תקנה 42 לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה , לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצידו הימני רכב אחר בתנועה , ויפנה ימינה פניה חדה זולת אם סומן אחרת על פני הכביש." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איך מבצעים פניה ימינה: הנאשם מואשם כי ביום 10/2/00 בסמוך לשעה 09:00 בהיותו נוהג באוטובוס זעיר ברח' משה חובב בבאר שבע החל בפניה ימינה בקשת רחבה והתנגש ברכב פרטי שנסע מימינו וכתוצאה מכך גרם נזק לשני כלי הרכב ונחבל הנאשם בעצמו.   על פי כתב אישום מיוחסות איפוא לנאשם עבירות לפי תקנות 21 (ג) ו - 43 לתקנות התעבורה. יש לציין כי בניגוד למצויין בכתב האישום נחבל הנאשם ולא הנהג המעורב. למעשה , החליפו הצדדים פרטים ביניהם ותאונה זו לא היתה מגיעה לטיפולה של המשטרה אילולי העובדה כי הנאשם עצמו קיבל טיפול רפואי בבית החולים.   במצב עניינים זה לא יצא הבוחן לבדוק את זירת התאונה וגם לא בחן את כלי הרכב המעורבים ותפקידו הסתכם בגביית הודעות וסקיצות מהנהגים המעורבים ומתן המלצה בהתאם.   לכן , לא ניתן להסתייע בעדותו של הבוחן (ע.ת.1) לא בחקירה הראשית וגם לא בחקירה הנגדית כדי להגיע להכרעה בתיק זה.   עד תביעה מס' 2 , הינו הנהג המעורב , שלפי עדותו נסע אחרי רכב הנאשם וכאשר הבחין כי רכב הנאשם מתחיל לפנות לצד שמאל , המשיך בנסיעה עד אשר באופן פתאומי פנה רכב הנאשם ימינה ופגע בצד השמאלי של רכבו. עד זה לא יזם כל פניה למשטרה ו/או לבדיקה רפואית , והתרשמתי כי לא היה לו כל עניין להביא להרשעתו של הנאשם. עדותו היתה מהימנה על בית המשפט ואינני מאמין כי הוא ניסה לעקוף את רכב הנאשם מצד ימין תוך כדי נסיעה במפרץ החניה שבצידו הימני קיצוני של הכביש כפי שהעיד הנאשם בעדותו (ראה עמ' 8). יש לציין כי העד כלל לא נחקר בחקירה נגדית בטענה כי ניסה לעקוף את הנאשם בתוך מפרץ החניה ו/או שללא סטיה שמאלה , היה מגיע עד לסוף המפרץ.   הודעתו של הנאשם במשטרה הוגשה כראיה (ת/2) , והוא מסר , בין היתר , כי: "אני רציתי להכנס עם האוטו שלי לחניה שלי בחצר של הבית נסעתי לאט לאט אולי 10 או 5 קמ"ש הוא עקף אותי מצד ימין ופגע באוטו".   "אני התחלתי לפנות ימינה לחניה של הבית שלי".   "אני חושב שהנהג השני חשב שאני רוצה לפנות שמאלה לבית בצד שמאל".   "אני לא ראיתי את האוטו השני רק עד למכה עצמה".   "אני הייתי בנתיב שלי יותר קרוב לאמצע כדי להכנס לחניה של הבית שלי".   בניגוד לקטעים המצוטטים לעיל מהודעת הנאשם , טען הנאשם בעדותו בפני בית המשפט כי התכוון להחנות את רכבו במפרץ החניה שליד ביתו. גם בפני בית המשפט חזר וטען כי לא ראה את הרכב המעורב לפני התאונה תוך שהעלה סברה "כנראה שהוא נסע מהר" (ראה עמ' 8). לטענתו , אם היה ממשיך ישר היה מגיע לסוף המפרץ ואז היה נאלץ לסטות שמאלה.   התאונה אירעה כאמור מחוץ לביתו של הנאשם ועם התרחשותה דאג הנאשם ו/או מאן דהוא מקרוביו לצלם את הרכבים וזירת התאונה והצילומים הוגשו כראיה (נ/1-נ/6). צילומים אלו מהווים הראיה הטובה ביותר להתרחשותה של התאונה ומסייעים בידי בית המשפט להכריע בשאלת אשמתו של הנאשם.   יש לציין בשלב זה כי נוכח בית המשפט לדעת כי נפלה טעות דפוס בניסוח כתב האישום באופן שמצויין תקנה 43 בהוראות החיקוק כאשר ברור כי הכוונה לתקנה 42 שהיא התקנה המתייחסת ומסדרת את חובותיו של נהג המתכוון לפנות ימינה , ואילו תקנה 43 מתייחסת לפניה שמאלה , פעולה שכלל לא מיוחסת לנאשם.   תקנה 42 לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה , לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצידו הימני רכב אחר בתנועה , ויפנה ימינה פניה חדה זולת אם סומן אחרת על פני הכביש."   ברור במיוחד מצילום (נ/4) כי הנאשם ביצע את הפניה שלא בסמוך לשפה הימנית של הכביש ואם רכבו נמצא כבר בתפנית ימינה ניתן להסיק כי טרם תחילת הפניה היה הרכב עוד יותר קרוב לקו המקוטע במרכז הכביש , אם לא מעבר לקו זה. במצב כזה , רשאי היה ע.ת.2 לחשוב כי הנאשם מתכוון לפנות שמאלה.   תקנה 42 מתייחסת לאפשרות שנהג חייב לקחת את הפניה שלא ממש בסמוך לשפה הימנית בקובעה כי הרכב יימצא "עד כמה שאפשר בסמוך לשפה". אולם ברור במצב כזה כי חלה חובה לוודא כי אין רכב אחר נמצא בין הרכב הפונה והשפה הימנית של הכביש.   יש להדגיש כי תקנה 41 המתייחסת באופן כללי , הן לפניה ימינה והן לפניה שמאלה קובעת , כי חובה על הנהג לוודא שיכול לבצע את הפניה בבטחה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.   גם אם ע.ת. 2 העריך מהירות נסיעתו כ - 40 קמ"ש בהודעתו במשטרה (ראה עמ' 4) , מדובר בהערכה , מה עוד וההודעה עצמה לא הוגשה לבית המשפט וגם בנסיבות אלו לא הובאה בפני כל ראיה שיש בה לתרץ מדוע לא הצליח הנאשם להבחין בו בבוא מועד. אמנם , לא נטען כי יש לנאשם "שטח מת" אבל גם אם יש מצב כזה , נקבע בפסיקה כי נהג חייב לנקוט באמצעי זהירות מוגברים כדי למנוע מצב כזה וכדי לוודא שהכביש פנוי לפני פניה (ראה תיק 718024/96 של בית משפט זה וכן ע.פ. (ת"א) 1366/96 יששכר נ. מ"י).   מעבר לאמור לעיל נראה לי לקבוע , כי הנזקים לשני כלי הרכב מעידים כי רכב הנאשם הוא זה שהתנגש ברכב של הנהג המעורב.   ב"כ הנאשם התייחס בסיכומיו לתקנות 49 (ב) וכן לתקנה 47 (ב) (2) לתקנות התעבורה , אולם בנסיבות העניין לא מצאתי כל קשר בין תקנות אלו והאשמה המיוחסת לנאשם ואין בהן כדי לשחרר את הנאשם מאחריותו לתאונה.   ייתכן ויכול היה ע.ת. 2 לנהוג ביתר תשומת לב , אולי לוודא יותר שאכן הנאשם אינו מתכוון לבצע פניה של ממש שמאלה , אולם אין באפשרות זו כדי לשחרר את הנאשם מאחריותו לתאונה ומחובתו לבצע את הפניה ימינה בבטחה ובסמוך "כמה שאפשר" לשפה ימנית של הכביש. יש לציין שגם אם הנאשם התכוון רק להחנות את רכבו במפרץ שבצד הכביש , כפי שטען בעדותו בביהמ"ש , לא היה צריך להמצא רכב הנאשם במרכז הכביש בכלל אלא די בנסיעה שוטפת בצמוד לצד הדרך וסטייה קלה ימינה כדי להכנס למפרץ.   לאור כל האמור לעיל הנני מוצא את הנאשם אשם בגרימת התאונה ומרשיע אותו בעבירות לפי תקנה 21 (ג) ותקנה 43 לתקנות התעבורה שגרמו לתאונת הדרכים המתוארת לעיל.   בשולי הכרעת דין זו ברצוני להעיר כי גם אם מדובר בחקירה של תאונה שהגיעה לתודעת המשטרה בשלב יותר מאוחר , אין מניעה כי הבוחן יבדוק את זירת התאונה ויברר בין המעורבים אם אכן קיימים צילומים ו/או דוחו"ת שמאים לגבי הנזקים שיכולים לסייע לבוחן במתן המלצה על העמדתו של נהג כלשהו לדין וכדי למנוע אפשרות על הסתמכות על עדויות בלבד ללא ממצאים או ראיות אוביקטיביות. משפט תעבורהפניהשאלות משפטיות