גירוש אזרח ירדני נשוי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גירוש אזרח ירדני נשוי: זה ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת שוהים בלתי חוקיים בישראל, הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (סעיף 13יא).   הנסיבות המערער, אזרח ירדן, נתפס, בחודש מרץ שנה זו, שוהה בישראל ללא אשרת שהיה וללא היתר כדין. על כן הוצא נגדו, על ידי הרשות המוסמכת, צו הרחקה לירדן, מכוח סעיף 10(א) לחוק הכניסה לישראל (להלן: "החוק"). מאז הוא מוחזק במעצר לשם ביצוע ההרחקה (מכוח סמכות המעצר הקבועה בסעיף 13 א לחוק).   המערער השיג על ההחלטה להרחיקו לירדן בעתירה מנהלית שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים [עת"מ (י-ם)526/02]. בעתירתו טען כי הוא שוהה זה מכבר בתחומי הרשות הלפשתינית, נשוי לתשובת רמאללה שהרתה לו ועומדת ללדת את ילדם המשותף. הוא הגיש בקשה לאחוד משפחות אשר הטיפול בה מצוי בשלבים מתקדמים. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופט משה גל) דחה, ביום 30.5.02, את העתירה (להלן: "פסק הדין של השופט גל"). העותר ערער, כנגד פסק הדין של השופט גל, לבית המשפט העליון וערעורו נדחה (עע"מ 4707/02), ביום 26.6.02 (להלן: "פסק הדין של בית המשפט העליון").   קודם למהלכים שננקטו על ידי המערער לשם ביטול צו ההרחקה, השיג המערער על ההחלטה להחזיקו במעצר, בפניה לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים בלתי חוקיים. ביום 22.5.02 דחה בית הדין את הבקשה (להלן: "בית הדין").   המערער ערער על החלטת בית הדין בערעור מנהלי שהוגש לבית משפט זה (עמ"נ 166/02). ביום 30.6.02 מחק השופט עוזי פוגלמן את הערעור על פי בקשת בא כוח המערער, על מנת שזה יפנה למשרד הפנים ויציג בפני הרשות המוסמכת "חומר חדש" "המתייחס לאזרחותו של המערער ברשות הפלסטינית" (להלן: "פסק הדין של השופט פוגלמן").   ככל הנראה לא נערכה פניה מחודשת לגורמי משרד הפנים. במקום זה, שב המערער והגיש את הערעור דנן על החלטת בית הדין [שלא כמו בעניין מג'די נאג'ר (עמ"נ 170/02) לא הגיש המערער עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט המחוזי בירושלים. על כל פנים אין לי ראיה על הגשת עתירה כזו וגם לא החלטה בעניין צו מניעה ארעי כפי שניתנה בעניין מאג'די]. טענת המערער המערער טוען שתי טענות עיקריות. הטענה האחת היא שלא היה מקום לצוות על הרחקתו לירדן משום שהוא מתגורר זמן ניכר בתחומי הרשות הפלסטינית, נשוי לתושבת רמאללה והגיש בקשה לאיחוד משפחות שפשוט איננה מטופלת כעת.   הטענה השניה היא שאין בסיס חוקי להחזקתו במעצר. המערער מוחזק במעצר כבר למעלה משלושה חודשים ומאחר שהדיון בעתירתו יקוים בעוד חודש וחצי (והיה אם תדחה עתירתו ינקוט בא כוחו, כהצהרתו, "עוד עשרה הליכים"), אין זה ראוי להחזיקו במעצר עת רבה כל כך. המערער לא חטא ולא פשע (אכן הוא נמצא שוהה בישראל שלא כדין ובכך, לכאורה , עבר עבירה לפי החוק, אלא שהרשויות נמנעות מהגשת כתב אישום נגדו והן מעדיפות להרחיקו באמצעות צו מנהלי) ואינו דין שתפגע חרות היסוד שלו, כאדם, להלך חופשי. החוק מכיר באפשרות לשחרר את המוחזק במעצר לשם הרחקה, ולו שחרור בתנאים. המערער מוכן להציע ערבויות שונות (ערבות צד ג'. שלא כבעניינו של מאג'די שנזכר לעיל, לא טרח בא כח המערער להציג תצהיר על נכונות להחזיק את מאהר במעצר בית). על כן אין סיבה להחזיקו במעצר שסיומו אינו ידוע. טענת המשיבה באת כוח המדינה השיבה לטענות המערער בשניים. ראשית היא גורסת כי פסקי הדין שנתנו, בעניין המערער, עד כה (פסקי הדין של השופט גל, בית המשפט העליון ופסק הדין של השופט פוגלמן) יוצרים "מעשה בית דין" או מהווים "השתק פלוגתה" ואין מקום לדון עוד בעניין.   שנית, הנסיבות המצדיקות את החזקתו של המערער במעצר נבחנו בבית הדין על בסיס המצג העובדתי שהוצג בפני בית הדין (שם לא הוכחה זיקתו לרשות הפלשתינית). שחרורו של המערער, אפילו בתנאים מגבילים, עלול לסכל את היכולת לממש את צו ההרחקה. שכן המערער עשוי למצוא את דרכו אל שטחי הרשות הפלסטינית ולהיטמע בין התושבים מבלי שניתן יהיה למוצאו. מעצר, בהתאם לחוק הכניסה לישראל מיועד להבטיח את תכלית החוק, היינו את ביצוע צו ההרחקה. כיון שיש חשש כבד לסיכול אפשרות ההרחקה, מוצדק המעצר.   הכרעה בערעור אינני מקבל את טענת באת כוח המדינה כאילו ראוי לדחות את הערעור על הסף מפני שקיימת הכרעה שיפוטית בסוגיית הערעור. הלכה למעשה העמיד הדין לרשות המערער שני ערוצי השגה נפרדים בהקשר להחלטות הניתנות לגביו על פי חוק הכניסה לישראל. ערוץ אחד (עתירה מנהלית ולאחריה ערעור לבית המשפט העליון) עוסק בבחינת חוקיות צו ההרחקה. הערוץ השני (ערעור מנהלי ולאחריו ערעור לבית המשפט העליון) עוסק בבחינת חוקיות המעצר המנהלי על ידי תקיפת החלטת בית הדין.   המערער מקיים מהלכים בשני הערוצים. בערוץ העתירה המנהלית כבר נתנו פסקי דין, הן של בית המשפט לעניינים מנהליים (פסק הדין של השופט גל) והן של בית המשפט העליון. כיון שפסקי דין אלה דחו את השגתו של המערער כנגד צו ההרחקה לירדן הקיים נגדו, שרירה וקיימת הכרעה שיפוטית המאשרת את צו ההרחקה. לא אוכל, אם כן, לתת את הדעת לטענות של המערער ביחס לצדקת צו ההרחקה (בכלל זה, אינני רואה מקום להתייחס ל"ראיות" שהציג ב"כ המערער, מחוץ למסגרת הדיון, על ידי משלוח תצהיר שלו לבית המשפט לאחר הדיון ושמהן עולה לכאורה שירדן אינה מסכימה לקבל את המערער לשטחה. עובדה זו (אם אכן עובדה היא), צריכה לשמש שיקול במסגרת בדיקת צדקת צו ההרחקה. אין לה משמעות כל עוד צו ההרחקה שריר וקיים לאחר שעבר ביקורת שיפוטית מלאה).   לעומת זה, אין עדיין הכרעה שיפוטית סופית בערוץ הביקורת על ההחזקה במעצר. בנקודה זו, קיימת החלטת בית הדין הניתנת לערעור; הערעור כנגדה נמחק וחודש כעת ועלי להכריע בו.   הכרעה בסוגיית המעצר ניתנת בהתבסס על אמות המבחן שנסקרו וצויינו ובפסק הדין של בית המשפט העליון בבג"צ 4702/94 אל תאיי נ' שר הפנים פ"ד מט[3] 843. הואיל ופסק הדין דובר בעד עצמו, לא אחזור על השקלא וטריא הכלולה בו לרבות איזכור העקרונות הבסיסיים של הזכות לחרות, היכולת להגביל חרות על פי חוק שתכליתו ראויה והחובה לנהוג צמצום בהגבלת החרות במידה הנחוצה לשם השגת תכלית החוק.   כיוון שנקודת המוצא שלי היא שצו ההרחקה מוצדק, נראה לי, שאין מנוס אלא להחזיק את המערער במעצר עד לביצוע צו ההרחקה, שאם לא כן ביצוע הצו לא יצלח. ברור כשמש שאם ישוחרר המערער וימצא דרכו אל שטחי הרשות הפלשתינית, לא ניתן יהיה למצוא אותו (אלא במאמץ צבאי מיוחד שבוודאי לא ראוי לנקוט אותו בנסיבות העניין) ולכן גם לא ניתן יהיה להרחיקו לירדן. זכותה לפי החוק של המדינה היא שלא יווספו על אזרחיה ותושביה כדין גם שוהים בלתי חוקיים. זכותה של המדינה היא שלא להרשות הוספת תושבים ושוהים בלתי חוקיים בשטחי הרשות. לא כאן המקום לדון בהצדקה העקרונית של הדבר. יש מי שסבור שמוטב ורצוי שתושבי הרשות הפלשתינית ירבו ויפרצו במאוד. יש מי שסבור שמוטב ורצוי שתושבים יהודיים יתנחלו בשטחי הרשות הפלשתינית ויפרצו וירבו במאוד. לא זה ולא זה הם בגדר ענייני בערעור דנן. הדין הקיים המשמש הדום לפסק הדין בערעור זה.   כיוון שמתקיים חשש כבד שלא ניתן יהיה לממש את צוו ההרחקה אין ברירה אלא להחזיק את המערער במעצר. בשלב הערעור הציג ב"כ המערער, לראשונה, תצהירים של שניים; האחד, מתחייב לערוב כצד ג' להבטחת התייצבותו של המערער לדיונים בבית המשפט או למימוש צו ההרחקה כשתגיע עת לממשו. השני, מצהיר על נכונות להחזיק את המערער תחת השגחה בביתו. ברור שלפי החוק ניתן ואף צריך לבחון אפשרויות של חלופת מעצר אם בכוחה של החלופה להבטיח את השגת תכלית החוק.   על פני הדברים, קשה לראות את הבטחת ביצוע תכלית החוק באמצעות חלופות המעצר שהוצעו. הדברים אמורים בהתחשב בנסיבות השוררות היום. ככל שהמצהיר האומר שיחזיק את המערער ב"מעצר בית" כן בדבריו ובהבטחתו, אין בכך בטחון מספיק שכן אם ישא המערער את רגליו ויסתלק במהירות ובקלות רבה מאוד אל שטח הרשות, יהיה החיפוש אחריו כנסיון לתפוס את הרוח בשדה.   יחד עם זה, הואיל והחוק מקנה ביד המערער אפשרות לפתוח בכל עת שמצטברות נסיבות חדשות, בהליך של עיון חוזר במעצרו, אין מניעה שתוגש בקשה נוספת אל בית הדין לביקורת משמורת שוהים בלתי חוקיים כדי שיבחן את החלופות המועצות על ידי המערער. שמא בכל זאת יש בהן כדי להניח את הדעת שניתן יהיה בעזרתן (או בעזרת דומות להן כגון ערבויות כספיות ממשיות נכבדות, מעצר בית ועוד) את מימוש צו ההרחקה.   עם זה, עלי לציין שלא ברור לי מדוע אין מבצעים את צו ההרחקה מיד. אם אמנם לא טעיתי בכך שלא הוגשה עתירה מנהלית נוספת ואין צו מניעה ארעי (אמירותי בעניין זה מבוססות על המסמכים שהוצגו לתיק הערעור. מה לעשות שהמסמכים הוגשו על ידי בא כח המערער באורח רשלני, ויש לי יסוד לחשוב כל המסמכים הוגשו), אזי ניתן וצריך לבצע את ההרחקה מיד.   ולשיטה אחרונה, בא כח המערער, "גייס" את תורת ישראל כדי שתהיה לעניינו של המערער סמוכה. הוא אומר, שהמקרא מצווה לנהוג בגר (זר) כפי שנוהגים בתושבי המדינה ואזרחיה. כשם שהאחרונים זכאים לכך שייעשה כל מאמץ ותבחן כל אפשרות כדי לקיים את חרותם בידם, כך גם גבי הראשונים.   ככל שהבנתי מגעת ההתייחסות לציווי המקראי נעשית שלא מתוך ציטוט מלא. כך אומרת התורה:   "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים..." (ויקרא, יט', לג - לד).   הווה אומר דין אחד לאזרח, לתושב ולגר הגר בארץ. גר פירושו מתגורר כדין ולא חודר או שוהה שלא כדין. באחרון יש לנהוג על פי הדין ולהרחיקו מן המדינה ולא נראה לי שהחיוב המקראי ההומני והליברלי עומד למכשול.   אני דוחה את הערעור בכפוף לכך שאם אין צו שיפוטי המונע את הדבר יש לבצע את ההרחקה במהירות האפשרית. משרד הפניםירדןגירוש מארץ