ארנונה על מבנה תעשייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על מבנה תעשייה: 1. מונח בפני ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר, לפיה נדחתה השגתה של המערערת אשר חוייבה לשלם דמי ארנונה עבור נכס שבבעלותה, בגין השנים 1997 עד 2000. הערעור נסוב סביב שלוש טענות עקריות: א. הערר אשר הגישה המערערת לועדה, התייחס לגבי חיובה בדמי ארנונה לשנת 2000 בלבד. אם כך הדבר, הכיצד החליטה ועדת הערר לחייב את המערערת בתשלום ארנונה עבור השנים 1997 עד 1999? ב. המסקנה הנגזרת מכך, טוען בא כח המערערת, הינה שיש להורות גם על ביטול החלטת ועדת הערר באשר לחיוב הארנונה לשנת 2000. ההחלטה מתייחסת לתקופה שבין 1997 ועד 2000 כתקופה אחת. אם הועדה חרגה מסמכותה, הואיל ודנה בעניין עליו כלל לא הוגש ערר, אזי אין מנוס מביטול אותו חלק מן ההחלטה שנותר, על בסיס הערר שהוגש. ג. הנכס הינו מבנה תעשייה [להלן: "המבנה"]. עד לשנת 2002 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה לא העניקה טופס 4 למבנה, קרי תעודת גמר. המבנה אינו מחובר חיבור עצמאי לחשמל ולמים. טוענת המערערת כי לא ניתן לחייב נכס מהסוג האמור בתשלום ארנונה. 2. המשיבים - הם המועצה המקומית ירוחם ומנהל הארנונה במועצה - הודיעו כי הינם מסכימים לטענה הראשונה שהוצגה לעיל. הודגש על ידי הצדדים כי מתנהל ביניהם הליך משפטי בבית משפט השלום באשר לתקופה שלפני שנת 2000. עמדת המשיבה הינה כי יש לבטל את החיוב עבור השנים 1999-1997. אכן, אם הערר לא התייחס לשנים 1999-1997, ברי כי אין להשאיר את החיוב על כנו. זאת משום שמלכתחילה ועדת הערר לא אמורה הייתה לדון בנושא. 3. אינני מסכים עם עמדת המערערת שכתוצאה מביטול החיוב בגין השנים 1997 ועד 1999 מתבקש ביטולו של החיוב בגין שנת 2000. פגם בחלק מן ההחלטה אינו בהכרח פגם בהחלטה כולה. צודק בא כח המשיבים כי גישה שכזו מתנגשת עם עקרון "תורת הבטלות היחסית". דהיינו, לא כל טעות של הרשות המנהלית תגרור אחריה את ביטול ההחלטה כולה. העניין תלוי במהות הטעות. יש לבחון, האם הטעות יורדת לשורשו של עניין, באופן שבכוחה להעיב על ההחלטה כולה. בהחלטתה, ציינה ועדת הערר טענות שונות של המערערת לפיהן אין מקום להטיל ארנונה על המבנה. למשל: הטענה כי המבנה לא אוכלס ולא התקבל טופס 4. טענות אלה פורטו לעיל כנימוק ג' מבין שלוש הטענות העיקריות של המערערת. אדרש לנימוק זה בהמשך. במסגרת טענת המערערת לפיה ביטול החיוב עבור השנים 1999-1997 גורר אחריו חובת ביטול גם בגין החיוב עבור שנת 2000, הייתי משיב באופן הבא: אין כל סיבה לגזור גזירה שווה בין השנים. ניתן להפריד ביניהן. הביטול בגין השנים 1999-1997 עניינו דיוני. החיוב בגין שנת 2000 עניינו מהותי. יש לאפשר בחינת התוצאה של החיוב על שנת 2000 לגופה. זכותו של צד שהוטל עליו חיוב בתשלום ארנונה לפנות לועדת ערר. חובתה של הועדה להכריע בעניין אשר הובא בפניה. שני פנים לחובה זו. על ועדת הערר לדון בנושא שהוגש בפניה, ולהימנע מלדון בנושא אשר לא הוגש בפניה. הסימטריה בעינה עומדת. בעניין "גיספן" נ' התובע הצבאי הראשי (רע"פ2413/99 פ"ד נה (4) 673), קבע כב' השופט זמיר כי יש לבחון את "תורת הבטלות היחסית" או "תורת התוצאה היחסית" על פי השיקולים של צדק אישי ואינטרס ציבורי. לענייננו, האינטרס הציבורי לא מצדיק ביטול חיוב ארנונה בשל טעות דיונית. באשר לצדק האישי, קשה לראות כיצד תיפגע המערערת מהשארת התוצאה על כנה. עומדת לה הזכות להגיש ערעור מנהלי על התוצאה. המערערת לא טענה, וגם לא היה מקום לטענה, כי הטעות של ועדת הערר השפיעה על שיקוליה בעניין החיוב לשנת 2000. בעניין "גיספן", הציעה כב' השופטת בייניש לקרוא לתורת "הבטלות היחסית" בשם "התוצאה המתאימה" או "התוצאה ההולמת". לגישתה, יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ועל פי מכלול נסיבותיו. יש בכלל "משום התאמת הדין למציאות". בענייננו, נראה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את קבלת עמדתה של המערערת. אימוץ הגישה של ביטול החיוב עבור מלוא התקופה, כאילו שלא ניתן להפריד בין השנים, יביא לתוצאה מלאכותית. תקופת החיוב אינה חייבת להיות מקשה אחת. ההפרדה הגיונית ומתבקשת. קבלת הגישה לפיה יש לבטל את החיוב על התקופה במלואה, רק מפני שנימוקי הועדה מתייחסים לכלל התקופה, עלולה לרוקן את תורת הבטלות היחסית מתוכן. 4. הנימוק השלישי אשר נטען על ידי המערערת מתייחס לאופיו של המבנה. כאמור, בשל היעדר תעודת גמר למבנה בתקופה הרלוונטית והיעדר חיבור עצמאי לחשמל ולמים, סבורה המערערת כי אין לחייבה בתשלום ארנונה. לדעתי, יש לבחון את החיוב בתשלום הארנונה על פי מבחן האכלוס. לשם כך בחינת הייעוד ובחינת ההיסטוריה של המבנה עשויים לשמש ככלי עזר. צודק בא כח המשיבים כי הדין אינו קובע כי היעדר קיומו של טופס 4 מונע את האפשרות של גביית ארנונה. יש לבחון את ייעוד המבנה. נושא זה נידון על ידי כב' הנשיא לרון בעניין ת.א.(באר-שבע)2105/96 - מועצה מקומית נתיבות נ' מ. ל. השקעות, תק-מח98 (3) 1167, שם נקבע: "...מתי ניתן לראות בניין כמושלם באופן שיהיה חייב בתשלום ארנונה. הנתבעות טוענות שיש מקום לחייבן רק מקבלת תעודת גמר (טופס 4) אך נראה לי, כי בעניין זה יש להעדיף את האמור בספרו של הנריק רוסטוביץ, 'ארנונה עירונית', מהדורה רביעית, בעמ' 83 שבו נדונה הסוגייה של יום היווצרו של בניין ומובעת הדעה כי מפסקי הדין ניתן להסיק 'את קיומו של "מבחן האכלוס", דהיינו יום תחילתו של בניין הוא היום בו הוא ראוי לשימוש שיועד לו'. ובהמשך בעמ' 84 נאמר כי: 'גם דירה שלגביה לא הוצאה תעודת גמר, עשויה להיחשב כדירה שבנייתה הסתיימה'". המערערת אוחזת באמרה אחרת של כב' הנשיא לרון בפסק הדין המוזכר לעיל: "על מנת שהמבנים ייחשבו כגמורים, צריך שיהיה להם חיבור לרשת מים ולחשמל". ואולם, שוב אין לפעול על פי כללים אבסולוטיים. יש ואי קיומה של תעודת גמר מצביע על כך שאין לחייב מבנה שכזה בתשלום ארנונה. יש ואי חיבורו לרשת החשמל והמים מלמד כי יש להסיק מסקנה דומה. ברם, המדובר בכללי עזר, ללא נתונים מחייבים. יש לבחון את ייעוד המבנה. אין דינו של מבנה מגורים כדינו של מבנה תעשייה, ואין דינו של מבנה תעשייה כדינו של מחסן, כפי שבפנינו. מכאן, יש להפנות להיסטוריה של המבנה. הלה היה מושכר החל משנת 1994 ועד 1997. השוכר באותה תקופה שילם דמי ארנונה כתוצאה משימוש במבנה. החל מתאריך 1/1/01 משלם שוכר אחר את דמי הארנונה. לאור האמור, עולה כי המבנה, על תנאיו, היה מוכן דיו בכדי שניתן יהיה להשכירו ולחייבו בתשלום ארנונה. כאן מתבטא השילוב בין מבחן הייעוד למבחן ההיסטוריה, כאשר כל מבחן עוזר להשליך אור על רעהו. הנכס הפך למבנה. המערערת מתרצת את העניין בנימוק שנעשה במבנה שימוש זמני בלבד, בנסיבות מיוחדות. ברם, מהשלב בו ניתן לסווג את הנכס כמבנה, על בעל המבנה הנטל להודיע אם לטענתו חדל הנכס מלהיות מבנה. הודעה מעין זו לא ניתנה. משיבה המערערת לטענה זו ואומרת כי לא היה צורך להודיע על השינוי, כי "מלכתחילה לא הייתי בסיטואציה שהמבנה שלי היה מושלם". המערערת אינה רשאית לערוך רוויזיה של המצב ההיסטורי. אם אין טענה כי המבנה נהרס או ניזוק (ראה בהקשר זה סעיף 162 לצו המועצות המקומיות), והוא נמצא למעשה באותו מצב, על בעל המבנה להודיע לרשות המקומית באם חדל הנכס מהיותו מבנה. הרי חייב להיות סדר בדברים. אישיות משפטית משלמת ארנונה. משכך, עובר אליה, ולא למועצה, הנטל לעדכן אודות מעמדו של הנכס. אין בעל המבנה יכול לאחוז בחבל משני קצותיו. לשלם מצד אחד, ובעיתוי המתאים לו, לטעון כי לא היה עליו לשלם. לא מדובר בחסד או במתנה, אלא בחיוב על פי דין. פרוטוקול ישיבת ועדת הערר מתייחס להיסטוריה של המבנה. כן לא אתעלם מכך ש"החוב מתייחס לתקופה שהמבנה לא אוכלס". ואולם, הואיל והמבנה היה בשימוש לפני ואחרי התקופה הנדונה, אין לומר כי נפלה טעות בהחלטת ועדת הערר בעניין זה. 5. סוף דבר, הנני מורה על קבלת הערעור בכל הקשור לשנים 1999-1997. באשר לתקופה זו החלטת ועדת הערר בטלה, שכן לא נדרשה לדון בה. הערעור נדחה בכל הקשור לשנת 2000. לנוכח עמדת המשיבים אשר הסכימו לקבלת הערעור באופן חלקי כמפורט לעיל, ובהתחשב ביתר הנסיבות, הייתי מחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בערעור בסך 5,000 ש"ח להיום.ארנונהתעשיה (ארנונה)מבנהתעשיה