מה הדין בסוגיית ערעור על החלטת רשם המקרקעין ? סעיף 121 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "(א) הרואה עצמו נפגע בהחלטה של רשם או מפקח - למעט החלטת מפקח לפי סימן ד' לפרק ו' - רשאי לערור עליה לפני הממונה על המרשם תוך תקופה שנקבעה בתקנות. (ב) הממונה על המרשם רשאי להחליט בערר על פי המסמכים שהיו לפני הרשם או המפקח בלי לשמוע את הצדדים, ורשאי הוא לשמוע את הצדדים וכל אדם אחר, הכל כפי שימצא לנכון לבירור הענין. (ג) על אף האמור בסעיף קטן (א) אין לערור על אישור עסקה לרישום לאחר שנרשמה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מכל סעד אחר בקשר לרישום". סעיף 122 לחוק המקרקעין קובע כי על החלטה לפי סעיף 121 ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין הנדונים. לפי תקנה 66 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל - 1969 התקופה להגשת ערר לממנה על החלטת רשם הינה 15 יום מהיום שנמסרה ההחלטה לעורר ואם לא נמסרה לו מהיום שהגיעה לידיעתו. תקנה שם 69 קובעת אותו דין ומועד לערר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטת רשם המקרקעין: א. מהות התובענה בתובענה זו ניתן פס"ד בתאריך 13.4.2001. ענינה של התובענה זו בקשה לבטל את החלטת רשם המקרקעין מיום 20.8.1997 לפיה בוטל העיקול שנרשם אצלו על חלקו של המשיב מס. 1 בנכס הידוע כחלקה 514/1 בגוש 6159 ר"ג (להלן: "הנכס"). פסה"ד של בימ"ש זה התיחס לטענות הצדדים וקבע: לענין: סמכות הרשם לפי סעיף 157 לחוק המקרקעין נקבע ע"י בימ"ש זה כי הרשם טעה כשהחיל את האמור בסעיף 157 (ב) לחוק המקרקעין על שלב ההחלטה לביטול העיקול ולא מצא לנכון לפעול בדרך סבירה אחרת אשר תבטיח את תגובת מי שהעיקול נרשם לטובתו; אשר על כן החלטתו בדבר ביטול העיקול, - בוטלה. לענין טענת שיהוי - הטענה נדחתה. לענין טענת התישנות - הטענה נדחתה. לענין איזו זכות גוברת - קיימת הכרעה בפסה"ד המבוססת על תצהירה של המשיב מס. 2 כי כל עוד קיימים עיקולים הרי שהם יקדמו לזכותה במקרקעין. התוצאה הסופית של פסה"ד היתה שבוטלה החלטת הרשם לביטול העיקול על הנכס. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט העליון בפס"ד שניתן בתאריך 5.2.03 בערעורים מאוחדים (ע"א 4268/01, 4298/01, 4305/01) קבע באלו המילים: "נימוקו של בית המשפט לבטל את החלטת רשם המקרקעין מיום 20.8.97 אינו מקובל עלינו. אין אנו סבורים שסעיף 157 א לחוק המקרקעין חל רק במקום שהיוזמה למחיקת העיקול היא של הרשם עצמו. בנסיבות אלה אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין ומחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאר טענותיהם של בעלי הדין, שלעניינן זכותו המלאה של כל בעל דין שמורה לו. אין צו להוצאות. הצו הזמני יעמוד בעינו לגבי מחצית הזכויות בנכס". ציטטתי פס"ד זה במלואו מאחר והצדדים חלוקים על המשמעות שיש ליתן לו. לטעמי המשמעות פשוטה: כל טענה בה דן בימ"ש זה במסגרת פסה"ד הראשון והחליט בהן, -אין לדון בה שנית דברי מכוונים לנושאים של: שיהוי והתישנות. כל טענה בה לא דן ביהמ"ש, וקיימת בכתבי בית הדין המקוריים ובסיכומים יש לדון בה. הפועל היוצא שיש לדון בנושא של: סמכות ענינית; זו השאלה הברורה. שאלה שאינה ברורה היא האם יש לשוב ולדון בנושא של דרך ביטול העיקול ע"י הרשם, לאור העובדה, שבית המשפט העליון קבע שסעיף 157 א לחוק המקרקעין לא חל רק במקום שבו היוזמה למחיקה העיקול באה מצידו של הרשם. (ע"כ להלן). ב. סמכות עניינית בקשה לסילוק התביעה על הסף הוגשה בתאריך 16.8.00 בבש"א 2337/00 ע"י ב"כ המשיבה מס. 2. הבקשה הובאה בפני הרשמת צ'רניאק שנתנה בה החלטה לתגובת הצד שכנגד תוך 20 יום, ובכך הסתיים כנראה שם הענין. תגובה ניתנה. בסיכומים חזרה ב"כ המשיבה מס. 2 על טענה זו. מסעיף 9 לבקשה עולה אולי לכאורה שהיתה קיימת החלטה בנושא. החלטה כזו , אם היתה, אינה כיום בתיק בית המשפט. אצל השופט זפט נדון ענין צו מניעה זמני. (בש"א 8488/00) גם במסגרת החלטתו, - למרות שבכתבי בית הדין לענין צו המניעה הזמני יש התיחסות לנושא הסמכות העניינית, - אין קביעה בנושא הסמכות, וקיימת החלטה לגופו של ענין. גורסת המשיבה מס. 2 כי הסמכות לבטל החלטה כאמור של רשם המקרקעין מוקנית באופן בלעדי וייחודי לממונה על המרשם, מכח הוראות הסעיף 121 לחוק המקרקעין ותקנה 66 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) התש"ל - 1969, הקובעת כי על המבקש לבטל החלטה של רשם המקרקעין להגיש ערר לממונה על המרשם תוך 15 יום מיום שנמסרה לו ההחלטה או שהגיעה לידיעתו.הבקשה כללה טעמים נוספים בדבר מניעות ושיהוי. סעיף 121 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "(א) הרואה עצמו נפגע בהחלטה של רשם או מפקח - למעט החלטת מפקח לפי סימן ד' לפרק ו' - רשאי לערור עליה לפני הממונה על המרשם תוך תקופה שנקבעה בתקנות. (ב) הממונה על המרשם רשאי להחליט בערר על פי המסמכים שהיו לפני הרשם או המפקח בלי לשמוע את הצדדים, ורשאי הוא לשמוע את הצדדים וכל אדם אחר, הכל כפי שימצא לנכון לבירור הענין. (ג) על אף האמור בסעיף קטן (א) אין לערור על אישור עסקה לרישום לאחר שנרשמה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מכל סעד אחר בקשר לרישום". סעיף 122 לחוק המקרקעין קובע כי על החלטה לפי סעיף 121 ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין הנדונים. לפי תקנה 66 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל - 1969 התקופה להגשת ערר לממנה על החלטת רשם הינה 15 יום מהיום שנמסרה ההחלטה לעורר ואם לא נמסרה לו מהיום שהגיעה לידיעתו. תקנה שם 69 קובעת אותו דין ומועד לערר. אין מחלוקת בין הצדדים כי, בינתיים, נרשמה עיסקה לטובתה של המשיבה מס. 2 וכי מלוא הזכויות הועברו על שמה. שאלה היא, האם בנסיבות אלה אין זה מן הדין להפעיל פרשנות תכליתית שמתבקשת מהוראות סעיף 121 (ג) לחוק, או שמא לפרשו לפי נוסח הסעיף "הערום". מנוסחו של סעיף זה עולה שאין לערער "רק" על רישום עיסקה לאחר שזו נעשתה. כל זאת למרות שברמה הנורמטיבית עשויים סוגים שונים של עררים על פעולות המפקח לעלות לכדי עצם הכרעה בזכויות קנייניות בפועל, ועשויים, מכאן, לגרום בפועל לביטול עיסקה. אילו היינו מפרשים פרשנות תכליתית, עשויים היינו להגיע למסקנה, שעם רישום עיסקה, - אין כל זכות לערור על החלטת רשם/מפקח שניתנה . פרשנות תכליתית מעין זו הופעלה ע"י בימ"ש זה , בשינויים המחוייבים, בפירוש שנתן לישום סעיף 157 על פעולות הרשם. בית המשפט העליון היה בדעה שונה, ולמרות שלא נימק את דעתו, ולא ניתן להסיק מה היקפה, ייתכן והכוונה היא, שיש לפרש באופן "מתמטי" את הוראות הסעיף. אם זו הכוונה, אזי גם במקרה בו נרשמה עיסקה, ובמידה ואין המדובר בערר על עצם רישומה, לממונה על המרשם סמכות לבדוק את כל החלטות המפקח (חוץ מעצם האישור) במועדים הנקובים בדין. פרשנות זו עשויה לקבל סיוע מהוראות הסעיף 122 לחוק המקרקעין, הקובע הדרגתיות בפעולות הערעור, ומפנה את הצדדים, לאחר שפעלה לפי סעיף 121 לערער בבית המשפט המחוזי לפי סעיף 122. מכאן שאם לא עמד המבקש - התובע במועדים הנקובים בדין, - איבד את זכותו לערור על פעולות המפקח. אין מחלוקת בין הצדדים, לפי כל חישוב אפשרי ש - 15 יום עברו גם עברו ממועד הפרסום, הרישום ועצם הידיעה של המבקש ועד להגשת תובענה זו. הפועל היוצא הוא שעפ"י פשוטו של מקרא אין לבימ"ש זה סמכות לדון בתובענה. והערת אגב ה מעבר לכך, בעקבות פסה"ד של בית המשפט העליון: גם אם לא רק לרשם סמכות למחוק עיקול לפי סעיף 157 לחוק המקרקעין, אזי עצם פעולת המחיקה הינה של הרשם, באשר הוא זה הממונה על המרשם; כדי לבצע פעולת מחיקה ובהיותו רשות עפ"י דין עליו לפעול במיומנות; מה התוצאה אם לא עשה כן? ייתכן שבדיני מקרקעין לא די בכך שתקום עילה נזקית או מעין נזקית במידת האפשר כנגד הרשם אלא רצוי שתהיה קיימת אפשרות של איון הפעולה בבחינת השבת המצב לקדמותו, ובמיוחד כשאין צד ג' בפרשה. לאור כל זאת אני דוחה את התביעה. בנסיבות המקרה כל צד ישא בהוצאותיו. רשםמקרקעין