קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיבור בטלפון נייד בזמן נהיגה / דיבור בפלאפון בנהיגה: הנאשם זכאי. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שימוש בטלפון נייד, בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה. הנאשם, כפר באשמה ונשמעו ראיות. מטעם התביעה, העיד השוטר נתן צחי, והוגש דוח. מטעם ההגנה העיד הנאשם. השוטר העיד כי עמד בסמוך לניידת ברחוב דרך סלמה, בתל-אביב, והבחין כי הנאשם נוהג רכב ובהיותו בתנועה משמאל לימין כיוון עמידת השוטר, הוא אוחז במכשיר טלפון נייד, ביד שמאל ומצמיד המכשיר לאוזן שמאל. ברגע שהנאשם הבחין בניידת ובסימון העד אליו כי יעצור הוא השמיט את מכשיר הפלאפון מידו. הנאשם טען כי לא החזיק כלל במכשיר טלפון נייד, אלא נשען על משענת הדלת עם יד שמאל כיוון שהיה פקק תנועה, והתנועה זרמה באיטיות. ( העובדה שהתנועה זרמה לאיטה לא נסתרה בעדות השוטר ולכן אני מקבל עובדה זו כמוכחת). הנאשם טען בין שאר טענותיו כי מיד כאשר השוטר הורה לו לעצור הוא ביקש מימנו לחפש על גופו ובתוך הרכב ולהיווכח שאין מכשיר טלפון נייד ברכב. השוטר אישר את הדברים והעיד כדלקמן: "אני זוכר שהוא אמר לי שאני אבדוק בתוך הרכב אך אמרתי לו שאין לי סמכות". הסניגור המשיך לשאול: " ברגע שאדם מתיר לך לחפש אין לך סמכות?" תשובת השוטר היתה: " אני לא רציתי לחפש ברכב". הסניגור הקשה: "על ידי חיפוש ברכב או בגופו אתה שולל את העבירה". תשובת השוטר: "אסור לי". לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בדוח ובתמונות שהציג הנאשם החלטתי כי התביעה לא הצליחה להוכיח האשמה מעבר לספק סביר והסיבה היחידה לזיכוי הינה בחוסר התייחסות השוטר לבקשת הנאשם לחפש ברכבו. ואלה הנימוקים: 1. כפי שנפסק לא אחת "כשבפיו של חשוד בפלילים טענות המוכיחות את חפותו כגון טענת אליבי ברורה, ההגיון והשכל הישר מחייבים שטענה זו תועלה על ידי החשוד בהזדמנות הראשונה" (ראה ערעור פלילי 5922/98 סוסן נגד מדינת ישראל דינים עליון כרך נז 633). במקרה שחשוד מעלה טענת אליבי הרי חובת המשטרה לבדוק הטענה. אי בדיקת הטענה תבוא לזכות הנאשם בדיוק כפי שאי העלאת הטענה בזמן תחשב לרעתו. 2. הוא הדין בהתנהגות מפלילה. התנהגות, אשר בהעדר הסבר "תמים", מצביעה על מעורבותו של הנאשם באחריות לביצוע העבירה, הינה בעלת כוח ראייתי עצמאי לחובתו של הנאשם, ובתור שכזו עשויה היא לשמש סיוע במקום שנדרש כזה. (ראה ספרו של כב' השופט קדמי על הראיות חלק ראשון עמ' 223). בדיוק כפי שהתנהגות מפלילה יכולה לשמש סיוע לחובת הנאשם הרי שהזמנת הנאשם, את השוטר לערוך חיפוש ברכב ועל גופו יכולה להוות ראיה לזכותו. 3. אין הכוונה לכך שתמיד על שוטר לבצע חיפוש. הכוונה הינה שהשוטר אינו יכול להתנער מטענת הנאשם ולחסות בצל הטענה שאין לו סמכות. מובן שלשוטר יש סמכות חיפוש כאשר החשוד מזמין אותו לעשות החיפוש. יתכן כי באם שוטר מבחין בעבירה שנעשית מרחק רב ממנו ואז קיים חשש כי החשוד הספיק להשליך את החפץ מתוך הרכב או יצליח להחביאו בצורה כזו שלא ניתן למצוא החפץ בחיפוש סביר התוצאה היתה שונה. כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו. במקרה שלפנינו השוטר עמד קרוב מאוד לרכב ועצר את הרכב כאשר הנאשם היה בנסיעה איטית לידו. במקרה כזה אם הטענה הראשונית של הנאשם היתה הזמנת השוטר לחפש ולבדוק את הרכב הרי שהשוטר לא יכול להתעלם מכך בטענת חוסר סמכות. השוטר יכול היה להעיף מבט ברכב, ולעשות פעולה אקטיבית כדי להפריך טענת הנאשם. בכל מקרה הוא לא יכול להתעלם מהבקשה. 4. מדובר במשפט פלילי, שבו על התביעה להוכיח עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר. בפני ישנן שתי גירסאות נוגדות. השוטר מצד זה והנאשם מהצד האחר. במקרה כזה על השוטר לאסוף כל "בדל ראייתי" כדי לחזק ראיות התביעה. במקרה שלפנינו, לאור תגובתו המיידית של הנאשם, שלא זכתה להתייחסות השוטר, התעורר אצלי ספק בדבר אשמתו של הנאשם. תמיד יתכן שאחד משני הצדדים אינו אומר אמת, אולם באותה מידה תמיד יתכן שצד אחד טועה. הספק פועל לטובת הנאשם. לאור כל האמור לעיל, הנני מזכה הנאשם מחמת הספק. משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגה