נקודת המוצא לדיון הינה, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בבתי הדין לעבודה. אומנם, ייתכנו מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין לעבודה. אולם, מדובר במתחם התערבות מצומצם מאוד. הלכה היא, כי התערבות כאמור תבוא רק אם נפלה טעות מהותית בפסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר טעמי צדק מחייבים את תיקונה (ראו, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 7152/09 מזרחי נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב יפו (טרם פורסם, 18.7.2010), והאסמכתאות שם). השופט א' גרוניס: קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה: 1. לפנינו עתירה לביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. 2. במועדים הרלוונטיים לעתירה הועסקה העותרת כטכנאית רנטגן מוסמכת. ביום 16.4.2007 נודע לעותרת כי היא נכנסה להיריון. באותו שלב הועסקה העותרת בשלושה מקומות עבודה. כתוצאה מן ההיריון הפסיקה העותרת לעבוד אצל אחד המעסיקים. אצל שני המעסיקים האחרים החלה העותרת לבצע עבודות משרדיות בלא חשיפה לקרינה. כתוצאה מכך פחת שכר העבודה הכולל שקיבלה העותרת מכל המעסיקים. העותרת ילדה ביום 15.12.2007. לאחר הלידה הגישה העותרת תביעה למשיב 3, הוא המוסד לביטוח לאומי (להלן - המשיב), לתשלום גמלה לשמירת היריון (להלן גם - הגמלה), לפי הוראות סימן ה' בפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המשיב דחה את התביעה וקבע כי העותרת אינה זכאית לקבלת גמלה, משום שהמשיכה לעבוד אצל שני המעסיקים במהלך שמירת ההיריון. לגבי המעסיק השלישי סבר המשיב כי העותרת הפסיקה לעבוד אצלו לפני שנכנסה להיריון. העותרת לא השלימה עם החלטת המשיב והגישה תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת (להלן - התביעה הראשונה). במהלך הדיון בתביעה הסכים המשיב להכיר בזכאותה העקרונית של העותרת לגמלת שמירת היריון. לפיכך, נמחקה התביעה בהסכמת הצדדים. 3. דא עקא, בשלב זה נתגלעה מחלוקת בין העותרת לבין המשיב באשר לאופן חישוב הגמלה. המשיב סבר, בניגוד לעותרת, כי יש לנכות מן הגמלה את שכר העבודה ששולם לעותרת משני המעסיקים במהלך שמירת ההיריון. בנוסף קבע המשיב, כי מועד תחילת הזכאות לגמלה הינו מאוחר מן המועד לו טענה העותרת. בעקבות המחלוקת המתוארת הגישה העותרת תביעה שנייה לבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת בה הלינה על עמדתו הנזכרת של המשיב. בפסק דינו קבע בית הדין האיזורי לעבודה כי אין לנכות מן הגמלה את השכר ששולם לעותרת במהלך שמירת ההיריון. בנוסף קבע בית הדין האיזורי לעבודה, כי מועד תחילת הזכאות לגמלה הינו מוקדם מן המועד שעל בסיסו חישב המשיב את הגמלה. עם זאת, בית הדין האיזורי לעבודה קבע שיטת חישוב שונה מן השיטה עליה נסמכה העותרת, המבוססת על הפסד ההשתכרות של העותרת בתקופת שמירת ההיריון בהשוואה לתקופה שקדמה לשמירת ההיריון. כפועל יוצא מכך נקבע בפסק הדין שיעור גמלה נמוך מזה שדרשה העותרת. 4. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה שהופנה נגד שיטת החישוב שקבע בית הדין האיזורי לעבודה. המשיב, מצידו, הגיש אף הוא ערעור על פסק הדין. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נקבע כך: ראשית, כי לא היה מקום לנכות מן הגמלה את השכר ששולם לעותרת, בתקופת שמירת ההיריון, על ידי שני המעסיקים אצלם המשיכה העותרת לעבוד באופן חלקי. בכך נדחה למעשה ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה. לצד זאת נקבע, וקביעה זו פעלה לחובת העותרת, כי הגמלה צריכה להיות מחושבת על בסיס "שכר עבודה רגיל" נמוך יותר מזה שקבע בית הדין האיזורי לעבודה. יצוין, בהקשר זה, כי שיעור הגמלה נקבע, בין היתר, על בסיס "שכר העבודה הרגיל" של העובדת (סעיף 60 לחוק). "שכר העבודה הרגיל", לפי סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי, הינו הסכום המתקבל מחלוקתם בתשעים של הכנסות המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום בו הפסיקה לעבוד בהיותה בהיריון. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי בחישוב "שכר העבודה הרגיל" יש לקחת בחשבון אך ורק את המשכורת ששולמה לעותרת, ברבעון שקדם לשמירת ההיריון, על ידי מקום העבודה בו הפסיקה לעבוד לחלוטין. קביעה זו עמדה, כאמור, בניגוד לזו של בית הדין האיזורי לעבודה, אשר חישב את "שכר העבודה הרגיל" לפי המשכורת ששולמה לעותרת על ידי כל שלושת המעסיקים. ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה, "זכאותה של [העותרת] הינה לקבלת גמלה בשווי שכר עבודתה הרגיל, בהתייחס לאותו מקום אשר לגביו היא זכאית לשמירת היריון ובהתייחס אליו בלבד, כאשר הסכום מוגבל בתקרה של הסכום הבסיסי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק" (פיסקה 12 לפסק-הדין). כפועל יוצא מפסק דינו של בית הדין הארצי, התברר כי הגמלה הכוללת לה זכאית העותרת לפי פסק דינו של בית הדין הארצי הינה נמוכה מן הגמלה התואמת את שיטת החישוב שקבע בית הדין האיזורי לעבודה. העתירה שלפנינו מופנית, כאמור, נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 5. דין העתירה להידחות על הסף. נקודת המוצא לדיון הינה, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בבתי הדין לעבודה. אומנם, ייתכנו מקרים חריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין לעבודה. אולם, מדובר במתחם התערבות מצומצם מאוד. הלכה היא, כי התערבות כאמור תבוא רק אם נפלה טעות מהותית בפסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר טעמי צדק מחייבים את תיקונה (ראו, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 7152/09 מזרחי נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב יפו (טרם פורסם, 18.7.2010), והאסמכתאות שם). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם מקרים אלה. בענייננו, קביעתו המשפטית המרכזית של בית הדין הארצי לעבודה הייתה כי לצורך חישוב הגמלה, יש לחשב את "שכר העבודה הרגיל" של העותרת על בסיס השכר ששולם לה ברבעון שקדם לשמירת ההיריון, על ידי מקום העבודה בו הפסיקה לחלוטין את עבודתה בתקופת שמירת ההיריון, ועל בסיס שכר זה בלבד. כלומר, בית הדין קבע כי לפי סימן ה' בפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, קיימת זכאות לגמלה לשמירת היריון רק לגבי מעסיקים שהעובדת הפסיקה לעבוד עבורם כתוצאה מן ההיריון, ולא לגבי מעסיקים שעבורם הועסקה העובדת במשרה חלקית בתקופת שמירת ההיריון. קביעה זו של בית הדין מבוססת, בין היתר, על פסק דין עקרוני שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 746/08 המוסד לביטוח לאומי נ' סאיג-אבוקסיס (טרם פורסם, 15.12.2009). באותו מקרה נקבע, כי המוסד לביטוח לאומי אינו נדרש לשלם גמלת שמירת היריון בשל היעדרות חלקית מעבודה בתקופת שמירת ההיריון. גם אם נניח לטובת העותרת כי נפלה שגגה משפטית בפרשנותו של בית הדין הארצי לעבודה להוראות חוק הביטוח הלאומי בנושא זה (בעב"ל 746/08 הנ"ל), ואין אנו רואים מקום לקבוע מסמרות בסוגיה, הרי בנסיבות העניין לא שוכנענו כי שיקולי צדק מחייבים התערבות בפסק הדין שניתן בעניינה של העותרת. זאת, נוכח העובדה שלאחר מתן פסק הדין נשוא העתירה הביע המשיב נכונות לסטות בעניינה הפרטני של העותרת משיטת החישוב שקבע בית הדין הארצי לעבודה. הסכמה זו הובעה בתגובת המשיב לבקשה שהגישה העותרת לבית הדין הארצי לעבודה לתיקון פסק הדין (הבקשה נדחתה). המשיב חזר והסכים לשלם לעותרת גמלה על פי התחשיב המקורי אף במסגרת ההליך דנא (ראו סעיף 10 לתגובת המשיב מיום 10.7.2011). הסכמה זו הינה לתשלום גמלה לפי התחשיב בו דבק המשיב מלכתחילה, בשלב בו נמחקה התביעה הראשונה שהגישה העותרת לבית הדין האיזורי לעבודה (להלן - התחשיב המקורי). תחשיב זה מזכה את העותרת בגמלה גבוהה יותר מזו שהייתה משולמת לה לפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. רשמנו לפנינו את הסכמתו האמורה של המשיב. בהתחשב בכך איננו סבורים כי קיימים שיקולי צדק המחייבים את התערבותנו בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. יוער, כי איננו רואים מקום להיעתר לבקשת המשיב לפיה תשיב העותרת את ההוצאות שנפסקו לטובתה בהליכים לפני בתי הדין לעבודה. 6. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. זאת, בכפוף להסכמת המשיב לשלם לעותרת גמלה לפי התחשיב המקורי, כמפורט בפיסקה 5 לעיל. איננו רואים מקום לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין. בית הדין הארצי לעבודהביטול פסק דין