אנמנזה רפואית כראיה

בית הדין לעבודה מראשית דרכו "קידש" את ה"אנמנזה" ככלי ראייתי בעל משקל סגולי נכבד להוכחת גרסה ולשלילתה, אך לא בלא סייגים כפי שנקבע בעב"ל 176/99 גרץ דניאל - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג (83), 32 בזו הלשון:   "א. הכלל, בעניין זה הוא: כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון." (דב"ע נו/559-0 אקטע שלומי נ. המל"ל (לא פורסם); דב"ע מב/160-0 אבו ערב עלי - המל"ל פד"ע טו 281; דב"ע מט/93-0 המל"ל - הירשהורן פד"ע כ' 349)   ב. רואים אנו שההלכה בעניין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין.   ג. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח-תובע במפורט ובמדוייק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה."   בית הדין לעבודה גם ידע לסייג את מוחלטות משקל האנמנזה כשקבע שהעדר גרסה ברישומים הרפואיים, להבדיל מגרסה שונה באותם רישומים הסותרת את הגרסה החדשה של התובע, אינו שולל על הסף את אמיתות הגרסה המאוחרת.הגשת ראיותרפואה