ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

בהתייחס לחניון, טוענת המערערת, שמאחר שאין חולק לגביו שהוא חניון ציבורי ללא תשלום, הפתוח לכלל הציבור - בנסיבות אלה יש לראותו כנכלל בהגדרת "רחוב", שאין חולק שאינו בר חיוב בארנונה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום: 1. הערעור המינהלי הוא לפי סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, ועניינו החלטת ועדת ערר של מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (להלן: ועדת הערר), לפיה על המערערת לשלם ארנונה בגין נכס המוחזק על-ידה ברחוב יוחאי בן נון, מס' 1, חיפה (להלן: הנכס) לגבי השנים 1999-2000 (להלן: שנות המס הרלוונטית). הנכס כולל מבנים בשטח של 570 מ"ר, שטח קרקע המצוי בחלק המזרחי של תחנת הרכבת חוף הכרמל המשמש כחניון, בשטח של 3,904 מ"ר (להלן: החניון), וכן חדר חשמל, גנרטור וחדרי תקשורת (להלן: חדרי העזר). המערערת חוייבה בגין החניון בארנונה על-פי סיווג של "קרקע שעיקר שימושה עם הבניין". לגבי חדרי העזר, נעשה החיוב כחלק מן הבניין. הגדרת המחלוקת: 2. המחלוקת מתמקדת בחיוב הארנונה לגבי החניון וחדרי העזר האחרים. בהתייחס לחניון, טוענת המערערת, שמאחר שאין חולק לגביו שהוא חניון ציבורי ללא תשלום, הפתוח לכלל הציבור - בנסיבות אלה יש לראותו כנכלל בהגדרת "רחוב", שאין חולק שאינו בר חיוב בארנונה. עוד, טוענת המערערת, כי אין חולק בין הצדדים, וזאת בהסתמך בעיקר על הצהרת המשיבה בפני ועדת הערר, כי שטח החניון אינו מהווה קרקע תפוסה. ולכן, אין מקום לדון בשאלה, אם יש לחייב את החניון כ"קרקע תפוסה". השאלה היחידה שעל ביהמ"ש לבחון היא, אם החניון הוא בגדר "רחוב". בהתייחס לחדרי העזר, טוענת המערערת, כי הם מתקנים המהווים חלק בלתי נפרד מן המסילה, וכי אין הבדל מהותי למקומם של אותם חדרים, אם קרובים הם למסילה אם לאו, ובלבד, שבלעדי אותם חדרים לא ניתן להפעיל את המסילה. ככאלה, פטורים הם מחיוב הארנונה. ואילו המשיבה טוענת, כי חניית כלי רכב בחניון המצוי בסמוך לתחנה, והמשמש את באי התחנה, יש לראותו כקרקע ששימושה עם הבניין. הפטור החל על מסילת הברזל, יש לפרשו על דרך הצמצום, כך שמסילה תיחשב רק אותו חלק ממנה, המשמש כדרך וכביש ולא כפטור למתקנים נלווים, למעט שטח מצומצם שהוא חלק מן המסילה. החלטת ועדת הערר: 3. ועדת הערר בהחלטתה קיבלה את עמדת המשיבה. החניון נועד לשמש את תחנת הרכבת. הוא משמש את עובדי התחנה ואת באיה, והוא נסלל והוקם על-ידי המערערת. קיומו של חניון אשר אינו מחייב בתשלום, מהווה שיקול להשתמש בתחנה זו. כל אלה, לרבות מיקומו של החניון, מובילים למסקנה כי החניון מהווה "קרקע שעיקר שימושה עם הבניין", ולכן מוסמכת הייתה המשיבה לחייב שטח זה בארנונה. ועדת הערר לא התעלמה מן העובדה שבשבתות, כאשר הרכבת אינה פעילה, וכאשר החניונים האחרים בקרבת הים מלאים, עושים אחרים שימוש בחניון זה, ואולם שימוש כזה הוא טפל לשימוש העיקרי של החניון. הועדה הוסיפה וקבעה כי המערערת מפיקה תועלת מקיומו של החניון, וגם אם יוסכם כי החניון היה תנאי מצדה של העירייה בתיעול רכבת במקום, אין בכך כדי לשנות מסקנתה. למרות שוועדת הערר דחתה את גישתה של המשיבה לפרשנות מצמצת של הוראת הפטור (ראה סעיף 11 של ההחלטה) קיבלה הוועדה את הפרשנות לגבי מסילת הברזל - מונח אליו התייחס המחוקק בנפרד - כוונת המחוקק הייתה להתייחס רק לאותם אלמנטים המצויים ליד פסי הרכבת עצמם, ולא לאלה שהם חלק מן התחנה. לפיכך החליטה הועדה, שאין לראות את החניון כחלק מ"מסילת הברזל" הפטורה מארנונה, ועוד קבעה, כי שטחי חדר החשמל, חדר הגנרטור וחדר התקשורת אינם פטורים מארנונה. דיון ומסקנות: 4. אין חולק, כי על-פי סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), החיוב בארנונה מותנה בקיומו של נכס, בזיקה של המשתמש בו וביכולתו להפיק הנאה ממנו. נכס כולל "בניין" בשימוש, שהגדרתו היא: ""בניין" - כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה המועצה, למעט קרקע שהמבנה עליה לא היה תפוס, מעולם, כולו או חלקו;". (ההדגשה אינה במקור - ש' ו'). אותו סעיף ממעט מתוך הגדרת נכסים "רחוב", שהגדרתו היא: ""רחוב" - לרבות מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישא ופסקאות (1) ו- (2) לפקודת מסילת הברזל [נוסח חדש], התשל"ב- 1972, וכן מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה.". כמו כן לצורך הגדרת המונח "רחוב" נפנה גם לפקודת הפרשנות, אליו הפנה ב"כ המערערת. שם מופיע הנוסח הבא: ""רחוב או דרך" - לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, כיכר, חצר, טיילת, מבוי מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו." (ההדגשה אינה במקור - ש' ו'). 5. השאלה החוזרת היא אפוא, מה ההגדרה של המונח "רחוב" ואם החניון נכלל בו. שאלה דומה עמדה בבסיס פסקי דין שנתנו גם על-ידי בימ"ש זה (ה"פ 786/95 (חי') מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, דינים מחוזי כרך כו(5) 868, להלן: מליסרון - מחוזי שאושר על-ידי בימ"ש העליון בע"א 9368/96 (מליסרון בע"מ נ' עיריית קרת ביאליק, נה(1), 156 בעמוד 163, להלן: הלכת מליסרון). נראה היה, כי ההגדרה הברורה בהלכת מליסרון, היה בה כדי להבהיר את הנושא באופן שייתר פניות חוזרות באותו נושא, אך למרות האמור, חוזרת ועולה אותה שאלה. ב"כ המערערת הפנה לפסק-דין שניתן על-ידי כבוד השופטת גילאור במועד מאוחר יותר, גם כן לגבי נכסיה של מליסרון בע"מ, בשנים מאוחרות לאלה שנדונו בהלכת מליסרון - ה"פ 30065/97 ((חי') מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, דינים מחוזי, כרך לב(4) 410), שם נקבע כי יש לסווג את החניון, לפי סיווג של חניון ולא לפי קרקע תפוסה ב'. אבהיר כבר בשלב זה, שאין פסה"ד של כבוד השופטת גילאור יכול לסייע לצורך המחלוקת דנן. כפי שהודה ב"כ המערערת עצמו (ראה סעיף 8.18 לסיכומי המערערת), וכפי שהובהר היטב באותו פסק-דין, תוך הפניה לפס"ד אלקנית (ה"פ 782/93 אלקנית פיתוח בע"מ נ' עיריית נתניה, כבוד השופט א' גורן) יש להבחין בין אופי השימוש בנכס שיש בו להצביע על מהות הגדרתו, לבין שימוש באותו נכס לצורך קביעת סיווגו לצורך קביעת שיעור הארנונה. פסה"ד שניתן על-ידי כבוד השופטת גילאור לא שינה את מבחן השימוש לצורך הגדרת הנכס, אלא לצורך קביעת הסיווג לצורך קביעת שיעור הארנונה. מחלוקת כזו, לא הייתה בפס"ד מליסרון - מחוזי בפני, ואף אינה במחלוקת בתיק דנן. לא ניתן גם לקבל את טענת המערערת שיש להתאים מבחנים אלה בענייננו, מן הטעם הפשוט שגם שם הנחת היסוד הייתה, שהחניון הוא בר חיוב בארנונה, והשאלה שנדונה הצטמצמה לקביעת שיעור החיוב, מכוח סיווגו, בשיעור נמוך מזה בו חויב מרכז הקניות. בפנינו, המחלוקת היא בעצם היות הנכס בר חיוב. 6. הלכת מליסרון, הבהירה, כאמור, שהמונח נכס שהוא "רחוב", שלגביו לא חל חיוב הארנונה, מתייחס לאותם מקרים בהם הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס, כנהנה עיקרי, הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים - להבדילם מן המחזיקים בנכס. רק במקרה כזה, ראוי כי הציבור, ולא המחזיק הספציפי, יישא בחיוב הארנונה. עוד הובהר שם, שאיתורו של נהנה משירותי הרשות המקומית הניתנים לנכס אינו פשוט. לעתים קיים קושי לכמת הנאתו של המחזיק בנכס לעומת הנאת כלל הציבור. במקרה כזה מכריעים את הכף שיקולים של יעילות הגבייה. כך, שיש לפרש את המונח "רחוב" באופן שגביית מס הארנונה תתבצע באופן יעיל, ולכן יש לפרש את המונח "רחוב" על יסוד נישום יחיד גם כאשר אין הוא הנהנה היחיד מן השירותים, ובלבד שיהיה הנהנה העיקרי. רק במקום שכלל הציבור, הבלתי מזוהה, הוא הנהנה העיקרי מן הנכס, ייכלל אותו נכס בהגדרת "רחוב". יישום הלכות אלה על ענייננו, מאשר את החלטת המשיבה, במיוחד לאור הקביעות העובדתיות שנקבעו ושאושרו על-ידי וועדת הערר, ואין צורך לחזור על האמור שם. אשר על כן, החניון אינו בגדר נכס שהוא "רחוב" ולפיכך, בר חיוב הוא. 7. השאלה הנוספת היא, אם שטח החניון אינו אלא שטח הטפל למסילת הברזל וככזה נכלל בהגדרת "רחוב" ואין לחייבו בארנונה. התשובה לשאלה זו יכול שתשליך גם לעניין חיובם של חדרי העזר. גם התשובה לשאלה זו - הן לגבי החניון והן לגבי חדרי העזר - שלילית. כפי שהבהירה הוועדה, המונח "מסילת ברזל" שזכה להגדרה נפרדת, במסגרת המונח "רחוב", מתמקד בהגדרה מצומצמת למסילה ולמקרקעין המסומנים בתוך הגדרות או תחום מקרקעין מוגדרים, ואינו כולל לא חניונים ואף לא חדרי עזר. ההגדרה של "רחוב" בסעיף 269 לפקודת העיריות, כפי שהובאה בסעיף 4 של פסה"ד, כוללת אמנם את ההגדרה של "מסילת הברזל" אך מייחדת את המונח לחלק מן המשמעויות המפורטות בפקודת מסילות הברזל (נוסח חדש), התשל"ב1972-, בסעיף 2 רישא ופסקאות (1) ו- (2) בלבד. פסקה שלישית שעניינה, בין היתר, תחנה, משרדים וכד' אינה בגדר אותה הגדרה. להלן נוסח הגדרת "מסילת ברזל" אליו מפנה ההגדרה של "רחוב" בפקודת העיריות: "2. מסילת ברזל מהי מסילת ברזל האמורה בפקודה זו (להלן - מסילה) לרבות כל חלק ממנה שבבניה וכל הרחבה עתידה, לרבות - (1) מקרקעין שבתוך גדרות או סימנים אחרים המציינים את גבול המקרקעין השייכים למסילה, ובאין הגדרות או סימנים אחרים - המקרקעין שבתוך תחום של חמישה עשר מטרים מציר המסילה; ואם הייתה המסילה על גבי סוללה או בתוך מחפורת - המקרקעין שבתוך תחום של חמישה מטרים לפחות משני צדי תחתית הסוללה או ראש מחפורת או שבתוך תחום של חמישה עשר מטרים מציר המסילה, הכל לפי המרוחק יותר; (2) קווי פסים, שלוחות והסתעפויות שמשתמשים בהם לצורך מסילה או בקשר אליה;". יש להדגיש שמתוך ההגדרה הנ"ל הייתה הפניה לרישא של סעיף 2, כלומר מלכתחילה צומצמה ההגדרה של "מסילת ברזל", לצורך הגדרת נכס שהוא פטור מחיוב הארנונה, וההרחבה שהייתה, ככל שהייתה, הצטמצמה בסעיפים קטנים 1 ו- 2 שצוטטו לעיל, אשר תוחמים היטב את משטח המסילה, לצורך הכללתה בהגדרת "רחוב", כאשר זו, על דרך ההבחנה, אינה כוללת משרדים או חדרים, כפי שאלה מפורטים למשל בס"ק (3) המובא להלן, לצורך הדגשה והבהרה, כי לגבי אלה לא חל הפטור מחיוב הארנונה. לשון ס"ק (3) הוא: "תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה, סדנאות, מכונות וציוד קבועים ושאר מתקנים שהוקמו לצורך מסילה או בקשר אליה". אותם חדרי עזר, שביקשה המערערת לפטור כלולים בס"ק (3) לעיל, וצדקה הוועדה משהדגישה כי לשון החוק בנושא זה, ברורה. 8. ההגדרה האמורה של "מסילת ברזל" תואמת להלכת מליסרון. אותם נכסים שעיקר השימוש בהם הוא לכלל ציבור שלא ניתן לזהותו, נכללים בהגדרת "רחוב", אך לא כל נכס, אחר, שגם אם יש בו לסייע לתפעול אותה תחנה, ואין זה משנה אם הוא נמצא בקרבת התחנה או מרוחק ממנה, לא ייכלל בהגדרת "רחוב" מן הטעם שעיקר הנהנה הוא נישום ספציפי, שיכולת הגבייה ממנו יעילה יותר. התוצאה מן האמור, שגם בנושא זה יש לאשר את החלטת ועדת הערר, שאישרה את עמדת המשיבה. התוצאה: 9. אשר על כן הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.חניון (ארנונה)ארנונהחניון