הוכחת גיל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת גיל: 1. זה ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה, לפיו יתוקן גילו של המשיב באפן שיירשם כיליד 1934, במקום הגיל הרשום (1940). לטענת המערערים לא נשא המשיב בנטל ההוכחה הנחוץ לתיקון גילו. העדות היחידה שהובאה בבימ"ש קמא היא עדותו של המשיב בעצמו. לא הובאה כל ראייה נוספת, למרות שלכאורה לא היתה מניעה לכך שיובאו להעיד חברים של המשיב, שכן המשיב אדם משכיל, והיה מפקח במשרד החינוך. 2. נראה לי שראוי לקבל את הערעור ולהלן אנמק מדוע, אך בטרם אעשה זאת אעיר הערות מוקדמות אחדות: א. בימ"ש שלערעור אינו ממהר להתערב בקביעות שבעובדה, אולם כאשר חומר הראיות והטענות שהיו בפני בימ"ש קמא מצוי ופרוס כמעט באותה מידה גם בפני ביהמ"ש שלערעור, ועפ"י חומר הראיות והטענות בולט מאוד שמן הראוי היה להגיע לתוצאה שונה מזו של בימ"ש קמא, יתערב ביהמ"ש שלערעור. ב. מי שמבקש לשנות את רישום הגיל בתעודת הזיהוי שלו עליו הראיה, אם כי אין להכביד עליו במידת שכנוע גבוהה. ג. מבקש תיקון גיל הוא בעל דין, ומטבע הדברים ראוי לבחון היטב כשמסתמכים על עדותו בהיותו נוגע בדבר (ראה סעיף 54 לפקודת הראיות). לתיקון גיל יכולה להיות נפקות ממונית ניכרת, שכן תוספת של שנים לגילו של מבקש (במיוחד מבקש מבוגר), מוסיפה לו קיצבת זקנה מהמל"ל לכל אותן שנים, ואולי גם זכויות לפנסיה. 3. ואלה הנימוקים למסקנתי הנ"ל: א) כאמור, העדות היחידה היא עדותו של המבקש. מבקש הוא נוגע בדבר, ועל כן ראוי להימנע בדרך כלל מהסתמכות על עדותו היחידה, אלא אם כן יש סיבות בולטות במקרה פלוני המצדיקות סטייה מכלל זה (סעיף 54 לפק' הראיות). בעניננו אין הצדקה לסטות מהכלל שמורה סעיף 54 הנ"ל, וזאת מחמת טעמים אחדים: 1) לא היתה מניעה לכאורה להביא ראיות נוספות; 2) יש דברים לא מעטים, כפי שיפורט להלן, שאינם תואמים את עדותו של המשיב; 3) פי המשיב ענה בו שהוא מוכן לנקוט לעתים בדרך המועילה לו. כך הסביר הוא את העובדה, שלמרות שידע את דבר הטעות ברישום גילו כבר בהיותו בן 15 שנים, נמנע כל השנים מלבקש תיקון, כי "יותר טוב ברישום שאני יותר צעיר" (עמ' 3 לפרו'), וכשנשאל מדוע לא ביקש שייכתב בתעודת הגרושין שהוא בן 31, ולא כפי שנרשם שהוא בן 25, ענה המשיב ואמר: "לא הייתי מעונין ולא היה לי ענין בזה" (עמ' 3). כך גם הסביר בא כוחו בסיכומיו את הדבר באומרו: "הענין שימש אותו" (עמ' 4 לפרו'). ב) המשיב הגיש בקשה (כנראה ראשונה) לקבלת תעודת זהוי ביום 23.5.56 (ראה תיק המירשם שהוצג בבימ"ש קמא). הבקשה כתובה על טופס ממולא בכתב יד המשיב, ובו ציין המשיב שהוא יליד 1940 ושהוא תלמיד. לפי הגיל הרשום היה המשיב אז בן 16. זה לכאורה הגיל היותר מתאים לבקש תעודת זהוי ראשונה, ולא בגיל 22. ג) המשיב נשא את אשתו הראשונה ב1958-. בתעודת הנישואין רשום המשיב כיליד 1940. ב"כ המשיב מתרץ ענין זה בכך, שהקאדי ברושמו את הגיל של בני הזוג הבאים להינשא, מתבסס על תעודת הזהוי, גם אם יאמרו לו גיל אחר. יתכן שכך נהג הקאדי, ואם כך היה, אכן הקושי הנובע מתעודת הנישואין אינו גדול. ד) המשיב טען בתצהירו שצורף לבקשתו: "קביעת גילי הנכון הנה מטרה בפני עצמה, ואין היא משפיעה על המשיבים הואיל ומבחינה כלכלית אינני זקוק לקיצבת זקנה והנני אדם אמיד...". דברים אלה כשלעצמם אינם מדויקים, שכן הבקשה עלולה להשפיע על המל"ל (שהוא אחד המשיבים בבקשה), שיצטרך להקדים את מועד התשלום של קצבת הזקנה בשש שנים. הדבר אינו מדויק גם מסיבה נוספת, חשובה יותר, שכן בחקירתו אמר המשיב: "הגשתי את הבקשה כי ראיתי שחברים שלי מקבלים קצבה בין היתר, אבל זה לא הנימוק היחיד", משמע שבין הסיבות להגשת הבקשה היה גם ענין הקדמת קיצבת הזקנה. אכן אין פלא בדבר, שכן קבלת קצבת זקנה במשך שש שנים נוספות, פרושה הממוני יכול לנוע בין 90,000 ש"ח ל150,000- ש"ח נטו (תלוי במצב המשפחתי ובוותק המקצועי וכדו'). 4. כב' השופט קמא השוה את גיל המשיב לגיל הרשום של גרושתו, והסיק מכך מה שהסיק. ואולם כוחה הראייתי של השואה כזאת אינו רב, שכן מי לידינו יתקע שהרישום לגבי גרושתו הוא רישום נכון, ושמא גם אצלה נעשתה טעות והיה לה ענין בשימור הטעות. 5. ב"כ המשיב טען שאין ראוי שערכאת ערעור תתערב בקביעות שבעובדה, ובמיוחד כשכב' השופט קמא מצא לנכון להדגיש בפסק דינו שהמשיב "לא השאיר שום ספק שהוא אומר את האמת וכל האמת. הרושם שעשה על ביהמ"ש מביא את ביהמ"ש להחלטה להאמין לדבריו ולקבל את הבקשה". אכן ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעת העובדות. ואולם בעניננו תושש כוחו של כלל זה מכמה טעמים: א) מדובר בעדות יחידה של בעל דין הנוגע בדבר. בימ"ש קמא לא הזהיר את עצמו שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, ולא נימק למה זה ועל מה זה מסתפק הוא בעדות יחידה (ראה סעיף 54 לפק' הראיות, הדורש שבימ"ש "יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו", כלומר בעדות יחידה, ובין היתר נדרש פרוט כזה לגבי עדות יחידה של בעל דין; ב) בעניננו כאמור אין עדות המשיב בבחינת קב ונקי, יש לגביה תמיהות כבדות משקל; ג) במה דברים אמורים שבימ"ש יכול לומר שנחה דעתו עד כדי כך, שרואה הוא את עדותו של פלוני כמרשימה באמיתותה? כאשר העד עמד לפני השופט זמן של ממש ונחקר שתי וערב והרשים בכנותו יוצאת הדופן. ואילו בעניננו, כל חקירתו של המשיב מסתכמת בעשר שורות של פרוטוקול (שבחלקן הביע את האינטרס שהיה לו בהימנעות מתיקון הרישום "המוטעה" מאז עמד על דעתו, והתבררה הסתירה בענין האינטרס שיש לו בבקשת התיקון לענין קצבת הזקנה); ד) בימ"ש שלערעור אינו מתערב בדרך כלל בקביעות שבעובדה, אך כאן מדובר גם במסקנות שהסיק ביהמ"ש. 6. ברצוני להדגיש. פרטתי לעיל את נימוקי מדוע ראוי לקבל את הערעור ומדוע לא עמד המשיב בנטל ההוכחה המוטל עליו, ולצורך ההנמקה הבאתי טעמים שונים המחלישים את כוח העדות של המשיב, הן עפ"י דרישות החוק (סע' 54 לפק' הראיות) והן עפ"י הנסיבות. אין באמור כדי להטיל דופי כללי ביושרו של המשיב. 7. על סמך כל האמור אני מקבל את הערעור, ומבטל את פסה"ד של בימ"ש קמא, והרישום בתעודת הזיהוי של המשיב יישאר על מכונו. המשיב ישלם למערערים שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום. שינוי גיל