם שיורשי המשיב המנוח לא באים בנעליו כמעסיק ושאין יריבות בין יורשי המשיב לבין המערערים. הבקשה הוגשה על ידו שניים מיורשי המשיב המנוח, המיוצגים על ידי מי שייצג את המשיב המנוח בבית הדין האזורי. שלושת היורשים האחרים כלל אינם מיוצגים בפנינו.   3. טוענים יורשי המשיב המנוח כי סכום פסק הדין, במלואו, שולם עוד בחייו של המנוח ולכן אין כל תביעת חוב כלפי העיזבון היכולה לחייב אותם. עוד טוענים יורשי המנוח כי עיזבון המנוח חולק בלא שהיורשים קיבלו הודעה כחוק מן המערערים על קיומה של תביעת חוב נגד העיזבון (הוא הערעור בפנינו), ולפיכך לא ניתן לחייבם בחובות העיזבון, אם יתקבל הערעור.   4. אחריותם של יורשים לחובות העיזבון מוסדרת בסעיפים 126-127 לחוק הירושה, תשנ"ה - 1965, הקובעים לאמור:   126. עד לחלוקה העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון.   127. (א) חולק העיזבון אחרי שהוזמנו היורשים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון. (ב)......   ומוסיף על כך סעיף 123 לחוק -   123.(א) היורשים רשאים להזמין את נושי המוריש להודיע להם בכתב על תביעותיהם ; ההזמנה תפורסם ברבים....   (ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מחובת היורשים לסלק חובות העיזבון שעליהם נודע להם בדרך כל-שהיא.   שילובן של הוראות אלה מלמד לכאורה שאחריות היורשים לחובות העיזבון לאחר חלוקת העיזבון - בענייננו, תביעת חוב שטרם התבררה (היא הערעור הנדון) - מוגבלת לכך שהוכח שהיורשים ידעו בזמן החלוקה על דבר קיומה של תביעת החוב. לשון החוק וכוונת המחוקק מביאים למסקנה שהנטל להוכיח כי היורשים ידעו על החוב, מוטל על כתפי הטוען זאת, היינו - התובע את החוב, בענייננו - העובדים המערערים. הואיל ולא נטען בפנינו כי המערערים הודיעו ליורשים בדרך כלשהי על דבר קיומה של התביעה (הערעור), לכאורה - כך הטענה - אין היורשים אחראים לחובות העיזבון.   לאחר שנתנו דעתנו לטענה זו, מצאנו לנכון להשאירה בצריך עיון והעדפנו להתייחס לגופו של הערעור. סבורים אנו שראוי לעשות כן בשל כך שהטענות מחוק הירושה נולדו לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי - בעקבות פטירת המנוח המעסיק - ולא התבררו בפניו כלל.   5. פיצויי פיטורים: אין חולק כי המערער מס' 2 פוטר על ידי המשיב המנוח וכי שולמו לו פיצויי פיטורים. אשר למערערם 1 ו-3, הם התפטרו מן העבודה ותבעו פיצויי פיטורים בטענה של הרעה בתנאי העבודה. לטענתם, הפחית להם המעסיק משכר העבודה שלא בהסכמתם. טענה זו מבוססת על מבנה שכר העבודה של המערערים שהוא פועל יוצא מדמי השרות שגבה המעסיק מן הלקוח: אין חולק כי, בנוסף לדמי שירות (תשר) שקיבלו המערערים במישרין מן הלקוח, גבה המעסיק מן הלקוח 10% דמי שירות, ניכה מהם 25% ושילם למערערם 75% מדמי השירות הללו כשכר. לימים, הגדיל המעסיק את הניכוי מדמי השרות ל-33% ובכך ראו המערערים משום הפחתה בשכרם ושינוי לרעה בתנאי עבודתם המצדיק התפטרותם תוך תשלום פיצויים.   עניין זה התברר בבית הדין האזורי. מן העדויות שבאו בפני בית הדין עולה שהניכוי מדמי השירות אינו אלא ניכוי במקור למס הכנסה והגדלת הניכוי מקורה בשינוי הדרישות של שלטונות המס. כך העיד בבית הדין רואה החשבון מטעם המעסיק ובית הדין קיבל את עדותו (עמ' 4 לפסק הדין). לא הובאה כל עדות אחרת לסתור, ולא מצאנו כל עילה להתערבות בקביעותיו העובדתיות הללו של בית הדין האזורי.     6. מוסיפים המערערים וטוענים כי בסיס השכר לצורך קביעת זכויותיהם צריך לכלול לא רק את דמי השרות שהמעסיק גבה מן הלקוח במסגרת החשבון שהגיש לו, אלא גם את דמי השרות ששילם הלקוח למעסיק (להבדיל מדמי השירות שקיבלו המערערים במישרין מן הלקוח), למשל - בתשלום בכרטיס אשראי. חלק זה מדמי השרות לא נכלל בתלושי השכר של המערערים ולהוכחת קיומו של מרכיב זה ושיעורו, הגישו המערערים לבית הדין האזורי רישומים בכתב יד שעשו הם עצמם. בית הדין האזורי לא הסתפק ברישומים אלה כהוכחה מספקת לביסוס תביעת המערערים להרחבת בסיס שכרם (עמ' 8 לפסק). בית הדין ציין כי, מלבד הרישומים שערכו המערערים בעצמם, אין כל ראיה חיצונית התומכת ברישומים אלה. מבלי לגרוע מכוחם הראייתי בדרך כלל של רישומים שעורך עובד לגבי תשלומים המגיעים לו, במקרה הנדון מצא בית הדין האזורי שהרישומים אינם מספקים, זוהי קביעה עובדתית שאין אנו מוצאים לנכון להתערב בה.   7. מוסיפים המערערים וטוענים כי עבדו במנוחה השבועית וכי מגיעה להם על כך תוספת שכר הקבועה בחוק. בית הדין האזורי דחה תביעה זו בהעדר הוכחה מספקת באומרו: "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (עמ' 14 לפסק הדין). דברים אלה מקובלים עלינו. אין חולק כי המסעדה בה עבדו המערערים הופעלה בימי שישי ובמוצאי שבת, אך היתה סגורה בשבת. לפי סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א - 1951, המנוחה השבועית המגיעה לעובד היא בת 36 שעות הכוללת - לגבי יהודי - את יום השבת. בפרשת יעקוביאן (ע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ. יעקביאן - טרם פורסם), קבע בית הדין הארצי כי את המונח "שבת" יש לפרש בזיקה למורשת ישראל ולא כהגדרתו של "יום" בחוק הפרשנות תשמ"א - 1981. לפי זה "השבת", לעניין זכויות עובדים, מסתיימת עם צאת השבת ועבודה במוצאי השבת - כשלעצמה- אינה עבודה בשבת. עם זאת, ייתכנו מקרים שעבודה במוצאי שבת תחשב כעבודה במנוחה השבועית, אם לא קדמה לה הפסקה רצופה של 36 שעות כדרישת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה. שילוב של עבודה ביום שישי אחר הצהריים ועבודה במוצאי שבת יכול, בתנאים מסוימים, להחשב כעבודה במנוחה השבועית, אלא שעניין זה טעון - כפי שפסק בית הדין האזורי - הצגת תמונה מפורטת ומדויקת לגבי שעות העבודה בכל מועד רלבנטי, דבר שלא עשו המערערים. מכאן שצדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערערים לפיצוי על עבודה במנוחה השבועית ודין ערעורם בנקודה זו להדחות.   8. אשר לטענות אחרות של המערערים, לא מצאנו כל יסוד להתערב בפסיקת בית הדין האזורי.   9. הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים שהיו מיוצגים בפנינו בסכום של 5,000 ש"ח בערכם היום.  ירושהעיזבוןחוב